זוגיות לפני ואחרי חתונה

התקרנפות | הרב ד"ר ראובן פיירמן

בתוך פחות משני עשורים התרבות האנושית חוללה מהפכה מוסרית ביחסיה לחיבור בין המינים. לפני בואה של מהפכה נוספת, ראוי לנסות להבין אילו תהליכים חברתיים ופילוסופיים אפשרו אותה, ולאן היא עלולה להגיע

אחרי מלחמת העולם השנייה נוצר זרם תרבותי דומיננטי שהוליד בתיאטרון סוגה שכונתה "תיאטרון האבסורד". ברשותכם אפתח בתמצית אחד המחזות הבולטים של אותה תקופה.

פעם אחת בעיירה צרפתית קטנה נדבק אחד התושבים במחלת הקרנפיטיס. המחלה המידבקת החלה מתפשטת במהירות בין תושבי העיירה, והפכה את בני האדם לקרנפים. מהר מאוד רוב אנשי העיירה היו לקרנפים ורק מעטים נשארו בני אדם.

ברנז'ה, אחד מבני העיירה, הגיע לחברו ז'אק כשהוא מבוהל ומופתע. הוא סיפר לו איך הקרנפים השתלטו על תחנות הרדיו, החלו לארגן תהלוכות של קרנפים ומוכרים מוצרי תרבות של קרנפים. לתדהמתו של ברנז'ה, ז'אק הגיב בכעס לטענותיו והחל לסנגר על הקרנפים. הוא לא הבין מדוע ברנז'ה לא מסוגל להצטרף לתהלוכה, ובלהט הוויכוח – הפך גם ז'אק לקרנף.

(על פי "קרנפים", מאת המחזאי הצרפתי אז'ן יונסקו)

לפני הרבה שנים הזמינו אותי לדבר בחוג בית לפני אנשים משכילים בעלי ידיעות רחבות בתרבות הכללית. נראה שהזמינו אותי בתור שק חבטות, כי נושא השיחה היה "אפשר להיות מוסרי גם בלי התורה". בין האנשים היה פרופסור לאתיקה, שטען שלא חייבים להיות דתיים בשביל להיות מוסריים, ואדרבה: המסר הסופי שלו היה שמי שדתי לא יכול להיות מוסרי.

בחוג הבית הזה הזכירו את פרותגורוס, פילוסוף מיוחד בן תקופתו של סוקרטס. אחד הביטויים המפורסמים של אותו פרותגורוס היה "האדם הוא המדד לכל דבר". ביטוי זה היה חידוש תפיסתי באותה תקופה, שבה השיטה הפילוסופית השלטת הייתה תיאוצנטרית, כלומר – שיטה ששמה את האל במרכז. אם יש ליחיד בעיה, עליו לפנות אל האל או האליל והוא יעזור.

האמירה של פרותגורוס הייתה, אם כן, לא פחות ממהפכנית: מעבירים את מרכז הכובד מהאל לאדם. האלים עשו מה שעשו, והם ממשיכים לקיים את העולם. ברם, מרכז העולם והחיים הוא האדם. אם כואב לך משהו, נסה להשיג תרופה ואל תתפלל. אם אתה רוצה לנצח במלחמה, תלמד מהלכים אסטרטגיים במקום להביא קרבנות. לדעתו, הגישה התיאוצנטרית צריכה לפנות את מקומה לגישה ההומוצנטרית, זו ששמה את האדם במרכז. גישתו של פרותגורוס נתנה דחיפה חסרת תקדים לתרבות יוון. במקום להתעסק בדברים מיסטיים ומטא-פיזיים, הם החלו לקדם את ההיסטוריה ולפרוץ את הדרך לקדמה.

פרותגורוס נכח באותו חוג בית ברוחו. הקבוצה טענה כלפיי שבאותו אופן שמקדמים את העולם בכוחו של האדם, גם המוסר צריך להיות הומוצנטרי. ממש כפי שהאחריות לסלול כבישים מוטלת על האדם ולא על האל, כך גם המוסר בעולם צריך להיות סביב האדם והשגותיו. ובלי להתבלבל עקצו את הפונים לאל ומדברים על מוסר – לדעתם, לחילונים יש מוסר ולדתיים יש קודש.

הפרופסור לאתיקה טען כך: "דתי לא יכול להיות מוסרי מפני שהוא תיאוצנטרי. האדם הדתי נותן צדקה, אך לא כי אכפת לו מהעני המסכן, אלא כדי שיהיה לו גן עדן בעולם הבא או שתינתן לו עזרה משמים בעולם הזה. איזה מין מוסר זה? זו כדאיות. אנחנו, החילונים – מוסריים בלי שום תמורה. איננו חושבים שמישהו יעניק לנו שכר על נתינתנו לעני. אנחנו נותנים לו כי אנחנו אוהבי-אדם, הומוצנטריים ששמים את האדם במרכז. אולם אתה תיאוצנטרי, לכן אתה יכול אולי להיות קדוש – אך לא מוסרי".

את התשובה שלי פתחתי בסיפור אמתי לגמרי.

בעצם למה לא?

פסיכולוג אחד סיפר לי שהגיע אליו פציינט לשיחה. אותו פציינט עזב את ביתו בגיל 13 והתחיל להסתובב בעולם – עבד בכל מיני עבודות, התחתן והתגרש. בינתיים הוריו נפטרו, ובגיל 40 הוא החליט לחזור למולדתו אף שלא הייתה בה שום דמות מוכרת. הוא חזר לדירה שבה הוא גר, ומצא שם את אחותו שלא היה ביניהם קשר במשך כשלושים שנה, מאז שעזב את הבית כשהייתה בת שמונה.

הוא ואחותו ישבו ודיברו במשך שעות ארוכות, והם מצאו שפה משותפת הגם שלא היו להם זיכרונות משותפים. הם קבעו להמשיך ולהיפגש, ובפגישות הוא הבין שמצא את הנפש התאומה שלו. אחרי עוד כמה יציאות, הבינו השניים כי הם מאוהבים זה בזה.

הפציינט ישב על הספה בחדרו של הפסיכולוג ואמר לו – בחיים לא הרגשנו כזו אהבה למישהו בעולם. אנחנו אוהבים זה את זה. אנחנו אח ואחות רק מבחינה ביולוגית ולפי הרישום בתעודת זהות. מה זה משנה, טוב לנו ביחד – למה שלא נתחתן?

אותו פסיכולוג סיפר לי את הסיפור הזה, והוסיף כי הרגיש שהוא לא יכול להגיד לאותו בחור מה לעשות. אחר כך הסתכל עליי, והוסיף משפט ששגור בפיהם של פסיכולוגים המתייעצים עם קולגות: "בעצם, למה לא?"

את הסיפור האמתי הזה סיפרתי בחוג הבית מול עיניהם המשתאות של המשתתפים. לאחר מכן הוספתי: "אם פרותגורוס הוא הנביא של הדת שלכם, והאדם הוא מרכז המוסר – מישהו יכול לענות על שאלתו של הפסיכולוג? בעצם, למה שלא יתחתן האח עם אחותו? למה שלא תתחתן אם עם בנה ואב עם בתו?"

אחד מהקהל ענה: "זה לא טוב מבחינה גנטית". "זה לא נכון", עניתי לו, "אומרים את זה רק כדי להפחיד את האנשים שיימנעו מעשיית האקט הבלתי-מוסרי הזה. נכון שיש יותר סיכוי לפגמים גנטיים, אבל זה ממש לא מוכרח". אחר ענה: "החוק אוסר על נישואי אח עם אחותו". עניתי: "בחוק אין אידיאל, הוא משהו תועלתי. אין אידיאל לעמוד ברמזור אדום, זוהי הסכמה חברתית כדי להביא לתועלת".

זו הסיבה שחוק שנחקק היום יכול מחר להימחק מספר החוקים.

אף אחד לא שואל את עצמו כיצד קרה שעד שנות ה-80 החוק במדינת ישראל קבע שאסור לקיים יחסים חד-מיניים. בעולם היה ידוע עד לא מזמן שמדובר בסטייה, במעין מחלה, וטיפלו בה מבחינה פסיכולוגית. במהדורה של ה-DSM (רשימת ההפרעות הנפשיות האמריקנית) מ-1968 הייתה ההומוסקסואליות רשומה כהפרעה נפשית.

אבל משהו השתנה בחברה באופן שעולם הפסיכולוגיה לא יכול באמת להסביר – פתאום הוציאו את זה מספר המחלות והחליטו שזה נורמלי. מה שעד לפני כמה שנים היה עברה על החוק הוא עכשיו גאווה. נוצרה כאן תוך פחות משני עשורים מהפכה דרמטית בגישה הפסיכולוגית לתופעה ההומוסקסואלית, כזו שיכולה הייתה לקרות רק אם הייתה איזו תגלית פסיכולוגית מהפכנית שהגיעה לעולם. אלא שלא הייתה אף אחת כזו. ובכל זאת פסיכולוג אחרי פסיכולוג נאלץ להתיישר. נאלץ להתקרנף. וההתקרנפות הזו משתלטת על כלי התקשורת ועל הפוליטיקה, תולים דגלים במרכזי ערים, ואוי לו למי שלא יתקרנף בעקבותיהם – יצא מן הארון או לפחות יתמוך ביוצאים. "בעצם, למה לא" זוכרים?

נוצר מצב לא פחות ממדהים שכיום פסיכולוג שנוקט גישה של טיפול המרה, מסתכן באופן ממשי בשלילת הרישיון שלו. לפני 16 שנים אמר נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן ז"ל, שאנשים בעלי נטיות הפוכות מגעילים ומעוררים אצלו סלידה. הדבר הזה נאמר על ידי אדם שמייצג את הקונצנזוס של מדינת ישראל, כך חשבה החברה הישראלית באותם ימים. אבל היום עיריית ירושלים תולה בעבורם דגלים וצובעת את רחובות העיר בסמלם של בעלי הנטיות ההפוכות. משווים בין הדברים שאמר הרב לוינשטיין לדברים שכתב גידי אורשר – האחד דיבר נגד הקהילה הלהט"בית והשני נגד ספרדים, זה וזה פסול, זה וזה גזענות. לפני 16 שנים זה היה דבר רגיל, והיום מי שחושב שזה פסול הוא קיצוני-דתי. איך קורה שדבר שהיה נחשב לא מוסרי עד לפני רגע, לפתע נחשב מוסרי?

לאן הלאה?

מי שמכיר את הגישה ההומוצנטרית יודע היטב שאין שום סיבה בעולם שבעוד 16 שנים לא נראה מצעד פדופילים בירושלים. כמו שהיום זה נראה לנו הזוי, כך נראָה לנו הזוי לפני 16 שנים שנראה ברחוב מצעדי גאווה.

גם כל הקשור בפדופיליה החל כבר לנוע בקצב מסחרר אל מקומות שבישראל עדיין לא מדמיינים. כשהחוק הוא הומוצנטרי, גם השמים הם לא גבול: כיום, במדינת ישראל אסור על פי החוק לקיים יחסי אישות לפני גיל 17. ברוב המדינות בעולם הנאור מדובר בגיל 16, ויש אף מקומות באירופה שמדובר בגיל 15 או 14. בפרלמנט ההולנדי דנים האם לאפשר גם בגיל 12. הגיל יורד שוב ושוב. לפי כל קנה מידה – מדובר בפדופיליה. ילדים בגיל הזה יסכימו לדברים רבים בעד חבילת מסטיקים. שיהיה ברור לכולנו כאן – אם לפדופילים תהיה שדולה ולובי חזק, הם יגלגלו חוק המתיר פדופיליה במהירות הבזק. "בעצם, למה לא?"

ויהיו גם יהיו מצעדי גאווה לפדופילים, ומי שלא יתיישר לפי הקו הזה – ייחשב פונדמנטליסט פרימיטיבי, אורתודוקס חשוך שאבד עליו הכלח. "בעצם, למה לא?"

התשובה לשאלה "בעצם למה לא" היא אחת: זה נגד המוסר האלוקי של התורה. אין דבר כזה מוסר אנושי או חילוני. מוסר זה מלשון המוסרות הכובלים את האדם, והגישה ההומוצנטרית לא נותנת לאדם מוסרות אלא נורמות נזילות.

"בתחילת הדיון נאמר כאן כי לא יכול להיות דבר כזה דתי מוסרי", אמרתי לקהל בחוג הבית, "אני רוצה להגיד שלא יכול להיות חילוני מוסרי. איני אומר, חלילה, שאין חילונים מוסריים – יש הרבה מאוד אנשים טובים ומוסריים מאוד מאוד, אבל אם הם מוסריים באמת – יש להם אלוקים בנשמה".

מדוע לא הרגו את הילד

"המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי היגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הציבור האנושי בעומקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלוקי" (אורות הקודש, חלק ג', פסקה א').

לפי הפסקה של הרב באורות הקודש, המוסר החילוני הוא מוסר חלש כי הוא נתון לשינוי. הוא תלוי בכדאיות ובנוחות. אתה חי לפי נורמות מוסריות מסוימות, אך במקרה שבו היצר יתקוף אותך – אתה תלך אחריו גם אם תדע שזה לא מוסרי בעיניך. גם אם אדם פרטי יכול לעמוד מול הסתערות היצר, אין המוסר החילוני יכול "להדריך את הכללות". הגישה ההומוצנטרית יכולה להביא לזוועות הכי גדולות אם ניישם אותה בחיי הכלל.

השיטה של פרותגורוס יושמה במלואה בספרטה. אם היה נולד ילד בעל מום מסוים בספרטה, אפילו רק בעל צליעה קלה, היו עורכים טקס מיוחד, זורקים את הילד על סלעים מחודדים וצופים בו מתפרק איברים-איברים. זה עניין של כדאיות, לא שווה מבחינה חברתית להחזיק נכים. גם אלפי שנים אחרי, השיטה הזו יושמה בצורה תעשייתית אצל הגרמנים. עוד בטרם השואה הרגו הנאצים חצי מיליון אנשים בעלי פיגור, חולי נפש ונכים.

אבל לא צריך להרחיק בציר הזמן עד ספרטה או בציר המקום עד גרמניה. גם בארץ ישראל זה יכול להיות נושא רציני לדיון – האם אפשר להרוג את הילד שלך אם הוא לא מספיק בריא.

יוסי קריים ז"ל היה עורך כתב העת הספרותי "פרוזה", שבו כתבו הוגי דעות על הומניזם, אהבת אדם באשר הוא אדם ודאגה לצער בעלי חיים. יום אחד נולד ליוסי תינוק הלוקה במחלת סי-פי, כלומר המוח שלו לא שולט באופן מוחלט על כל האיברים והשרירים, ונקרא בשם יואב. מחלתו לא הפריעה ליואב להיות ילד נורמלי לגמרי, בעל מנת משכל גבוהה מאוד.

בתכנית "ערב חדש" של העיתונאי דן מרגלית ישבו להתראיין האב יוסי עם בנו יואב בן ה-12, ויוסי אמר שם בלי להתבלבל "זכותי להמית את יואב", בעוד שיואב בנו מכיר את טענות הוריו אך מתנגד להמתת חסד ואומר לאביו – אני פשוט רוצה לחיות.

כבר כשהיה תינוק פנה האב לבית המשפט עם בקשה לאפשר לו להמית את בנו, אולם בית המשפט, ברוך ה', עובד לאט, ולבסוף בג"ץ אמר באופן סופי שאסור לו. "נכון שעם יואב הגענו להישגים גדולים", אמר יוסי קריים באותה תכנית, "אבל אמרתי לאשתי שאם ייוולד לנו עוד ילד כזה, אמצא כבר את הדרך לעקוף את החוק ולפתור את הבעיה הזו במו ידיי".

סודו של המוסר הכולל

"המקור העצמי של המוסר מוכרח להיות מונח ביסוד מה שהוא טוב לכול, במובן היותר רחב, דהיינו טוב לכל המצוי, ומוכרח על פי זה להיות מציאות למהלך מעשי ומחשבתי כזה, שתולדותיו מביאות את הטוב לכול, במובנו היותר נרחב. השאלה היא רק איך יתגלה לאדם המוגבל הטוב לכול המצוי, שהוא כל כך נעלם ממנו. ועל זה התשובה מוכרחת לבוא, שבעולם תימצא נקודה מאירה, שמפי הגבורה ישמע בה תורה ומצוות והתורה מן השמים צריכה להיות מכוונה לטובת הכול, מראשית עד אחרית" (אורות הקודש, חלק ג', פסקה ד').

הרב קוק אומר שהמוסר חייב להיות כולל ולכלול כמה שיותר אנשים במוסר הזה. צריך לייצר מציאות שתולדותיה מביאות "טוב לכול".

אם המדד שלך למוסר הוא מה נכון בעיניך כאן ועכשיו, אז מה נותן לך את הזכות להתערב לי בחיים? מה אכפת לך מה אני עושה בחדר השינה שלי? אבל אם אתה מבין שהמוסר אינו נוגע לפרט אלא הוא דבר המשפיע על הכלל, אז זכותך ואף חובתך להתערב.

כיצד אפשר לדעת אם תופעה חברתית היא טובה או לא? איך אתה יודע אם המצעד הזה מקדם את החברה או לא? אולי זה שראש העיר החליט לתלות דגלי גאווה, הוא בעצם מגביר את התופעה החברתית ומתכנן את נכדיו להיות כאלה? החברה הזו מאבדת את עצמה לדעת באופן קולקטיבי – כי הרגשת החופש של הפרט חשובה לחברה הזו יותר.

לפני שעולם הפסיכולוגיה התחיל להתקרנף, כולם ידעו לומר שלפי כמעט כל המחקרים, 80 אחוז מהאנשים הם ביסקסואלים, כלומר נמשכים במידה זו או אחרת לשני המינים. זו הסיבה שעל ידי חינוך כזה או אחר אפשר להפוך את האדם להיות בעל נטיות הפוכות. היו תקופות שזה היה חלק מהנורמה החברתית – למשל ביוון העתיקה. ולכן זה כל כך פשוט שתופעה שמושפעת מנורמות חברתיות, יוצאת מהגדר של העניין הפרטי של האדם והופכת להיות תופעה חברתית שיש לטפל בה. התופעה החברתית הזו מידבקת כמו שמחלה מידבקת, אלא שזו תופעה שמופצת באמצעות כלי התקשורת.

האם אפשר להשתנות?

הסיבות לנטייה המינית של אדם הן מגוונות ויש בהן השפעות הורמונליות, ביולוגיות, גנטיות, פסיכולוגיות ואף תרבותיות-חברתיות. תרבות יכולה לעצב את אישיותו של האדם בכיוון זה או אחר. רוב האנשים נמצאים בסקאלה של קינסי – כלומר, ניזונים מרמה כזו או אחרת של שתי הנטיות – וזה נקבע לכאן או לכאן בעקבות השפעות חברתיות ותרבותיות. גם קינסי עיצב את הסולם שלו לפי ראיונות שערך עם אנשים ולא לפי מחקרים פסיכולוגיים, כלומר לפי עדות של אנשים לגבי עצמם – אך אין להם יכולת לדעת עד כמה זה ניתן לשינוי. ישנן מערכות שלמות של טיפולים ודרכים, ורק מיעוט שבמיעוט (0.02 אחוזים) אינו יכול לשנות את נטייתו המינית כלל וכלל.

בשנות ה-60 בארצות הברית היו מכונים שעסקו בזה, ובראשם חברת הפסיכולוגים האמריקנית. אך הקרנפים עלו לשלטון והשתלטו על החברה, ובעקבות כך הם נידו כל מי שעסק בשינוי הגדרה מינית או בטיפולי המרה. מבחינתם, אם פסיכולוג מנצל מינית את המטופל או מנסה לעזור לו בגיבוש נטייתו המינית – זה היינו הך.

ראיתי במו עיניי אנשים שמשתנים מקצה לקצה במגוון רחב של תופעות והתנהגויות שעלולות להיות נחשבות מוּלדות. כל הפסיכולוגיה כולה תלויה על ההנחה שאדם יכול להשתנות בצורה קיצונית, אז איך ייתכן שדווקא בתחום הזה אי אפשר לבצע שום שינוי?

כשהמוסר מגיע לביטחון לאומי

להשערתי, הנושא הזה טעון ונפיץ מכיוון שהוא חדר להנהגה של אירופה ואמריקה. היסודות של השלטון העולמי הם שמאפשרים לעשות את מצעד התועבה הזה. רק ככה אפשר להסביר איך משק כנפיו של רב אחד שאומר שזו סטייה גורם לסופת טייפון בקצה השני של העולם. שר החינוך מגנה, שר הביטחון מזמין לשיחת הבהרה ומאיימים על הרב יגאל לוינשטיין בסגירת המוסדות. ראש הממשלה בעצמו מוצא לנכון להתייחס ולגנות.

אם שר הביטחון עוסק באמירה הזו, היא כנראה קשורה לביטחון. אם ראש הממשלה עוסק בזה, זה כנראה קשור ליחסים הבינלאומיים. חשוב להם להראות לעולם שאנחנו עם נאור ומפותח המגנה את כל ההתנהגות ההומופובית בשם ההומוצנטריות.

 כל הטירוף הזה מתגלגל מאיבוד הנאמנות והקשר למוסר הקודש, שהוא מוסר טוטאלי, מוסר מוחלט.

אמרתי לאותו פרופסור בחוג הבית: "אתה חושב שאני עושה טוב כדי ללכת לגן עדן, אבל זו טעות. הטוב הוא לא משהו חיצוני לנו, אלא הטוב הזה הוא החלק האלוקי, הנשמתי, האינסופי שבנו. זה לא מוסר חיצוני תיאוצנטרי של היוונים, אלא זו חשיפה של האינסופיות שבך, הטוב העצמי הנתון בך. במוסריות אתה חי את הקדושה הישראלית".

כשהשיחה נגמרה והקהל החל להתפזר לביתו, ניגש אליי הפרופסור. "אתם גנבים", הוא סינן, "גם את המוסר לקחתם לנו".

ברנז'ה המזועזע נמלט על נפשו והסתגר בתוך ביתו כשהוא מצמיד את הארון אל הדלת כדי שלא יוכלו לפרוץ לו לבית.

"אני אשאר מי שאני, יצור אנוש", אמר לעצמו ברנז'ה. "אדרבה: מפני כולם אני אגן על עצמי. אני האדם האחרון ואשאר אדם עד תום".

את הסיפור האמתי הזה סיפרתי בחוג הבית מול עיניו המשתאות של המשתתפים. לאחר מכן הוספתי: "אם פרותגורוס הוא הנביא של הדת שלכם, והאדם הוא מרכז המוסר – מישהו יכול לענות על שאלתו של הפסיכולוג? בעצם, למה שלא יתחתן האח עם אחותו?"

נוצרה כאן מהפכה דרמטית בגישה הפסיכולוגית לתופעה ההומוסקסואלית, כזו שיכולה הייתה לקרות רק אם הייתה איזו תגלית פסיכולוגית מהפכנית שהגיעה לעולם. אלא שלא הייתה אף אחת כזו. ובכל זאת פסיכולוג אחרי פסיכולוג נאלץ להתיישר. נאלץ להתקרנף

ראיתי במו עיניי אנשים המשתנים מקצה לקצה במגוון רחב של תופעות והתנהגויות שעלולות להיות נחשבות מולדות. כל הפסיכולוגיה כולה תלויה על ההנחה שאדם יכול להשתנות בצורה קיצונית, אז איך ייתכן שדווקא בתחום הזה אי אפשר לבצע שום שינוי?

אמרתי לאותו פרופסור בחוג הבית: "אתה חושב שאני עושה טוב כדי ללכת לגן עדן, אבל זו טעות. הטוב הוא לא משהו חיצוני לנו, אלא הטוב הזה הוא החלק האלוקי, הנשמתי, האינסופי שבנו. זה לא מוסר חיצוני תיאוצנטרי של היוונים, אלא זו חשיפה של האינסופיות שבך, הטוב העצמי הנתון בך. במוסריות אתה חי את הקדושה הישראלית"

הספרים הנפלאים של הרב פיירמן |