קואצ'ינג עצמי

קליפת הקשב והריכוז

דמיינו לרגע שאתם ילדים אנרגטים שמשחקים, קופצים, מלכלכים ושוברים – איזה כיף, נכון? עכשיו דמיינו שכל מילה שנייה שמופנית לעברכם היא ביקורת, הערה, דרישה או צעקה. "תפסיק, כמה צריך להעיר לך, די להשתולל, אני עסוקה עכשיו ואתה מפריע לי, אתה מעצבן, אני לא פנויה, לא עכשיו. תעזוב לו את הצעצוע. אתה לא נורמלי. זוז מפה עכשיו!"

מה תעשו? אתם הרי נשמות מתוקות ועדינות והלב שלכם נפגע כי "מה, לא אוהבים אותי? למה מעירים לי כל הזמן?"

כיצד תגנו על עצמכם מחצי הביקורת ומהניכור שמופנים לעברכם?

כבר אמרנו שיש כמה וכמה מופעים לקליפה. אנשים שונים משתמשים בקליפות שונות במקרים דומים. אחת מהן היא ליצור חומת הגנה רגשית כדי לא להיפגע. חלק מאנשי המקצוע מכנים אותה "הפרעת קשב וריכוז".

אני לא מתעלם כמובן מהסימפטומים ומהקושי של הילד אלא מנסה להבין – האם זו מחלה? הפרעה? מערכת הגנה?

הנושא המכונה "הפרעות קשב וריכוז" נמצא במחלוקת ואין צד אחד צודק, כבר אמרנו. אך כיוון שאנחנו לומדים לעומק את הקליפה נוכל כעת להתבונן על נושא זה מזווית נוספת. לדעתי ולדעת חלק מהפסיכיאטרים ואנשי המקצוע, זו אינה מחלה או שהיא אינה מצריכה בהכרח טיפול תרופתי. ישנה אפשרות שזוהי רק מערכת הגנה נפלאה ומתוחכמת, כי כשמישהו יבקר את הילד או האדם עם בעיית הקשב והריכוז הוא יהיה בעולם משלו, מנותק ממה שקורה סביבו ולכן מוגן. הילד "ייצר" חוסר קשב וחוסר ריכוז כי הוא זקוק לשקט מביקורת. מובן שאם יש משהו שמעניין את אותו ילד, כמו משחק מחשב או קפיצה על טרמפולינה, הוא יהיה מרוכז בו עד מאוד.

לטענתו של ד"ר פיטר ברגין, פסיכיאטר אמריקאי שמתנגד למתן־יתר של תרופות, הנימוק הנפוץ שלפיו לילדים או לאנשים הללו חסר חומר כימי במוח לא הוכח מדעית (אפשר לקרוא את ספריו באנגלית או לצפות בראיונות איתו ביוטיוב).

דעתי היא שלאווירה שאנחנו מייצרים, כחברה, יש השפעה גדולה. הרי החברה שלנו חולה בחוסר קשב, ולאווירה שההורים משרים בבית והמורים משרים בבית הספר יש חשיבות מכרעת. כאשר חסרה דמות רגועה, שלא מתרגשת ויוצאת מכליה בכל פעם שהסלון מתבלגן או בכל פעם שהילד מתלכלך או נופל, שנותנת לו אהבה גם כשהוא משתולל – אך צפוי שילד יבנה לו מנגנון ניתוק ועולם בטוח משלו להיות בו.

קרוב לוודאי שבעיית הקשב תופיע בבית הספר ולא בגן השעשועים. אחרי כמה שנים כיפיות של משחקים בחצר גן הילדים, הוא יעלה נרגש לכיתה א', אל שעות אינסופיות של שיעורים שחלקם משעממים וחלקם מרתקים. בשלב מסוים "המערכת" תתעלם מהאופי הייחודי ומהנטיות המיוחדות של כל אחד מהילדים ותנסה להגיע ל"הספקים", דהיינו, ללמד חומר ועוד חומר, למרות שמדובר בנשמות מתוקות וזכות ולא ב"תחרות דחיסה לגובה". מתישהו חלק מהילדים נאלצים לשים חומה. אחת החומות היא "אני לא מסוגל, אני לא יכול, זה גדול עליי, קשה לי ללמוד". החוויה כל כך קשה עד כדי כך שמתעוררת מערכת הגנה שגורמת לניתוק הקשב, כי מי רוצה להיות גם תלמיד לא מוצלח וגם מודע לכך כל הזמן? 

זו הפרעה, שיש ויכוח אם היא בכלל קיימת או מומצאת, אבל העולם כולו מכנה את הסימפטומים שעד לפני עשרים שנה קראו להם פשוט "ילד" – בשם הפרעה או מחלה. למה? כי מצאו לה "תרופה" שכל כולה סם (ריטלין עשוי מתילפנידאט – חומר מעורר שדומה בפעולתו לקוקאין). אנחנו מתעלמים מאופיו המיוחד של הילד שפיתח את מערכת ההגנה, מהאקלים שבו הוא גדל: הוריו, אחיו, בית הספר, השכונה ומשפחתו המורחבת. ה"תרופה" הזו מבַטֶנֶת (מלשון בטון) את הקליפה מבפנים. החומר משתק מנגנוני ויסות במוח ויוצר עודף דופמין. במינונים קטנים הוא מגביר את הערנות והריכוז. במינונים גבוהים במיוחד הוא עלול לגרום לאופוריה, התמכרות והפרעות נפשיות. הבעיה היא שמדובר בילדים שהמערכת הנוירולוגית והנפשית שלהם עדיין לא בשלה. ילד יכול להיות רגיש למריבות בין אבא ואמא, לתסכולים כשאומרים לו "לא" ולמציאת המקום החברתי שלו בבית או בבית הספר. הדבר האחרון שילד צריך בגילים הללו הוא סם.

אבל המערכת מצאה "פתרון קסם": מעכשיו לא תתקשה להתרכז, תהיה כמו כולם ותהיה לך תעודת בגרות.

רק כדי לסבר את האוזן, ב־ynet פורסם שבשנת 2017 ניתנו מיליון מרשמים לריטלין במדינת ישראל לבדה. על פי נתוני קופות החולים חלה עלייה של עשרות אחוזים במרשמים לריטלין בארבע השנים שקדמו לכך.

על קליפה זו כתב לנו הרב קוק כבר לפני מאה שנה: "האנשים הגדולים באמת הם מוצאים בקרבם ניגוד פנימי להתלמדות [לכל ילד יש סקרנות טבעית בריאה כמו גם התנגדות פנימית לשבת וללמוד בכיתה שעות על גבי שעות], כי הכול חי בקרבם ומפכה מרוּחם [יש להם רעיונות שנובעים מתוכם ורוח חופשית], והם מוכרחים להיות תמיד מעמיקים ברוחם הפנימי, והצד הלימודי הוא אצלם רק עוזר וטפל" [שזה מעיד דווקא על גדלותם] ובתורתו יהגה יומם ולילה [בתורה שלו, הפרטית, היכן שלבו חפץ ולא היכן שמערכת החינוך מכריחה אותו לחפוץ]. לפעמים אין האדם מכיר את ערכו, ופונה אחור לתורה דיליה [ללמוד בעל פה, לשנן חומר בלי החיבור הנפשי] וחַפֵץ להיות דוקא מלומד, מצד איזה הרגל או סברא מלומדת [לחפוץ להיות מלומד יכול להיות דבר בעייתי? לפי הרב קוק כן, הוא מתכוון למי שלומד מהלב החוצה. רק מהשכל. למי שמתייחס אל החומר הלימודי כמשהו טכני, כמשהו חיצוני לו. כמו רופא שלומד על האיברים ושוכח שיש גוף שלם ששמו אדם ויש בו רגשות ונשמה] אז מתחילה מועקת הירידה להחשיך את עולמם של גדולים חלשים הללו" (ערפילי טוהר, סא).

ואם הילד לא מצליח להתרכז כי התוכן או אופן הלימוד שלכם לא מעניין אותו? ואולי יש לו נפש של אומן? על כך מייחסים לאלברט איינשטיין את המשפט "כל האנשים גאונים. אבל אם תלמד דג לטפס על עץ, הוא יחיה כל חייו באמונה שהוא טיפש".

ועוד כותב הרב קוק: "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד [הלימוד בבית הספר לא נועד כדי ללמוד מושגים, להיבחן עליהם ולשכוח אותם] כל לימוד התורה הוא לימוד הפסוק של שמו הפרטי..." [הוצאה לאור של הייחודיות שלו].

וכאן הרב קוק מתייחס לבעיות קשב וריכוז, עוד לפני שקראו להן כך: ויש אשר הקשבתו היא כל־כך מפוּלָשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי [יש כל כך הרבה פלישות חיצוניות זרות אל תוך האני שלו עד שכבר אין ריכוז. והוא מסיים עם משפט מזעזע, אך לצערי מצייר בפשטות מכאיבה את הקליפה שנוצרת במערכות חינוך]: "יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח" (אורות הקודש ג, עמ' קלט).

באחד משיעוריו המצולמים של הרב עובדיה יוסף הוא התייחס לנושא ואמר בשם רבי יצחק מברדיצ'ב: "כשיש ילד שובב, לא יושב במקום אחד, הוא צודק. למה יש לו נשמה גדולה בגוף קטן. הוא לא אשם. צריך לסבול אותו. להתנהג איתו יפה".

ומגודל צערי לא אאריך בזה. לבי כואב ודואב על המצב שהגענו אליו.

אז מה אתה מציע, משה? קל מאוד לכתוב התנגדויות וביקורת, אבל כל מורה תספר לך כמה קשה עד בלתי אפשרי ללמד ארבעים ילדים בכיתה שחלקם מפריעים כי הם לא מצליחים להתרכז.

ראשית, כמו שכתבתי במבוא לשער הנוכחי – אין מטרתי לבקר את המערכת, אלא לנסות להסביר את מנגנון הקליפה. בעיניי, ההבנה שייתכן שזו קליפה ולא הפרעה יכולה לעזור להורים לסייע לעצמם ולילד שלהם.

ואכן, המציאות מורכבת. אני מבין. אני לא מקנא במורים והורים שמתמודדים, ואני אפילו מכיר ילדים שהריטלין הציל אותם ולא רק כאלה שהריטלין חירֵב להם את החיים. אבל – כל זמן שאנחנו משוכנעים שריטלין הוא פתרון לכל ילד שמתקשה להתרכז בלימודים, לעולם לא נמצא פתרון אמיתי לקליפת הקשב והריכוז.

סיפר לי פעם מורה, שבעברו היה קונדיטור והחליט לשנות מקצוע, ששיבצו אותו בכיתות א' ללמד את אותיות השפה העברית. הוא ניגש ושאל את מנהלת בית הספר אם תתיר לו להביא תנור לכיתות ומשהסכימה, החל ללמד את הילדים לעצב בידיהם בכל שבוע את האות הנלמדת בעצמם, עם בצק שהכינו בעצמם, לשו בעצמם, אפו בעצמם ואכלו לארוחת בוקר. אף ילד לא היה צריך ריטלין כדי להשתתף בשיעורים שלו.

אני מעריך שיש עוד מאות רעיונות טובים ויצירתיים. לפעמים הפתרון הקל והזמין הוא נפלא ולפעמים הוא גם הפתרון הכי גרוע.

עצתי היא: אם אתם מורים או הורים ואמורים לקבל החלטות הנוגעות לחייו של ילד, התחילו עם תרגיל מחשבתי: נאמר ונכחדו מן העולם כל התרופות הנ"ל, אין ולא תהיינה, לא ריטלין ולא קונצרטה או כל תרופה אחרת – מה תעשו? כיצד מתמודדים עם האתגר כעת? מקצרים את השיעורים? עוברים לכיתות קטנות? מעבירים שיעורים חווייתיים בחצר? מביאים טרמפולינות לבית הספר? מאפשרים לתלמידים לזוז בכיתה? נותנים לתלמידים להיות שותפים בשיעור עם הפלאפון שלהם?

ואותה העצה רלוונטית גם אם מדובר בכם, אנשים בוגרים שמתמודדים עם קושי בקשב וריכוז; נאמר ולא קיימת תרופת "קסם" כזו, האם פיתחתם לאורך הדרך פתרונות אחרים לריכוז שלכם? האם האבחון וההגדרה הזו משמשים אתכם להקל על עצמכם כי אתם מקבלים הארכת זמן בלימודים? על פי רוב, בעולם העבודה אין הארכות זמן. ובכלל, אפשר גם לתהות על הראשונות: האם ייתכן שאתם מנסים להתרכז בחומר שלא מעניין אתכם מלכתחילה? אם כן – מהיכן הגיעה המחשבה שאתם צריכים ללמוד או לעבוד במקום שנפשכם לא חפצה בו? ואם היא כן חפצה, יכול להיות שטיפול במערכות ההגנה שלכם בעזרת פסיכולוג או מטפל אחר, או באמצעות שינויי תזונה, התבוננות ופוקוסינג, מדיטציה, יוגה או שיטות נוספות יכולים לעזור לכם?

הרבה שאלות, אני יודע, יותר קל לבלוע כדור. עכשיו צאו למלחמה על עצמכם או על הילד שלכם. אם אתם הורים – לכו להנחיית הורים רצינית, פתרו את הבעיות ההתנהגותיות, האישיות, המשפחתיות והזוגיות שלכם ולאחר מכן – גייסו את המערכת. בסוף, כשקמה צעקה של ההורים, המערכת מתקפלת, ולא להפך.

למה לצאת למלחמה על הילד שלכם? כי הנשמה של הילד מחוברת לנשמה שלכם וחשובה יותר מהציונים שלו.

למה לצאת למלחמה בקליפה הזו עבור עצמכם? כי הביטחון העצמי שלכם ותחושות הערך העצמי   והמסוגלות יעלו. כי סביר שאתם משלמים מחיר יקר על תופעות הלוואי. והכי חשוב – כי אתם ממש בסדר ונורמלים ונפלאים גם בלי תרופה. אל תאמינו לקליפה שאומרת לכם שעניין הקשב והריכוז מגדיר אתכם ואת ההצלחות שלכם.

֎ ניתן להרחיב בנושא הקשב והריכוז בספרים

 "ריטלין אינו התשובה", ד"ר דיוויד ב. שטיין

 "הפרעת קשב – רפואת יתר", אלן שוורץ.

וביוטיוב:

לטפל בהפרעת קשב בלי תרופות ובלי פרויד, ד"ר מיכאל אבולעפיה

פסיכיאטר ילדים ישראלי חושף את האמת על ריטלין, ד"ר ריקרדו שטיינבאום.

מתוך הספר קליפות הנפש