בן גוריון הסתובב בחדר חסר מנוחה. הוא הלך מצד לצד, שקוע במחשבות. לפתע נעצר והביט באורח שישב על הכסא בפינת החדר. האיש שלח אליו מבט חודר, היה ניכר שהוא קורא את סערת מחשבותיו. הוא הביט בבן גוריון ואמר: אני יודע שהקמת המדינה תתגלגל על ידך, ומה שביקשתי חשוב מאוד למדינה שבדרך. בן גוריון הסתובב מהורהר עוד דקות ארוכות ואז נעצר, התיישב על הכסא הסמוך ואמר: מצטער, אני לא יכול.
האיש שתק. בן גוריון הרגיש שהוא חייב להסביר. אינני מאמין, אמר בן גוריון, ואיך אעשה שקר בנפשי? שקר ואמת בעולם הזה, אמר האיש, נמדדים לפי התועלת שהם מביאים.
הם נפרדו לשלום. בן גוריון נשאר בחדר והאורח, הרב יהודה הלוי אשלג, יצא מהחדר וירד במהירות במדרגות של מלון הס שבתל אביב ונסע חזרה לירושלים. בדרך לירושלים הוא סקר את מהלך הפגישה במחשבתו. היה ברור לו שבן גוריון ינהל את הקמת המדינה. לכן היה חשוב לו להיפגש איתו. הוא שאל את בן גוריון האם המדינה תושתת על שיתופיות כמו הקיבוצים שנוסדו בזה אחר זה. לשאלה הזאת הוא לא קיבל תשובה מוחלטת.
שיתופיות היא בסיס עיקרי למדינה וחברה בריאה. כך ניסה הרב אשלג להסביר לראש הממשלה העתידי של המדינה שבדרך. חשוב שענייני המדינה שבדרך יוכרעו ע"פ התורה. שהחברה תהיה מבוססת על ערבות הדדית וחלוקה שוויונית של משאבים. הוא ביקש גם שתהיה שמירת שבת במדינה. הבקשות האלה עוררו סערה גדולה אצל בן גוריון. מדוע הוא היה נסער כל כך? הרי הרב אשלג היה כמעט אלמוני עבורו וגם חסר כח פוליטי. אבל, האמת הנוקבת שנבעה מדבריו של הרב אשלג גרמה לבן גוריון לברר בתוכו מחדש את הדרך המתהווה של הקמת מדינת ישראל לאחר כאלפיים שנות גלות. הוא הרגיש את משא ההיסטוריה של העם היהודי על כתפיו. הוא הרגיש שלרב אשלג יש תשובות ודרך ברורה. אבל זה היה בלתי אפשרי עבורו. פוליטיקה מעולם לא הייתה לשם שמיים.
קראתם עיתון לאחרונה? זה לא ענין פשוט, נכון. כל קריאה בעיתון יומי, אתר חדשות, או מבזקי מידע כרוכה בימים אלה חשיפה למחלוקות, דברי בלע, ידיעות מעוררות אימה וסכנה, מידע על סיכונים או גזירות כלכליות ועוד ועוד. אם כך, למה אנחנו לא מוותרים וממשיכים לקרוא את שטף המידע המטריד הזה? אולי בגלל שהוא מבטא כוחות פנימיים שנמצאים בתוכנו ומשתקפים בחוץ בצורה המפרידה והמטרידה הזאת. הרי אנחנו אלה שמזינים את התקשורת, היא מדווחת על בני אדם ומעשיהם, ומצד שני התקשורת מזינה אותנו. וכך נוצר מעגל אימים שמלבה תחושות של ריחוק, תיעוב, פירוד, הפרדה מסוכנת בין מגזרים, עדות, דעות פוליטיות, מעמדות, אזורי מגורים, חתכים סוציו אקונומיים וכו'. התקשורת מזינה את ההסתגרות המגזרית, וההסתגרות המגזרית מזינה את התקשורת. וכך נוצר פינג פונג מתיש של החרפה והעמקה של הקיטוב והפירוד בתוך החברה.
הרב אשלג ראה קדימה. הוא הבין את נפש האדם. זה לא ענין רחוק למי שחייו מתנהלים לפי חוכמת הקבלה. חכמת האמת, שמתארת בדיוק מוחלט את התהוות העולם, את הדרכים שבו הוא מתנהל ואת החוקים שעליהם הוא מושתת, הופכת את חיזוי המציאות לפעולה ברורה ומדויקת. הרי כל המציאות מושתת על שני כוחות שפועלים בכוונים שונים לכאורה: רצון לקבל – אגואיזם. ורצון להשפיע – אלטרואיזם. הכח שברא את העולם, כח הבורא, הוא כח של השפעה, נתינה ואחדות שלמה, כי הוא אחד ללא פירוד. הכח הנברא הוא כח של קבלה, רצון לקבל את השפע של הבורא. כשהרצון לקבל רוצה לקבל בשביל אינטרס אישי, הוא גורם לאדם המקבל להפריד את עצמו מהאנשים שסביבו. או אפילו לנצל אותם לצרכיו. אבל אם הרצון לקבל של האדם, פועל לקבלת שפע על מנת להעניק, לעזור, לתמוך ולתת לאחרים, הוא הופך לכלי מופלא שבונה כח חדש שמתקן את העולם כולו – כח הבורא שבנברא.האדם - הנברא, הופך ע"י רצונו להשפיע לזולת לשותף לבורא במעשה הבריאה, ובכך הוא למעשה מתקן את העולם.
כשבתו של הרב אשלג שאלה אותו אם אכן תקום מדינה, השיב לה בחיוב. אבל, הוא הוסיף, שקט בגבולות לא יהיה לה. זאת הסיבה שבגללה התעקש הרב אשלג לצאת מד' אמותיו שהוקדשו לכתיבת כתבי הקבלה והכתבים החברתיים שלו ולהיפגש עם בן גוריון, עם בני הקיבוצים ועם עוד ממנהיגי הישוב. המדינה שבדרך, צריכה להיות מושתת על חברה והנהגה של ערבות הדדית ואהבת חינם. חברה שעוזרת לחבריה לפתח את תכונת ההשפעה. חברה כזאת תתבסס על החוק השלם:ואהבת לרעך כמוך, אני ה'. כי אהבת הזולת היא לא אוסף חוקים חברתיים שנוצרו לפי צורך מקומי, עיוותים היסטוריים, או נוחות אישית. אהבת הזולת היא ציווי אלוקי שבלעדיו העולם, המדינה, החברה, לא יכולים להתקיים בצורה שלמה. זה חוק ענף ושורש. השורש – הבורא, הוא אחד באחדות מוחלטת. לכן גם הענפים, אנחנו, צריכים לשאוף, לחתור, להילחם על שינוי הרצון שלנו מאגואיסטי לאלטרואיסטי.
כל עוד יש פילוג. כל עוד קיימת שנאה פנימית בתוכי. הגבולות האישיים שלי מעורערים. אני מתנהל לפי רצונות מתחלפים. אופנות. דעות פופולריות שמשתנות חדשות לבקרים. פחדים חדשים, דאגות כפויות, הגנה על אינטרסים אישיים. ולכן בכל פעם מאוים הגבול שלי מחדש. כי אני לבד, ודואג לשמור על הלבד שלי. וכך גם כל האחרים. ומתוך זה נגזר שכל אחד מנסה לגזול עוד קצת מהלבד של האחר וכך אנו מערערים איש את גבול רעהו. ואז, גם הגבולות של המדינה שלנו לא שקטים. הם חסרי שקט כי אנחנו לא מחוברים.
וגם כותרות העיתונים חסרות שקט, זאת תוצאה של חוסר השקט שלנו. נגיד שהייתם פותחים הבוקר עיתון וקוראים את המילים המוזרות האלה: "עתון זה "האומה" הוא יצור חדש, ברחוב היהודי: עיתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו, מה הפירוש של עיתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?" יכול להיות עיתון כזה. שמייצג את כולם. שמעביר מסרים חיוביים? שמכוון כיצד לעשות טוב יותר?
הרב אשלג היה בטוח שכך צריך להיות.בשנת ת"ש, 1940, הוא הוציא לאור את העותק הראשון והיחיד של עיתון "האומה". הבריטים מנעו הוצאות נוספות של העיתון. הוא חתרני מידי, זאת בערך הייתה הסיבה שבגינה אסרו על הדפסת מהדורות נוספות. אבל המהדורה היחידה הזאת שנמצאת היום בידינו היא אוצר בלום של קריאת כוון לחברה שלמה שצריכה לצעוד בדרך של אחדות ואהבת אמת איש לרעהו.
לפני שבע שנים גיליתי שעיתון האומה הפך למציאות. באותו יום נכנסתי בפעם הראשונה למרכז "מודעות" בנווה צדק בתל אביב. חיפשתי דרך. ליתר דיוק חיפשתי מורה דרך. חיפשתי מציאות טובה. והגעתי לשם כמעט ב"טעות". הכניסה למקום מאיר הפנים הייתה חוויה בפני עצמה. את פני קיבל דוד אגמון. הוא סיפר לי קצת על המקום, על שאר הגופים. על הרב שליט"א. הייתה שיחה נעימה. ואז משהו תפס את מבטי.
מאחור, על הקיר, הייתה תלויה תמונה מוכרת. מסגרת עץ ובתוכה צילום של עיתון. הכרתי את המבנה, את אותיות הכותרת של העיתון שנולד שמונה שנים לפני קום המדינה: עיתון "האומה". דוד ראה את מבטי וחייך. זה לא העיתון המקורי, הוא סיפר לי. זאת מהדורה חדשה, יצאה השנה.
מרתק, חשבתי לעצמי, יוזמה ברוכה, להוציא מחדש את עיתון האומה לאחר כמעט שבעה עשורים. ואז, מתוך המשך השיחה, הבנתי שזה לא רק עיתון "האומה" במהדורה מחודשת. זאת ממש תנועה חדשה:תנועת "האומה". תנועה שקטה עם עוצמות פנימיות בלתי נדלות. כמעט ללא מימון, עובדת בעיקר עם מתנדבים ומתנדבות, ויחד עם הרבה רצון טוב שואפת ליישום המודל החברתי שהגה הרב אשלג, בעל הסולם. מודל שמבוסס על אהבת חינם וערבות הדדית, ששואף לבניית חברה שיתופית. חברה שבה השמיים יורדים לארץ ויוצרים מציאות של נתינה והשפעה אינסופיים בין אדם לאדם. שלום אמיתי.
באותו היום, נולדה אצלי בלב תקווה חדשה. הבנתי שיש "משוגעים" שמאמינים שלא חייבים להמשיך בדרך של סבל, פירוד, בדידות, מלחמות. יש אנשים טובים שמאמינים ש"טוב מוחלט" זה דבר אפשרי. יש הרבה חברים טובים שלא נשברים למרות שהדרך הזאת לא פשוטה, למרות שנראה לפעמים שקשה להיות טוב, שלא קל להיות מחובר לדרך של אמת. זה באמת לא קל. אבל הנה, אנחנו כבר הרבה שנים אחרי שהרב אשלג התעקש על החזון החברתי, שנים אחרי הקמת תנועת האומה, עם פעילות שהולכת ומתפשטת בעקביות.
תגובות