נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת היתה כונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים. רבי נחמן

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
למה אין לך סבלנות? | מאמר ושיעור להאזנה

 מהו זמן עפ"י הקבלה? מה ההבדל בין תפיסתנו האשלייתית בעולם הזה לבין המציאות האמיתית? מהם שני סוגי התיקונים בעולמנו עם הזמן? מדוע נפלו גדולי ישראל בגלל חוסר סבלנות ואיפה רוכשים אותה?

 

 

   



במאמר זה נברר מה פשר המושג 'זמן' לפי חכמת הקבלה וכפועל יוצא נשאל כמה שאלות:
א. מהו 'תיקון הזמן' בעולם?
ב. מדוע אנחנו כל כך חסרי סבלנות? האם יש תיקון לחוסר הסבלנות הזה? ואם כן, מהו?

כותב הרב יהודה אשלג כך: "ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו אינו אלא הרגש של תנועות. כי מוח המדמה שבאדם מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהם זו אחר זו, ומעתיקם בדמיון זמן מסוים. באופן שאם היה האדם מסביבתו היה במצב של מנוחה מוחלטת לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום". (הסתכלות פנימית, חלק א', תלמוד עשר הספירות)

הרב קוק כותב את זה בצורה אחרת ואומר כך: "אין עבר הווה ועתיד מחולקים מאמיתת היש [מה זה 'אמיתת היש'? אין דבר כזה במציאות האמיתית עבר-הווה-עתיד. הם לא שייכים ל'יש', לאמת. מ.ש.] אלא, מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה. ומה שנעשה מכבר ומה שיעשה לעתיד הולך הוא ונעשה בהווה תמיד ותכוף". (אורות הקודש)

שורש וענף
העולם שלנו, כך מסביר 'בעל הסולם' במאמר 'מהותה של חכמת הקבלה', מתחלק לשני חלקים: החלק הגשמי והחלק הרוחני. החלק הגשמי הוא תוצאה מאותו חלק רוחני. ז"א, העולם הגשמי הוא תוצאה של עולם הרוחני - מה שנקרא 'שורש וענף'. כל מה שקיים בשורש הרוחני מתקיים בענף שלנו הגשמי. לדוגמא: בעולם שלנו קיימת מציאות הנקראת 'גוף'. מהו השורש הרוחני של הגוף? למה בכלל יש מציאות כזו שנקראת גוף בעולם? מה נברא כשברא הקב"ה את הגוף? התשובה היא: רצון לקבל. היינו, 'גוף' הוא הביטוי הגשמי של ה'רצון לקבל' (זה גם מה שמאפיין אותו, הוא כל הזמן רוצה לקבל תענוגים וכו'...). ז"א שכתוצאה מבריאתו של ה'רצון לקבל' (בשורש, בעולם הרוחני) נוצר ה'שניצל' הזה, שכבת הציפוי, הגוף, שעוטפת את הנשמה שלי.

מהו הזמן?
על זו הדרך עלינו לבחון גם את מושג הזמן הקיים במציאות שלנו. אתמול קרה משהו, היום קורה משהו אחר, מחר אני אעשה כך וכך... אנחנו חיים במציאות של זמן כל הזמן. מהו השורש הרוחני של הזמן? מהיכן מגיעה תחושת הזמן? וכדי לחדד את השאלה נדגים: נמצאת פה הילה. הילה בת 27. איפה הילה בת 20? איפה הילה בת 12? איפה הילה בת 6? איפה הילה בת שנה? הרי זה היה בעבר, לפני 26 שנים... איפה היא עכשיו? התשובה היא: כל ההילות הן פה, כהבחנות בתוכה. למה? כי מה שהיה הוא שיהיה.
ההגדרה הרוחנית של זמן הוא - אוסף של מצבים המשתלשלים לפי סיבה ותוצאה.

ונסביר: המציאות של העולם הזה החלה בנקודה מתוקנת ושלמה שאנו קוראים לה "הוא ושמו אחד" והיא תסתיים גם כן באותה מציאות מתוקנת של "הוא ושמו אחד". בין שתי הנקודות הלו, קיים 'אוסף מצבים' שעל הנשמה לעבור עד לגמר התיקון. 'אוסף מצבים' זה הוא השורש לזמן ברוחניות. ז"א, אוסף המצבים שהאדם עובר, והמעבר שלו ממצב א' למצב ב' (הדבק המחבר ביניהם), גורם לאשליה בעולם שלנו של מציאות של זמן. מה כמות הדבק ('המסטיק') המחבר בין המצבים, או במילים אחרות כמה זמן גשמי עובר בין מצב א' למצב ב', לא כתוב בשום מקום. זה - תלוי באדם.

תפסיק למתוח את הזמן
אז מהו תיקון הזמן בעולם? לתיקון הזמן בעולם ישנם שני היבטים ועל שניהם נעמוד במאמר זה.
ההיבט הראשון הוא תיקון הנקרא בקבלה 'זירוז הזמנים'. ולמה הכוונה?
שאלו תלמידיו של ר' נחמן את רבם: מה ההבדל בינינו לבינך? אמנם אתה לימדת אותנו את כל מה שאנו יודעים, אבל כעת אנחנו יודעים את כל מה שאתה יודע... אז מה ההבדל בינינו? ענה להם ר' נחמן: זה נכון שעכשיו אתם יודעים את מה שאני יודע. אבל עדיין יש בינינו הבדל אחד קטן, ולהבדל הזה קוראים זירוז הזמנים. היינו, כאשר אני נופל - אני מיד קם. כשאתם נופלים - אתם נתקעים יותר מידי זמן בירידות ונכנסים לייסורי מצפון, למה עשיתי ככה, ולמה עשיתי ככה וכו'... ואילו צדיק – הוא נופל וקם מיד.
מכאן אנו למדים שההיבט הראשון של תיקון הזמן בעולם הוא לא להתעכב בין מצב למצב! לדעת שאם משהו קרה, הוא קרה לטובה ומיד לעבור למצב הבא. זהו! גם אם נפלתי - זה לטובה. פשוט להמשיך הלאה!
בספר 'ליקוטי מוהר"ן' כותב רבי נחמן: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הן לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא"... ז"א שכשהוא מבין שכל מה שקורה הוא לטובתו הוא כאילו כבר עבר לעולם הבא שלו - למדרגה הבאה שלו. וממשיך: " ואז יזכה לידע שכל מה שעובר עליו כל ימי חייו הכל לטובתו. כי הכל מחמת האהבה שהקב"ה אוהב אותו וזה עיקר שלמות הדעת של האדם, שלא יבעט ולא יתבלבל מהרפתקאות שעוברים עליו, רק יאמין שהכל לטובתו הנצחית".

תתקדמי, אחותי...
נפרדת מבחור? את צריכה לדעת ולהבין כמה הוא היה מתנה מאוד מאוד גדולה שקיבלת בחיים, ואיזה שיעור מאוד גדול לחיים עלייך ללמוד ממנו, והנה הזמן לעבור הלאה. לא להתעכב! אנחנו חיים באשליה של זמן וחושבים שבסה"כ הזמן עובר והכל טוב ויפה. זה לא ככה.
מסופר על אחד שהיה עובר בעיירות ולפני שהיה נכנס לעיירה היה נוהג להיכנס לבית קברות של אותה העיר ולבחון את הכיתובים שעל המצבות. יום אחד הוא נכנס לבית קברות של עיירה מסוימת, והוא רואה שנקברו בעיר זו רק ילדים. זה בן ארבע. זה בן שש. זה בן שלוש. מיד נבהל! נכנס לעיירה, והנה הוא רואה שבעיירה יש גם מבוגרים וגם צעירים, עיירה רגילה לגמרי. שאל אותם: מה קורה פה? איך זה שרק ילדים מתים בעיירה שלכם? אמרו לו: לא, לא. אתה פשוט לא הבנת. אצלנו נוהגים לציין על הקבר רק את הנטו שהאדם עשה בחיים. לא את הברוטו...
אז זה אמנם סיפור נחמד, אבל כך זה גם במימד הרוחני. זה בדיוק אותו דבר.

בנק של ימים
כאשר אדם עושה שינוי בעצמו, זה נקרא שהוא מתקדם רוחנית. כל התקדמות שלו נחשבת לצבירת 'יום'. מה ז"א? יום נקרא בקבלה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". היינו, 'ערב' הוא מצב של חושך, חסרון, הסתרה, בלבול, האדם לא מבין מה קורה איתו, חסר לו משהו וכו'. 'בוקר' הוא מצב של גילוי אור, בהירות, שפע, חסד. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". כל מצב כזה של חושך וגילוי אור, של גלות וגאולה - נקרא בקבלה 'יום'.
כמה מחזורים של 'ויהי ערב ויהי בוקר' כאלה יש בשנה? 365. כמה שנים יש בתיקון של העולם שלנו? 6000. 6000 כפול 365 = 2,190,000 ויהי ערב ויהי בוקר!!! זהו סך אוסף המצבים שהאדם צריך לעבור בחייו, כאשר כל אחד מהם הוא 'ויהי ערב, ויהי בוקר'. וכמה זמן יקח לאדם לתקן את ימיו? לא כתוב בשום מקום!
ישנו מדרש שאומר שכל יום שנגמר עולה לקב"ה ואם האדם תיקן את היום הזה – היום הזה מצטרף לו לחשבון הימים המתוקנים שלו, ואם לא תיקן את היום – הקב"ה שם את היום הזה בצד, וכשהאדם חוזר בגלגול, הוא נדרש לתקן את הימים שלא תיקן בגלגול קודם... כך עד שמסיים את תיקונו.
ולכן אומרים חז"ל, מה זה שכתוב "ואברהם זקן בא בימים"? למה הכפילות? האם זה לא אותו דבר? 'זקן' הוא אדם שחי בעולם שנים רבות ו'בא בימים' הוא כינוי לאדם שהצליח לתקן את ימיו, אסף הרבה ימים מתוקנים. הוא עושה את התיקון שלו ולא 'מבזבז זמן'...

בכל רגע נפתחים חלונות בזמן
מקובלים כותבים לנו שבימים מסוימים יש תיקון מסוים, לדוג' לכל חג יש תיקון מיוחד לו, לראש חודש יש תיקון מיוחד לזמן שלו, ל'שלושת השבועות' יש תיקון ועוד... האם אתה מחובר לתיקון של הזמן הזה? ועוד יותר מזה - אם אתה לומד לעומק, אתה מבין שיש תיקון אפילו לכל אחת משעות היממה (!) כי אנרגיות שונות מתגלות בכל שעה, וככל שהאדם מתקדם רוחנית, כך הוא גם מגביר את קצב ההתפתחויות שלו. למה? כי משך הזמן שייקח לו לעשות שינוי, יהיה מהיר יותר ביחס לאדם שאינו מודע לתיקונים בזמן. הוא מסוגל לזה כי הוא קשור לתיקון הזמן.
ולכן, ברגע שאדם מבין מה ההבדל בין שבת ליום חול, ומבין מה התיקון של כל אחד מהם, ויודע שלתפילת שחרית יש זמן ספציפי, וכך גם 'זמן קריאת שמע' - ברגע שהוא עבר הוא עבר, ושלתפילין יש זמן של תפילין, וש'קריאת שמע על המיטה' היא עד שעת חצות בלבד, ומחצות כבר יש תיקון אחר – הוא יכול להתקדם בתיקון שלו (ובלבד שיקפיד לעשות כל תיקון בזמנו ולהיות מחובר לזמן).
אלא מה? בעולם בו אנו חיים יש נטיה מעוותת לטשטש ולהפוך את הכל לכל דבר. כל יום זהה למשנהו... שבת היא בדיוק כמו יום רגיל, ופסח? לא צריך להשתגע... פסח זה כמו כל השנה. סע לת"א בפסח – תמצא חמץ בלי בעיה. הכל שם כרגיל... אז נכון שזו זכותם, אבל הם לא יודעים שהם מפספסים את התיקון של הזמן של פסח. כי פסח לא יחזור. יחזור רק בעוד שנה. ובשנה הבאה זה כבר במקום אחר. 'שנה' בקבלה - מלשון הישנות וגם מלשון שינוי. כל שנה אתה צריך לחוות את אותם מצבים שחוזרים ונשנים, רק כמו בספירלה - כל פעם ממקום אחר. אם פסח של השנה היה כמו פסח של שנה שעברה זה סימן שלא התקדמת.
אני מכיר הרבה נשים שהיחסים שלהם עם האמהות שלהם מסובכים ומורכבים... ואני רוצה להגיד שבעקרון זה בסדר, כך צריך להיות. למה? כי נערה שמגיעה לגיל ההתבגרות, כדי לבנות את עצמה ואת הדרגה הבאה שלה כאשה, היא צריכה לעבוד מול אמא שלה ולעבור איזה שיעור שם. רק מה? יש שיעור שהיא היתה צריכה לעבור בגיל 13 ואם היא נשארה עם השיעור הזה עד גיל 53 - סימן שהיא לא למדה את השיעור שהיתה אמורה ללמוד בגיל 13. ז"א שהיא אכן היתה צריכה לכעוס עליה, אבל אם היא כועסת עליה גם בגיל 53, סימן שבנקודה הזו היא לא סיימה את התיקון שלה, ובמקום לעבור הלאה לשיעור הבא, היא נתקעה שם.

לא להחמיץ את השעה
ולכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "זריזין מקדימים למצוות" (פסחים ד ע"א) וכותב הרמח"ל במסילת ישרים 'מצווה הבאה על ידך על תחמיצנה'. למה? כי אם אתה יודע שהדבר נכון לעשותו - למה אתה דוחה אותו ל'מחרכך'? ראוי וכדאי לך לעשותו עכשיו! כי 'מחרכך' לא יהיו לך את אותם הכוחות, וכי כל רגע הוא הזדמנות בלתי חוזרת! הרי מה קורה? כשאתה רוצה לעשות משהו טוב הסיטרא אחרא באה ומפריעה לך ואומרת ' יש אחרים שיכולים לעשות את זה. למה אתה צריך להתנדב?'... ככה זה. אז "מצוה הבאה על ידך אל תחמיצנה" והאמת, זה ממש מבדיל בין אנשים קטנים לאנשים גדולים.
ישבתי פעם מול קצינה מאוד מאוד בכירה בצה"ל שרצתה שאעביר איזו סדנא או הרצאה לכמה קצינים תחתיה. שאלתי אותה: מה זה מבחינתך קצין טוב? והיא אמרה מספר דברים, אך אחד הדברים שהיא הגדירה מאוד יפה היה, שקצין טוב הוא כזה שיודע להתאים את הערכים ואת המסרים שהוא רוצה להעביר לחניכים שלו דרך הזמן. לדוגמא: בט"ו באב הוא יתמקד במסרים הקשורים לט"ו באב, בפסח הוא ינצל את הזמן להעביר את המסרים הקשורים לזמן של פסח וכו'. ז"א הוא יודע, מה שנקרא, לעשות את התיקון בזמנו ובעיתו.
ותשאלו: האם אפשר לשמור שבת ביום שלישי? התשובה היא: כן! אך ביום שבת יש סיעתא דשמיא והתערותא דלעילא שאין ביום שלישי... ולכן בשבת יותר קל לנו להתחבר לאנרגיה של שבת.
נסכם ונאמר שההיבט הראשון בתיקון הזמן הוא 'זירוז הזמנים'. היינו לא לפספס את הזמן, להיות מחובר אליו, ולעשות כל תיקון בזמנו ובעיתו.

המסע בזמן
על מנת להסביר את ההיבט השני של תיקון הזמן, עלינו להבין קודם נקודה מסויימת.
אומר 'בעל מסולם', בספרו 'הקדמה לספר הזוהר': "ג' מצבים בבריאה. מצב א' בבחינת 'הוא ושמו אחד'...", ז"א, במצב א' אין הבדל בין הבורא לבין הנברא וכל מה שאנחנו רואים שקיים בעולם שלנו (אנשים, טעמים, מקומות, זמן וכו') נמצא שם בגדר כח. לא בפועל, בכח. כמו לדוג' אם אני מאוד רוצה לעשות לאשתי מסאז'. הרצון שלי הוא בגדר מחשבה בלבד – מה שנקרא 'בכח'. כל עוד אני לא עושה לה מסאז', אני נשאר ברמת ה'כח'. ברגע שאעשה לה מסאז' הרי שהוצאתי מן הכח אל הפועל. היינו, מה שקיים בכח, צריך להתגשם בפועל. מסביר 'בעל הסולם' כי מרגע חטא האדם הראשון יצאנו למסע של 6000 שנה ולמצב זה הוא קורא 'מצב ה-ב'. (אנחנו אגב, בשנה 5771 , ה'תשעא). ז"א, במצב ה-א' היתה מציאות של אחדות 'הוא ושמו אחד'. מציאות זו משתנה, עקב חטא האדם הראשון, ונוצר עולם דואלי שיש בו בורא ונברא, משפיע ומקבל, טוב ורע, פלוס ומינוס, ביקורת וזרימה, חסדים וגבורות, חכמה ובינה - מציאות של פירוד ושל זמן. ובמציאות זו של מצב ה-ב', שתי דרכים ללכת בה: האחת נקראת 'דרך תורה' והשנייה נקראת 'דרך ייסורים'.
ומסביר 'בעל הסולם', מה נקרא דרך תורה? 'דרך תורה' היא דרך שבה, האדם, בכל אותה תקופה של 6000 שנות התיקון, מכין כלים לאור. תורה מלשון אור. ואז כל התהליך שהוא עובר, עובר לו בכיף. לעומתה, 'דרך ייסורים' היא דרך שבה הוא לא מכין כלים לאור. וכאשר האור (השפע) רוצה להיכנס לתוכו, מאחר ולא הכין כלים, האור משפיע עליו אך הוא מרגיש את זה כסבל. זה נקרא ייסורים. כמו לדוג' ששני ילדים יכולים ללכת לאותו ביה"ס ולאותה כיתה. ילד אחד יסבול מכל רגע והילד השני יהנה מכל רגע. איך יכול להיות דבר כזה? התשובה היא 'דרך תורה' ו'דרך ייסורים'. ממש ככה... על זה אומר ר' נחמן שאדם שעל כל דבר שקורה לו הוא מקטר ומתלונן ואומר 'רע לי' ולמה זה קורה דווקא לי? או למה זה מגיע דווקא לי? מסתכלים עליו מלמעלה ואומרים לו: זה רע? בא ונראה לך באמת מהו רע... ולעומתו, אדם שעל כל מה שקורה לו אומר 'גם זו לטובה' והכל לטובה וכו', מסתכלים עליו מהשמיים ואומרים לו: זה טוב? בא ונראה לך מהו באמת טוב...
ומכאן אנחנו יכולים ללמוד שהאופן בו האדם עובר את המסע של 6000 שנות התיקון, בשמחה או לא בשמחה, גם הוא סוג של 'זירוז זמן'.

ובסוף מעגל, הקו יתחבר לו
אומרים המקובלים, אחרי מצב ה-ב' (6000 שנות התיקון) נגיע למצב ה-ג' - הוא 'האלף השביעי'. ומה יתגלה במצב ה-ג'? 'הוא ושמו אחד'. מה שהיה בא' יתגלה שוב בג'. ז"א, נשוב למציאות של אחדות.
'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד', כך אנחנו מסיימים את 3 התפילות שלנו כל יום. ומה הכוונה ב'הוא ושמו אחד'? 'שמו' גימטריה 'רצון'. מה ברא הקב"ה כשברא את העולם? רצון לקבל - כלים שיקבלו ממנו את האור. במצב ה-א' הוא (הקב"ה-האור) והרצון (הכלי) היו אחד - זה נקרא 'כנר הבטל בפני האבוקה', שאתה לא מבחין בין זה לזה. לאחר מכן ברא הקב"ה את מצב ה-ב', ואת המציאות הזו אפשר להגדיר במילה 'חושך'. למה חושך? כי הוא יצר מציאות של העדר אור. אנחנו אומרים כל יום בתפילה 'יוצר אור ובורא חושך', מה הקב"ה ברא? כלים ריקים. את אותם כלים ריקים אנו אמורים להכין ב- 6000 שנה של צעדה (בדרך שבה נבחר לעבור אותה), כשבסוף התהליך יהיה שוב - 'הוא ושמו אחד'. אחדות. אומרים המקובלים, שהמילים 'הוא' + 'שמו' = בגימטריה 'משיח'. זה בעצם משיח. מה זה 'ימות המשיח'? כשיתגלה ש'הוא ושמו אחד'.
ז"א שכל המציאות שאנחנו חיים בה, של סבל ועוני וקושי ותפילה שלא נענית, של חסרון בזיווג, בפרנסה, בילדים, כל המציאות המתעכבת הזאת - מציאות קשה של פירוד, שאנחנו כל הזמן מתפללים שיהיה טוב ורוצים להיות 'מושלמים' כבר - הכל יתגלה כאחד. הגויים ועם ישראל אחד. גברים ונשים אחד. זקנים וילדים אחד. הכל אחד.
אבל - עלינו לזכור שלא הגענו עדיין למצב ה-ג'! ... שהוא אגב משודרג הרבה יותר ממצב ה-א'. היינו, שמאחר ואין חדש תחת השמש, הרי שהאחדות שהיתה במצב ה-א', פשוט שתוכל להתגלות גם במצב ה-ג'. אלא מה? אנחנו צריכים לעבור תהליכים במשך 6000 שנה – ראשית, כדי לגלות את זה בעצמנו ושנית, כדי להעצים את המצב האחדותי, שהרי אין מלך בלי נתינים.

עושה שלום במרומיו
מה פירוש 'עושה שלום במרומיו'? הוא מאחד בתוכו את כל הניגודים שמתגלים בעולם. 'שלום בית' = גבר ואישה שחיים ביחד בשלום. כל איחוד בין ניגודים נקרא 'שלום'.
המעבר ממצב ה-א' למצב ה-ב' הוא מעבר ממצב של 'שלום' למצב של 'מלחמה'. ו'מלחמה' בשורש קיימת גם משמעות שלילית, אך גם משמעות של 'הלחמה', יכולת לחבר. 'יצאנו לקרב' – גם מהמילה 'קורבן' וגם מהמילה 'לקרב'. 'נשק' – כלי הרג, ומצד שני 'נשיקה'.
מצב ה-ב' הוא מציאות של מלחמה, והוא ש'עושה שלום במרומיו' - 'הוא יעשה שלום עלינו'... מתי? במצב ה-ג'.
האם פה יכול להיות שלום? התשובה היא: רק ע"י האנשים שנמצאים פה בתהליך, ורואים את מצב ה-ג' לנגד עיניהם. שלום במציאות אין, ולא יהיה פה, במשך כל 6000 שנות התיקון. כשתתגלה המציאות שקוראים לה 'שלום' יהיה זה רק בסוף התהליך ולאחר שאנחנו עשינו את תפקידנו. כמו שאומר דוד המלך 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות' - ז"א, מצב ה-א' ומצב ה-ג' הם 'בוקר' והתהליך הזה של 6000 שנות התיקון נעשה ב'לילה', בחושך, בפירוד, במציאות שלילית בעולם. במציאות כזו שבה יכולים להתקיים מצבים כמו אשה שרוצה להתחתן ולא מתחתנת, זוג שרוצה לזכות בפרי בטן ולא זוכה, אמא רוצה שבנה יתחתן וזה לא קורה... זו מציאות של עיכוב ושל צער גדול.... למה זה עדיין לא קורה? למה עדין לא מחזירים לי תשובה? למה העסק שלי לא מצליח? למה לא מעלים אותי בדרגה? למה לא מעלים לי את השכר? למה מה שאני רוצה עדיין לא קורה?

וכאן אנו מתחברים ישירות להיבט השני, החשוב והגדול, של תיקון הזמן...

את הגשם תן רק בעיתו
התיקון השני הוא תיקון הסבלנות! ולמה סבלנות? כי כל דבר קורה בעיתו. בדיוק בזמן שלו! 'את הגשם תן רק בעיתו' הוא לא רק שיר, זו בקשה אמיתית ומדויקת! אנחנו יודעים, שלפי היהדות, גשמים היורדים בקיץ אינם גשמי ברכה. איך זה יכול להיות? הרי אנחנו צריכים לשמוח שיש גשם בקיץ, לא? ממש לא. כי כל דבר מתגלה בעיתו. וזה מאוד פשוט... אנחנו, בני האדם, מצד אחד חיים במציאות של זמן ובמציאות של זמן אני רוצה שמה שאני רוצה - יקרה עכשיו, אבל הוא לא קורה עכשיו... ואז אני צריך לחכות ולהשתדל ולחכות ולחכות.... ואפשר להשתגע. זה לא פשוט לחכות. אמר פעם מולייר: 'הספק אכזרי מהגרועה שבאמיתות'. תגיד לי לא, אבל למה אתה מושך אותי בלי תשובה?
אפשר לראות את זה בצורה הכי בולטת אצל ילדים. כאשר עולים לאוטו וכל 5 דקות הם שואלים 'מתי מגיעים?' לא משנה שכבר הסברת לו שיש שעתיים נסיעה, הוא לא מבין. ולמה זה מעצבן אותנו שהילדים שלנו חסרי סבלנות? כי גם אנחנו 'נגועים' בחוסר סבלנות. גם לנו אין סבלנות. אבל אנחנו למדנו שבעולם שלנו אין ברירה וצריך לחכות (והם עוד לא). ולמרות זאת זה משגע אותנו. למה? כי בשורש הרוחני שלנו אין דבר כזה זמן! מה שרוצים מתקיים מיד. ברגע שיש כלי - יש אור. ככה זה בשורש. 'ויאמר אלוקים ויהי אור, ויהי אור' לא כתוב שעברו שבועיים עד שחברת החשמל הואילה בטובה להדליק את האור... אלא באותו הרגע שרצה הקב"ה שיהיה אור – היה אור. 'עלה ברצונו הפשוט להאציל את הנאצלים' ומיד זה קרה. רק אצלנו יש פער בין המחשבה לבין היישום. לא מספיק שעלתה לי המחשבה, עכשיו עלי להתקשר, לרוץ, לדבר, לבנות, לפעול וכו'... הפער הזה של הזמן גורם לנו ס-ב-ל. ולמה? כי אין לנו ס-ב-ל-נות. אנחנו לא מוכנים לסבול את התיקון הזה של הזמן. מה שאני מנסה להגיד הוא שזה דבר טבעי. אנחנו רוצים כל הזמן לקצר את הזמן הזה. לחזור לשורשנו.

לתת גז בניוטרל
כותב בעל הסולם, תסתכל על המציאות שלנו ותראה כמה היא מורכבת. כמה מורכבות יש אפילו בג'וק קטן... קל וחומר במציאות של האדם, שכולה מורכבת מתהליכים על גבי תהליכים. לדוג': הריון הוא תהליך שלוקח זמן. תשעה חודשים, אז עובר הזמן וזה לא קורה... ואז עוד זירוז, ועוד זירוז, ועוד אפידורל, ועוד זירוז...די. תרפו... תנו למציאות להכתיב מה צריך להיות כרגע.
תיקון הזמן פירושו: שמצד אחד - אני עושה את המקסימום ביגיעה שנכון לי לעשות ומה שהקב"ה אמר לי לעשות ואני מחובר לעשייה הזאת בזמן השייך לה. ומצד שני – אני חייב להניח באמונה שלימה את מה שעדין לא קורה, לזמן שצריך לקרות. מה שיקרה לאדם שמניח ללחץ שלו ולניסיון שלו להכתיב מה צריך לקרות, זה שהוא יתחיל להבחין איך כל רגע 'עובדים איתו'... הוא כן צריך להכתיב את ה'קצב', כי ה'קצב' לא מוכתב מלמעלה, ואדם בהתפתחות הרוחנית שלו צריך להכתיב את הקצב! אך מה הוא לא יכול להכתיב? את התוצאות. חוסר הסבלנות שלנו נובע מהניסיון שלנו להכתיב גם את מה שלא בידינו - את התוצאות. כי אני רוצה שהכל יתקיים כאן ועכשיו, ברגע זה....

כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו
ונביא מספר דוגמאות כדי שנבין עד כמה תיקון הסבלנות נמצא בשורש הנשמה שלנו...
דוגמא ראשונה: אדם הראשון
אומרים מקובלים, שאם אדה"ר היה מחכה עם פרי עץ הדעת ולא אוכל אותו בזמן שאכל אלא מחכה כמה שעות, היתה נכנסת שבת, ובשבת כל מה שאדם אוכל מתקדש (עולה מדרגה) ואז היה מותר לאכול את פרי עץ הדעת ולא היה בזה שום חטא. אז פרי עץ הדעת היה אסור או מותר באכילה? התשובה היא: תלוי מתי. הכל מותר... תלוי מתי. כל התיקון שלנו מהותו 'תיקון העיתים'. מדוע אנחנו נקראים בני אדם? כי אנחנו הבנים של אדה"ר שהתחיל את התהליך, וכל התהליך של 6000 שנות התיקון היה נחסך מכולנו, אם הוא היה מתאפק ומחכה כמה שעות. ז"א, התיקון שאנחנו עושים בעולם, כך כותבים המקובלים, הוא בדיוק תיקון הזמן שאדה"ר לא עמד בו.
דוגמא שנייה: דוד המלך
חז"ל מלמדים אותנו שדוד המלך היה אמור להיוולד נפל ולחיות רק 3 שעות, ומאחר והאדם הראשון הכיר את מהות הנפל הזה וראה שיש בו עוצמה ותפקיד לנצח נצחים, ביקש מאת ה' להחיות אותו, ונידב לו במתנה 70 שנה מחייו. כך שבהחלט אפשר לומר שדוד המלך חי בזכות אדם הראשון.
אותו דוד המלך המכובד, נעים זמירות ישראל, מוצג בכתובים ובגמרא כחוטא, בכך שלקח את בת שבע ושלח את אוריה לקרב. כותבים חז"ל בגמרא ובזוהר: 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'. איך הם אומרים דבר כזה? הלא נתן הנביא הוכיח אותו על חטאו ודוד אף הודה 'חטאתי לה''. איך זה יכול להיות? אומרים המקובלים: דוד לא חטא משום שבת-שבע הייתה שלו מימי בראשית והוא הסתכל עליה והוא ראה שממנה יצא משיח בן דוד (משלמה המלך ואח"כ כל השושלת עד למשיח בן דוד), ז"א שבת-שבע הייתה שלו! [גם בשמה רמוז למלכות=שבע], וגם העובדה ששלח את אוריה לקרב אינה חטא. למה?
א. היה נהוג אז שגבר שיצא לקרב היה מגרש את אשתו למקרה שח"ו אם ייהרג אשתו תוכל להמשיך לחיות, ולכן, באותו זמן אוריה לא היה נשוי לבת-שבע...
ב. אוריה נחשב ל'מורד במלכות' שדינו מוות, ולכן היתה לדוד סיבה אובייקטיבית דאז להרוג אותו...

אם כן, מה היה חטאו של דוד בכל זאת? חטאו האמיתי היה שהוא הקדים את הזמן. בת שבע אמנם תהיה שלו וכו' אבל כרגע היא עדיין לא סיימה את התיקון שלה עם אוריה [אוריה= אור י'ה, שייך לג"ר ודוד ובת-שבע שייך לז"ת-מלכות וכו']. ודוד ניסה לזרז את הזמן ולהגיע למצב ה-ג'. אז מה? דוד לא ידע שהוא חוטא? היה צריך לשלוח את נתן הנביא להוכיחו? לא, הוא לא ידע. הוא חשב שהוא עושה תיקון.
דוגמא שלישית: שלמה המלך
ידוע שלשלמה המלך היו הרבה נשים. ונשאל, מדוע של'חכם באדם' יהיה צורך לשאת כ"כ הרבה נשים? מתאווה ח"ו? רכושנות? למה הוא עשה את הדבר הזה? כשמסתכלים במדרשים מבינים את זה יותר לעומק. שלמה המלך נשא רק בנות מלכים, נסיכות. מדוע דווקא אותן? הוא ראה שבמצב ה-ג' אין הבדל בין עם ישראל לאומות העולם. אם כך, למה שלא יגלה את המצב הזה כבר עכשיו? אם נחבר את כל בנות המלכים נעשה את כל העולם משפחה אחת 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' והגענו לגמר התיקון... טעות!! כשהוא נשא את בת פרעה - שם הוא נפל... ונזרק כתוצאה מזה לעבודה זרה! שלמה המלך נזרק לחלוטין מקדושה! והוא לא עשה את זה כי הוא טיפש. הוא ניסה לעשות תיקון. לזרז את הזמן. אבל מסתבר שאי אפשר לזרז את הזמן ע"י כך שקופצים על תהליכים...

לכל זמן ועת תחת השמיים
בהמשך, קרא לעצמו שלמה בשם 'קהלת'. ושם הוא כותב: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת לחבוק ועת לרחוק מחבק, עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר, [ותאמינו או לא] עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום"... לשנוא? התורה אומרת לי לשנוא? כן! יש עת לכל דבר. לדוג': לפני שקידשת את בת זוגתך היה אסור לך בתכלית האיסור לגעת בה, ומהרגע שאמרת לה 'הרי את מקודשת לי' – הרי שהמגע בניכם הוא מצווה! למה? כי מה שהיה לא נכון לפני רגע הוא נכון עכשיו, ולהיפך. על אותה הדרך התורה מתייחסת לטבילה במקווה, נטילת ידיים, תפילה, ברכות ועוד...
אבל מה אנחנו מנסים לעשות? אנחנו מנסים לטשטש את ההבדלים, את הניגודים, את ההגבלות, את השלבים. רוצים ל'השוות' את כל המציאות ל'אחד'. הכל אותו דבר. הכל מותר... מנסים לקפוץ למצב ה-ג' כבר עכשיו... 'עזוב אותי משלבים, הכל אותו דבר. יהודי? אומות העולם? זה אותו דבר'. נכון, זה אותו דבר. אבל כרגע - זה לא אותו דבר! וכרגע יש עבודה של יהודי ויש עבודה של גוי. מה לעשות? זה לא אותו דבר.

עם ישראל ואומות העולם
ר' משה דוד וואלי , תלמידו של הרמח"ל, כותב ב'ספר הליקוטים': "...עניין של מה שכתבנו למעלה, שאומות העולם די להם בדת שלהם ובעבודתם הנוכריה כדי לחזור אל שורשם הטמא, וזה נראה ההיפך למה שכתוב שהתיקון שלהם תלוי בעבודת השם הנכבד. כעניין שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'. ואמנם התשובה על זה, שהכל תלוי לפי הזמן".
ר' משה דוד וואלי מתייחס לשאלה מה תפקידו הדתי של עם ישראל כלפי אומות העולם? האם עמ"י צריך ללמד את הגויים קבלה? כן. למה? כי גם התיקון שלהם תלוי בעבודת השם הנכבד, כמו שכתוב: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אך התשובה האמיתית היא 'שהכל תלוי לפי הזמן'.
וממשיך:
"שהרי עכשיו [בזמן מצב ה-ב' – 6000 שנות התיקון, הנקראים גם 'ימי החול'] די להם בעבודתם הנוכריה. ואדרבה, גוי ששמר שבת חייב מיתה, לפי שהוא מערבב את הכוחות [והוא רוצה להכניס את ג' בתוך ב', את החול בתוך הקדושה, ח"ו]. אבל לעתיד לבוא, כשהעולם יתוקן בתיקון השלם, להכניס את הכל בתוך הקדושה לבדה ואין נימה אל נכר, אז הם צריכים גם לעבוד את ה' יתברך על כל פנים 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והאלילים כליל יחלוף'".

שלום עכשיו?
הר' קוק, בכתביו, מתייחס גם הוא לעניין זה, ושואל: כל המתנגדים לתפיסה שבה עם ישראל נבדל מיתר העמים וכו', וטוענים שעלינו לעשות שלום עם הערבים ומיד. האם הם צודקים? ואומר: כן. הם צודקים. אבל עכשיו - הם טועים. מצד מצב ה-ג' הם צודקים, אבל הם מקדימים את זמנם! כי עוד לא הגענו למצב ה-ג'. אכן, טוב שיש לנו 'שמאלנים' כי הם מזכירים לנו לאן אנחנו צריכים להגיע... אבל כרגע, אם נתנהג כיום כמו שאמורים להתנהג במצב ה-ג' - כליה על עם ישראל! אין עם ישראל. אנחנו לא יכולים לתפוס את זה בכלל. אבל זה בדיוק זה.
כל מה שקורה, שלא בזמן המדויק לו – הוא חטא. אם אנחנו מנסים להקדים משהו, אנחנו מחטיאים את המטרה.
האם שנות התיקון יכולות להסתיים לפני תום 6000 שנה גשמיות? כן. אבל לא אנחנו אלה שצריכים לזרז את הקץ. אתה תעשה את מה שביכולתך לעשות ב'אהבת לרעך כמוך' שלך, במצוות שלך, במה שהקב"ה מבקש ממך וכו' וכו' ואם רצונו יהיה להקדים, הוא יקדים. אנחנו צריכים לדעת שתפקידנו הוא לעשות את העבודה שלנו כעם ישראל, כיהודים, בתוך המציאות שלנו, הנוכחית - ואז כתוצאה מזה מה שצריך לקרות יקרה כבר, מעצמו ובזמנו.

משיח לא בא
שבתאי צבי, משיח השקר הידוע, ניסה גם הוא להקדים את הזמן. הוא היה אדם בעל השגות – שטעה בגדול... ובא ואמר כך: אם כתוב שמשיח בא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, אז בואו נפסיק לעשות מצוות ונתחיל לעשות עברות. יותר קל, לא? כך נזרז את המציאות הזאת של 'דור שכולו חייב' ואז יבוא משיח. אבל הוא טעה. כי לא זו דרך התורה, דרך הקדושה. דרך הקדושה היא שבכל מקום שיש רשע בעולם, עליך להוסיף קדושה, ולא ההיפך. ומה שצריך לקרות, יקרה בזמנו.

טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת?
דוגמא נוספת לחוסר הסבלנות שלנו: משה וקורח. בא קורח למשה ואומר לו: שאלה לי אליך... טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת? עונה לו: כן. מוסיף קורח ומקשה: בית שכולו ספרי תורה צריך מזוזה? עונה לו: ודאי שכן.
שואלים חז"ל: מה רצה קורח לומר למשה בשאלות האלה? ועונים: קורח התכוון לומר למשה דבר מאוד פשוט - כולנו היינו במעמד הר סיני, כולנו קיבלנו את התורה, למה שאתה תנהיג את עם ישראל? במה אתה יותר גדול מאיתנו? הרי מנהיג צריך להיות מישהו מיוחד, ואנו כולנו נביאים, כולנו גדולים, כולנו בדרגה גבוהה, ואתה - בדיוק כמו כולנו... האם קורח צודק? כן, בעיקרון צודק. כי באמת כל העם קדושים וכל העם היה במעמד הר סיני וכולנו שווים. אבל, כרגע – במצב ה-ב', במציאות של 6000 שנות התיקון - אין לזה שום משמעות. קורח הוא אכן 'צדיק', אך לא במצב ה-ב'!
'לכל זמן ועת'... הרי אם אבוא למנהל שלי ברגע הלא נכון, במקום להעלות לי בשכר הוא עוד עלול לפטר אותי, ואם אבוא אליו ברגע הנכון יהיה לי קל יותר להשיג את מבוקשי, לא? הכל עניין של טיימינג...
יותר מכך, כתוב שלאחר מכן, באה האדמה ובלעה את קורח ועדתו. מדוע? מפני שבמציאות הנקראת ארץ (רצונות, אדמה), במציאות הזו קורח לא יכול לחיות. הטענה שלו לא יכולה להתקיים (היא שייכת לזמן אחר) ולכן אין לו מציאות על פני העולם, הוא לא רלוונטי כרגע, ולכן זה גם היה התיקון שלו. גם משה היה זקוק לשאלות של קורח בשביל התיקון שלו, כי היה עליו לדעת שבתור מנהיג, מחד יש בו קדושה ומאידך עליו להישאר בענווה.

עיגולים ויושר
ומה אנחנו עושים? מנסים לחיות בעולם שלנו בדיוק כמו קורח. אנחנו מסתובבים בעולם ולומדים מההודים ושות' ש'הכל קדוש' כמו הפרה הקדושה– ומנסים לחיות את חיינו במדינת ישראל (ובכלל) בצורה של 'הכל אמת'... גם זה וגם זה וגם זה, אנחנו צודקים וגם הם צודקים. כולם צודקים! 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', זה מהגמרא, לא?! כן. אבל קיים דבר נוסף שחסר אצלנו במציאות (וחסר גם בהודו)... מהו? דעת תורה! כי דעת תורה אומרת: למרות שקיימת מציאות של 'גם זה נכון וגם זה נכון' (במצב ה-א' ובמצב ה-ג'), הרי שכרגע, במצב ה-ב', המציאות היא שיש קדוש ויש טמא, יש נכון ויש לא נכון, יש מצווה ויש עבירה - זו כל מהותם של 6000 שנות התיקון שלנו! שיש הבדל! ובמקום לפעול בהתאם לכללים של מצב ה-ב' ולתקן את שעלינו לתקן, אנחנו כל הזמן מנסים לברוח מהתיקון הזה...
כמו קורח - כך אנחנו. מנסים לטשטש. חז"ל מנחים אותנו 'עשה לך רב' - ומה אנחנו אומרים: 'למה אני צריך ללכת אחרי רב אחד? הרי רב אחד אומר ככה, השני אומר משהו אחר. כל אחד אומר משהו אחר'...
אנחנו צריכים להבין כי במציאות הנוכחית שלנו לא הכל קדוש, ולא הכל נכון בכל רגע! זה בדיוק מה שהסברנו קודם - יש פסח ויש יום רגיל. נכון שבא לך לאכול חלה בפסח, אז מה? זה לא הזמן... אנחנו מנסים לטשטש את כל ההבדלים, כי אנחנו (בשורש הנפש שלנו) רוצים לחיות ללא גבולות והגבלות ולעשות 'מה שבא לנו, ומיד'. באה התורה ואומרת: מה שנכון עכשיו, לא נכון עוד דקה, מה שנכון הרגע לא נכון אח"כ. 'משנכנס אב ממעטין בשמחה' ו'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. לצערנו, רובנו לא חיים כך. רוב האנשים מפספסים את תיקון הזמן שלהם, כי הם לא מוכנים לקבל את ההבדלים ולהבין ש'אין רגע דומה לחברתה' ושכל רגע הוא הזדמנות אחרת.

נדב ואביהוא
ומי עוד ניסו לעשות תיקון טרם זמנם? נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן. מה הם עשו? נכנסו לקודש הקודשים ועשו מעשה שהיה מתפקידם של אהרון ומשה לעשות. נדב ואביהו היו במדרגה מאוד גבוהה והם ניסו לעשות תיקון ע"י זה שניסו להוריד את האש למזבח, אלא שזה לא היה התפקיד שלהם והם פספסו... בדיוק כמו האדם הראשון, דוד המלך, שלמה המלך ורבים אחרים שחטאו, מתוך רצון טוב, בחטא הסבלנות.

ואתן לכם דוגמא איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלי: יש לי תלמיד ואני רואה שהוא לא בכיוון/סטה/מזיק לעצמו וכדו'. אני אוהב אותו, מלווה אותו המון שנים, אכפת לי ממנו כמו הילד שלי. אבל אם אני רואה שהתוכחה שלי לא תוליד שום דבר, אלא להיפך, תגרום רק להתנגדות ובריחה, אזי אני חייב להתאזר בסבלנות. כלומר יתכן שאזהה סיטואציה במציאות שבה יש סיכוי שמישהו ייפגע ממה שאומר/אעשה (כי עדין לא הגיע הזמן שלו) ואני בכל זאת אומר/עושה כי אין לי סבלנות. מי שיש לו סבלנות, מחכה לרגע הנכון כדי להגיד את הדבר הנכון לאדם הנכון שהוא צריך לשמוע. ומי שיש לו סבלנות - הקב"ה גם יראה לו מתי הזמן הנכון, כי מי שחושב שהוא יודע מה הזמן הנכון - טועה. מניסיון אני אומר, היו פעמים שהייתי ראוי והקב"ה הראה לי מתי כן ומתי לא. והיו פעמים שהאגו שלי עלה מסיבות שונות – ופיספסתי...

מה התיקון לחוסר הסבלנות?
אז מה התיקון לחוסר הסבלנות? תיקון האמונה. וזו העבודה הרוחנית הכי חשובה של האדם... והדרך היחידה שבה יכול האדם להחזיק באמונה ולתקן את הסבלנות, היא ע"י שיפעל ויחשוב תמיד בשני מישורים:
המישור האחד: כל מה שקורה במציאות (הפרטית והכללית) – קורה בזמן הכי מדויק לו!
היינו, הקב"ה הוא זה שמנהל את המציאות ולי אין שום זכות לזרז שום דבר או לומר לקב"ה מה נכון ומתי. ולכן, אני לא אלמד גויים קבלה, כי זה לא תהליך שצריך להיות כרגע (כשעם ישראל יעשה את התיקון שלו, אומות העולם יראו וירצו לחקות את הדבר. זה בעצם משמעות הביטוי 'אור לגויים').

המישור השני: הכל לטובה! אדם שיודע ש'כל מאורעותיו הן לטובתו', מבין שגם המחלה וגם המכה וגם הייסורים שהוא עובר, באו רק כדי לעזור לו להכשיר את הכלים שלו בתהליך, והכל מדוייק לו.
הקב"ה שולח טילים ואנחנו אומרים 'תהילים נגד טילים'. אבל מי שלח לי את הטילים? הקב"ה. אנחנו בכל יום צריכים להגיד תהילים - אבל לא בגלל הטילים, אלא כי זו העבודה שלנו! להתקרב לה' ולעשות את העבודה הרוחנית שלנו. אומר הרב שיינברגר ששתי העבודות שלנו הם לימוד פנימיות התורה ו'ואהבת לרעך כמוך' בתוך עם ישראל. כשנעשה את שתי העבודות האלה, ממילא ילכו הטילים... הרי למה באו הטילים בכלל? כי אנחנו לא עושים את העבודה.
למה באה מחלה על האדם? כותב הרב קוק: כדי לעורר אנשים קשיי עורף. מחלה היא מתנה (!) שעוזרת לאדם קשה עורף לצאת מקשיות העורף שלו. [מה זה קשה עורף? מסביר הרב יובל אשרוב: ש'פרעה' מהמילה 'עורף' וגם מהמילה 'מפריע'. פרעה (יצר הרע) יושב לנו בעורף ומפריע לנו לעשות את העבודה הרוחנית שלנו בכל מיני צורות. איך? למשל ע"י שהוא הופך את האדם לכזה ש'חכמתו מרובה ממעשיו'. הוא יודע המון דברים אבל לא מיישם. 'פרעה' יושב לו בעורף ומפריע לתובנה לרדת למעשה]. באה המחלה, וגורמת לאדם להבין מיהו ומהו באמת, ועד כמה אין לו שליטה על כלום. בשנייה אחת הוא יכול לאבד את כל מה שהיה נראה לו 'מובן מאליו', הנשימה שלו, הדיבור וכו'...
אם האדם מסגל לעצמו סבלנות אמיתית ופתיחות אמיתית לשיעור ולעבודה שעליו לעשות, מה שיקרה הוא שהוא יהפוך לכלי יותר טוב וראוי ואז התהליך שלו יזדרז.
לא קיבלת את הזיווג שלך, למרות שאת מאוד רוצה? סבלנות. זה יקרה בעיתו. ויותר מזה, רק כשתחיי בתודעה הזו באמת, תצליחי לזרז לעצמך את התיקון. ז"א שדווקא הגישה הראשונה, המלחיצה-לחוצה, מרחיקה ממך את הישועה. למה? כי היא הפוכה לתהליך שצריך לקרות לך. כי במקום להיות במצב בו את נמצאת וללמוד ממנו את השיעור, את נלחצת 'נו, למה זה לא קורה?'... וכשאדם כל הזמן ב'נו, למה זה לא קורה?' הוא לא פנוי בכלל ללמוד את השיעור הרוחני שלו. הוא לא פנוי בכלל ללמוד אמונה.

שאלות של שמיא
ישנן שלוש שאלות שאדם נשאל כשהוא מגיע השמימה:
1. קבעת עיתים לתורה? זה תיקון הזמן. על ידי שאני קובע עיתים לתורה אני מקדש את הזמן.
2. נשאת ונתת באמונה? הכוונה למסחר ולענייני הפרנסה וכו'. זו עבודה של אמונה וגם היא בעולם הזמן. דע שאם לא קיבלת את העסקה/מכרז/עבודה הזו - תאמין שכך צריך להיות, ושאת הפרנסה שאתה צריך לקבל, תקבל ממקום נכון ובזמן הנכון.
3. ציפית לישועה? זו עבודה של תודעה וגם היא בעולם הזמן. כי מה בעצם נדרש מהאדם במשך כל 6000 שנות התיקון? לחיות בשני רבדים בו זמנית - מצד אחד, לחיות כאן בגוף ולפעול במציאות של פירוד ומצד שני, לא לשכוח שהכול אחד.
כלומר, למרות שאני כרגע צריך להפריד את עצמי מהגויים, בפנים אני יודע שאנו אחד. כולנו אחד. 'ואהבת לרעך כמוך' - שואל רבי אלעזר את רבי שמעון: למי מתכוונים ב'רעך'? כל העולם. אבל זה רק במצב ה-ג'. כדי שנגיע לשם זה חייב להתחיל בעם ישראל. כך שלמרות שאני רואה שהגוי שונה ממני, והחילוני שונה ממני וכו', אני יודע שאנחנו אחד. הכל אחד. חס ושלום לומר 'אני יותר טוב ממישהו אחר'. הכל אחד. אבל מה כן? עלי להבין מה תפקידו של כל אחד מאיתנו בשלב הזה בתהליך, ולדעת שכל עוד אנחנו במציאות של 6000 שנות התיקון, זו תהיה טעות לחיות כאילו כבר עכשיו אנחנו אחד.

הראש בשמיים, הרגליים באדמה
סיכום הרעיון הוא שעלינו לדעת להכיל את הפער העצום בין מצב הנשמה שלנו לבין מצב הגוף שלנו שכולו ניגודים על ניגודים על ניגודים! המציאות שלנו היא כולה ניגודים.
'איזהו חכם? הרואה את הנולד' - ז"א הוא חי פה ורואה את המציאות נכוחה, אבל איפה העיניים שלו? במצב ה-ג'. היינו, הוא חי ב'מציאות של זמן' ופועל בתוכה, מתוך ידיעה והבנה של התהליך כולו. ולכן, הוא עושה את התיקון של הזמן והוא לא מפספס אף רגע ומתחבר כל רגע לתיקון הרלוונטי לאותה העת (וכדי להבין איך עושים את זה חייבים ללמוד תורה ופנימיות התורה). הוא מבין שכאן זו מציאות של זמן, ומצד שני, באמת אין זמן בכלל, והתיקון שייך רק למציאות של זמן.
אז אם נסכם, תיקון הזמן הוא מצד אחד 'זירוז הזמנים' – לא להתעכב, להתקדם במעבר בין המצבים הרוחניים שלנו, ומצד שני 'תיקון הסבלנות' – לא לדחוק את השעה. להמתין לזמן הנכון.

אז איך יודעים?
איך אני יודע שזה הזמן הנכון? אז קודם כל, ככל שאדם יהיה יותר נקי ועם פחות דמיונות בחיים שלו (כמו למשל מה זו זוגיות? ומה זה להתחתן? ומה זו עבודה? ומה זה בכלל החיים?...) ככל שינקה את עצמו מכל מיני מחשבות מעוותות, ככה יותר ידע. איך עוד תדע? דעת תורה. התורה אומרת לך: בן 18 לחופה (ספר הזוהר אומר שכל רגע שעובר מגיל 18 נרקבות עצמותיו של האדם שלא מתחתן), והוא יש לו מחשבות: "תן להספיק" או "לא פגשתי את המיועד/ת" ומעכב לעצמו את השלב הבא שלו. הוא לא מבין שעד גיל 18 הוא קיבל מההורים שלו ומגיל 18 תפקידו להתחיל להעביר הלאה. כל הוא לא עושה את זה הוא בגדר עלוקה של הקב"ה... הוא לא מעביר הלאה. הוא לא בנתינה. הוא צריך להפסיק לקבל ולהתחיל לתת. מה זה מצב הביניים הזה? שום דבר מלבד לתת לעצמו יותר ויותר. אבל אח"כ כל רגע שעובר קשה לו יותר ויותר להתחתן. כי "האני" הזה כבר לא יכול לסבול מישהו אחר.
אבל, אומר הרב שיינברגר, תדע שגם אם פיספסת את הזמן - גם זה לטובה, ואם זה קרה, זה היה צריך לקרות. אומר 'בעל הסולם': אותם אלה שבאו ולימדו את הגויים כל מיני סודות התורה טרם זמנם, עשו דבר נוראי שאסור היה להם לעשות. אבל מעז יצא מתוק ויש גם טובה בזה. אנו רואים גם כשדוד המלך חטא וגם כששלמה המלך טעה, בסופו של דבר, כל הנפילות והטעויות האלו היו לטובה.

אל תתייאש ואל תתעקש
אדם צריך לקום בבוקר ולומר 'אם אין אני לי מי לי' - אם אני לא יעשה את מה שצריך לעשות זה לא יקרה. ובסוף היום צריך לומר 'אין עוד מלבדו' – הכל ממנו. גם הכוחות שלי וגם החולשות שלי, ואני מודה לו על הכל, על ההצלחות ועל הכשלונות, והכל לטובה. כשאדם חי ככה הוא יידע לזרז את הזמנים בצורה נכונה ולא יתעכב בגלל כל מיני קליפות. יחד עם 'זירוז הזמנים' יהיו מקומות שבהם 'שב ואל תעשה' יהיה עדיף. תרפה ומה שצריך לקרות יקרה. תיקון הסבלנות הוא תיקון של אמונה.

תודה לאפרת משה  על עריכת השיעור ולאוריה גמליאל על הקלדתו

 

לימוד קבלה באינטרנט

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט