פרשת מסעי | עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה | ניר אביעד

פרשת מסעי | עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה | ניר אביעד

 

בפרשת "מסעי", המסיימת את ספר "במדבר", התורה מונה את ארבעים ושניים המסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר - החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן ועד לחנייתם על הירדן בערבות מואב. אזכור מעט טרחני זה של כל שמות האתרים, כולל אלה שכבר אין ביכולתנו כיום לזהותם, וחזרה על כל שסופר ותואר בתורה עד כה מעלה תהייה – לשם מה נמנו כל אותם מסעות בשנית? מדוע היה לתורה, שבד"כ חסכנית במילים, חשוב להיזכר בכל אותן התחנות?

רש"י, גדול מפרשי המקרא, בפרשנותו מצטט את דבריו של רבי תנחומא בגמרא אשר עונה על שאלה זו באמצעות משל על מלך שיצא עם בנו האהוב למסע ארוך כדי לקבל טיפול רפואי. בסיום הטיפול חזר המלך עם הבן באותה הדרך והראה לו את כל התחנות בהן הם חלפו ואת השלבים שהם עברו מאז צאתם למסע. יחד הם נזכרו בתהליך שהבן עבר עד לרפואתו הסופית והבינו כיצד כל תחנה שירתה אותם נאמנה. הנמשל הוא ברור. הקב"ה הוא המלך שמוליך את בניו האהובים, בני ישראל, למסע מפותל, אשר למרות קשיי הדרך סופו טוב. כזכור, בני ישראל עברו במדבר תלאות רבות והם נכשלו בחטאים שונים ומשונים – חטא העגל, פרשת המרגלים, מי המריבה, קורח ועדתו, קברות התאווה ועוד.

כל אחד מהחטאים הסתיים בעונש חמור ובמכה קשה, ובכל זאת בסיום המסע אפשר להסתכל במבט לאחור ולראות את הדברים באור אחר. כל אחת מהנפילות עוררה תובנה חדשה, גילתה מגרעה שעד לאותו הרגע הייתה נסתרת ועוררה לתשובה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם היו נגועים ב"מחלות רוחניות" שונות. המסעות במדבר נועדו לחשוף את המחלות הללו החוצה כדי שיהיה אפשר לטפל בהן. תגובתו של הקב"ה הייתה הטיפול הרפואי שניקה את העם והביא אותו למצב רוחני טהור יותר. כך לדוגמה, חטא העגל הביא לחיטוי "מחלת האלילות", שליחת המרגלים הביאה לחיטוי "מחלות הדימוי העצמי הירוד" ו"מחלת הספקנות", מחלוקת קורח הביאה לחיטוי "מחלקת הגאווה" ו"מחלקת הפלגנות", סיפור קברות התאווה הביא לחיטוי "מחלקת התאווה" וכו'. את נקודת המבט הזו אפשר לראות רק בסיום התהליך, רק בפרספקטיבה של זמן ומקום. מהסיבה הזו, דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ, בעמדם ביחד בסיום המסע, משה רבנו מסכם את כל המסעות. רק בסיום הדרך ניתן להצביע על התועלת הרוחנית שהם הביאו לעם ישראל ולהתעלות מעל אי הנוחות והקושי הנקודתי שכל מכשול בפני עצמו ודאי הביא. כמו אז לפני 3,300 שנה, כך בדיוק גם בימינו אנו – כל אחד עובד במהלך חייו אינסוף תחנות גדולות וקטנות, ארוכות וקצרות, אשר תפקידן ללמד אותנו דבר מה על עצמינו ועל העולם ולהעצים אותנו. חלק מהתחנות נעימות וחלקן ודאי נתפסות כמעיקות ואף אכזריות, אולם מבט אמוני על המציאות הוא לראות בהן, כאמור, כעזרה, כמתנה ואף כתרופה למחלה רוחנית כזו או אחרת. כך לדוגמא, ייתכן שתפקידה של פרידה כואבת מבן/בת זוג היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת התלותיות", או מאידך לסייע לנו להיות יותר מנוסים ומודעים לעצמינו בחיפוש אחר בן הזוג הבא שלנו. פיטורים לא נעימים מהעבודה תפקידם היה לעזור לנו להתגבר על "מחלת הדמיונות ש'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'", להבין שהפרנסה היא משמיים, או מאידך לגלות שבעבודה הבאה אנחנו בכלל יותר מאושרים. וכו' וכו'. האמת היא שאין אף פרט אקראי בחיים. לכל תחנה ולכל עצירה משמעות במארג הכללי.לא תמיד אנו מודעים לכך, אבל החיים שלנו הם למעשה מסע אחד גדול. משפחתנו, מקום מגורינו, החברים שלנו, תחום העיסוק – דבר אינו מקרי. כל הפרטים כולם קשורים לתוכנית האלוקית הכללית, שתכנן עבורנו הקב"ה בקפידה רבה - תכנית שמטרתה לעזור לנו לצמוח ולטפס בסולם הרוחניות ולמלא את הפוטנציאל העצום שטמון בנו. גם כאשר אנו לא תמיד מצליחים לראות זאת, וגם אם לעיתים נראה לנו שהמקריות חוגגת - כל מה שקורה לנו במשך החיים מסייע לנו להגיע לאותה מטרה. ברגע שנלמד להסתכל על החיים שלנו בצורה כזו ונבין שגם לקושי יש תפקיד חשוב, נוכל להתחיל ליהנות מהמסע הזה, ומכל יום נוסף שאנו זוכים לקבל. איך מצליחים להתעלות מעל קשיי היום-יום, וכמו בני ישראל בפרשה לראות את המכלול הגדול ומתוכו לצמוח?

התשובה היא שיש חשיבות גדולה ביותר לעצירה, להתבוננות, לעשיית סיכום ביניים, וכל זאת כדי ללמוד, להפיק לקחים ולהתחזק לקראת העתיד. זה נכון ביחס למסעות בני ישראל במדבר ונכון ביחס לחיים של כל אחד מאתנו. לא צריך לחכות ארבעים שנה כדי לבצע את זה. ניתן בכל יום להקדיש מספר רגעים של ריכוז וכנות כדי לעשות חשבון של אמת בנינו ובין עצמינו. זה יכול להיות לבד על חוף הים, בחיק הטבע, או בכלל בחדר שקט בבית. המחויבות שלנו היא בראש ובראשונה להכיר את עצמינו, להיות מודעים לרצונות ולכישרונות שלנו, כמו גם למגרעות ולחולשות. כדי שזה יקרה יש לעצור ולהתבונן, לא לתת לרצף החיים ולעמוס מטלות היום לרמוס אותנו ולהשכיח מאתנו את האוצרות שניתן להפיק ממה שאנחנו עוברים, או כפי שכתב ושר שלמה ארצי" "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, איך נגיע לארץ חדשה?".

גם הרמב"ם התייחס לשאלה מדוע נמנים כעת כל התחנות בשנית, ולדבריו, ציון המסעות כוון אלינו – האנשים שלא היו שם ושלא זכו לראות את הניסים הגדולים שליוו את עם ישראל בתהליך התהוותו. הליכה של כמה מיליוני בני אדם במשך ארבעים שנה במדבר הצחיח אינה דבר טריוויאלי כלל וכלל. תפקיד החזרה, אם אך, הוא כדי שלא נחשוב שהמהלך היה פשוט, שהתחנות היו קרובות אחת אל השנייה ואפשרו הגעה קלה ונוחה, שבני ישראל צעדו במקומות עתירים במים ובמרעה שאפשרו גידול תבואה וצאן, וכיוצא באלה טענות המוציאות את הקב"ה מהתמונה ומסבירות את רצף האירועים הפלאי בצורה "טבעית". לאורך כל הדורות, ובעיקר בימינו, ישנם אנשים שמנסים בכל דרך להסביר את הניסים שחוו אבותינו במהלך יציאת מצריים ולאח"כ במדבר תוך התעלמות מהקב"ה ומפעולותיו העל-טבעיות. יש מבין חוקרי המקרא שממש מפליאים בדמיונם וממציאים תירוצים מופלאים, אך משוללי כל יסוד. האמת היא פשוטה – כל שארע במשך אותן השנים היה על טבעי והוא כוון ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. קיום על-טבעי זה נמשך לאורך כל הדורות, בהם שרד עם ישראל בין כל האומות "ככבשה העומדת בין שבעים זאבים". עברנו אלפיים שנות גלות, עברנו אינקוויזיציה ופרעות, ולבסוף עברנו את השואה האיומה, ובכל זאת, ולמרות הכול, אנחנו כאן. בעוד כל הממלכות האחרות שאנחנו קוראים עליהם בתורה (ועוד הרבה אחרי זה) נכחדו ונעלמו מדפי ההיסטוריה – עם ישראל עדיין חי וקיים. כל זאת לא היה אפשרי לולא העובדה ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ולולא העובדה שהקב"ה ממשיך ומקיים אותנו על ידי נסים לאורך כל הדורות! מדוע אנחנו זוכים לחסד הזה? מהי מעלתנו שבזכותה אנחנו נשארנו ונשארים מאוחדים וחזקים? התשובה לכך, מעבר להבטחה המפורשת לאבותינו, נעוצה באותן שנות נדודים ארוכות במדבר. הנביא ירמיה מצטט בשם הקב"ה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". למרות שלעיתים היינו חצופים, למרות שלעיתים היינו חסרי סבלנות ולמרות שלעיתים אף ממש פרקנו כל עול – הקב"ה עדיין זוכר לנו את ההתמסרות הטוטאלית, את ה"קפיצה אל המים הקרים" (תרתי משמע) בים סוף ואת ה"נעשה ונשמע" שבמעמד מתן תורה בהר סיני. ההליכה של בני ישראל במדבר היא, כאמור, השורש לכל מסע רוחני שעובר כל אחד מאתנו גם היום. חז"ל בפרקי אבות הוסיפו נדבך חשוב בהבנה של משמעות אותו מסע: "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה - דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". למרות שמשפט זה, עמו אנחנו נתקלים לדאבוננו בדר"כ בהלוויות, והוא נאמר בסוף חייו של אדם, הוא מיועד אלינו – אל החיים, אל אלה שעדין יכולים לפעול פה בעולם המעשה ולתקן דרכם. תפקידו לעורר אותנו להבנה מה עיקר ומה טפל, ולזכור כי לזמן הקצר שקיבלנו פה יש משמעות גדולה. אסור לנו להעביר אותו בהבל וריק, בכעסים מיותרים על האישה והילדים, בקנאה בחברים לעבודה, בתחרותיות מטופשת ובמרדף אחר כבוד שקרי מבני אדם, בשיטוטים מיותרים בקניון או בבהייה חסרת תכלית בטלוויזיה. בסוף כולנו נפגש עם אבאל'ה שבשמיים ונתבייש מאוד מאוד אם יתברר שעסקנו בטפל. כמה היינו רוצים לעבור את המסע הזה נכון יותר, כמה היינו מעוניינים להיות טובים יותר, כמה היינו חפצים להיות קרובים יותר לבורא ולעצמינו! ובכל זאת, מדוע זה כל כך קשה?! העולם הזה מלא בתאוות, מלא במכשולים, מלא בפיתוים שיודעים היטב היטב כיצד להפעיל את היצר הרע שקיים בתוכנו. אדם רוצה לאכול בריא, אבל הריח של הבורקס מהמעדנייה מטריף את חושיו. הוא הולך ברחוב ושלטי חוצות לא צנועים בגודל של בניין מפתים אותו להגניב מבט. הוא כל כך רוצה להיות הורה טוב יותר, אבל העייפות והעצבים מכל היום מכניעים אותו. הדרך ארוכה ומפותלת, אבל זו בדיוק המטרה – להמשיך ולנסות שוב ושוב גם אם זה קשה, גם אם כבר נפלנו אלף פעמים, גם אם נדמה שאין סיכוי. את העוד מאמץ אחד קטן שלנו הקב"ה כל כך אוהב וכל כך רוצה. אסור להתייאש מעצמינו. כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן."רצוני לעשות רצונך, אך השאור שבעיסה מעכב" נכתב בגמרא. הרצון המקורי של כל אחד מאתנו הוא בהכרח לעשות עשיות טובות, כאשר הרצון הגבוה ביותר הוא לעשות את רצונו של הקב"ה. ובכל זאת, למרות הרצון הכנה, יש את היצר הרע, הלוא הוא השאור שבעיסה, שגורם לתבשיל להיות חמוץ ולנו לפספס את העיקר בחיים. לא, היצר הרע זו לא טעות ביצור. נבראנו כך כדי שנתקן ונתגבר. מאמר חז"ל במסכת תענית בתלמוד הירושלמי עוסק בסוגיה היכן נמצא הקב"ה, והוא מעלה את השאלה כיצד יש להשיב לגוי שמתריס ושואל: "תגידו לי, אתם היהודים, איפה נמצא האלוקים שלכם?". יש להניח שכל אחד מאתנו היה עונה אחת משתי התשובות הבאות: "אלוקים נמצא בכל מקום" או "אלוקים נמצא במקומות הקדושים, כדוגמת בבית המקדש ובבית הכנסת". חז"ל, לעומת זאת, נותנים לנו תשובה שלישית ומעט מפתיעה: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך? תאמר לו: 'בכרך גדול של רומי'". כן, דווקא באמצע השוק של רומי (במקום שנחשב לגס ולארצי ביותר באותם הימים) נמצא הקב"ה! למרות שזה נראה בדיוק הפוך – דווקא בלב החומרנות, במקום הפריצות וחוסר הצניעות, בתוך הקושי, בתוך השקר, במקומות שעל פניו נראים הכי רחוקים מקדושה - שם הוא נמצא! בדבריהם, חז"ל למעשה רצו לחזק אותנו – הצועדים בדרך והנאבקים במשעולי מסע החיים – ולומר לנו שהוא תמיד אתנו. גם כשנראה לנו שפישלנו, גם כשלא שלטנו על הפה ודיברנו לשון הרע, גם כשכעסנו וקינאנו, גם כשאין לנו יותר כוח לכלום – גם שם הוא נמצא אתנו. כך היה עם בני ישראל במדבר כשפעם אחר פעם הם נכשלו ונפלו למקומות הנמוכים של החיים, וכך זה גם אתנו היום. הבנה זו, לעניות דעתי, מנחמת מאוד, וכדאי לנו לזכור שגם אם קצת התרחקנו וירדנו מהשביל, עדיין בסופו של דבר אנחנו בנים אהובים. בשבוע שעבר נכנסנו אל ימי 'בין המצרים' עד ל-ט' באב בהם אנו אבלים על הגלות וחורבן שני בתי המקדש. קשיי הגלות לא מאפשרים לנו לראות בשלב זה את הטוב הגנוז בתוך הרע, אבל בבוא הגאולה, כאשר נסיים את הגלות, נוכל להסתכל אחורה (כמו בני ישראל במדבר בפרשתנו) ואפילו לשמוח על מה שעברנו, כמו שנאמר "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה). כאשר נגיע לשם נביט לאחור על כל התחנות במסענו ונראה אותן כאתגרים והזדמנויות שדווקא סללו את דרכנו להתקדמות ולא עיכבו בעדנו. במקום לחוות את הקשיים כמכשולים, כפי שאנו עושים היום, נכיר בהם כשלבים בסולם שרומם אותנו למקום שממנו יש לנו פרספקטיבה רחבה ואמיתית יותר.

ובעניין אחר שהוא בעצם אותו עניין - בשעה תשע וחצי בבוקר (לערך) בשבת הקרובה יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם ויקראו יחדיו בקול רם: "חזק, חזק ונתחזק!". בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי התורה מכריזים בקול "חזק, חזק ונתחזק". המעבר מספר לספר מציין מעבר מתקופה לתקופה, וכמו בחיים - כל מעבר הוא קשה אך אי אפשר בלעדיו, ולנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת. מסיבה זו אנחנו מכריזים שאנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד עם השינוי. יש בנו את הכוח ואת האומץ להתקדם, להתחדש ולהשתנות. אנחנו עושים סיכום ביניים ואז לוקחים אתנו את הצלחות העבר וצועדים אל חוסר הוודאות של העתיד, כאשר העובדה שאנחנו עושים את זה ביחד כקהל נותנת תמיכה וכוחות נוספים. כך במעבר הקרוב מספר "במדבר" לספר "דברים", וכך בכל שינוי שאנחנו מייחלים לו בחיים. חזק חזק ונתחזק! שבת שלום, ניר אביעד.


תגובות