בס"ד
פרשה עם שליחות | נשא | משה שרון
אישה שוטה
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. במדבר ה' יב'.
בדורנו, לא פשוט לעסוק בפרשת אישה סוטה, מפני שהיא עלולה לעורר הרבה התנגדויות מצד כל מיני חלקים מבולבלים בנפשנו. אבל התורה היא נצחית וכל המהלכים והמקרים המתוארים בה, מרמזים גם על מהלכים בתוך תוכי הנפש של כל אדם, ואם כן, גם בפרשת סוטה יש לנו לימוד גדול והכרחי.
כתוב, "אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה".
מדובר על איש שחשד באשתו שהתייחדה עם אדם אחר. בתחילה, הוא מזהיר אותה, אך אם היא לא שומעת בקולו, אותו האיש מצווה לקחת אותה אל בית המקדש ולהביא אותה בפני הכהן. ביחד איתה הוא גם מביא קורבן שעורים. הכהן מזהיר את האישה שתתוודה ותעשה תשובה. אם היא עושה כן, מוחלים לה. אך, במידה והיא מכחישה, עושים לה את מבחן המים המאררים.
היו מביאים אותה אל שער העזרה בצד המזרחי ומייגעים אותה בהליכה, אולי תודה. היו מעמידים אותה שם בעזרה ומלבישים אותה בבגדים בלויים... הכהן היה לוקח מים קדושים ושם בהם מעט עפר של בית המקדש, ומוסיף קצת עשבים מרים, משום שכתוב, "מֵי הַמָּרִים". לאחר מכן, היה לוקח פיסת קלף וכותב עליה את השם המפורש ושם את זה במים. הכהן היה מחכה עד שהכתב ימחה במים ואז היו קורעים את שמלת האישה במקום ליבה, קושרים את בגדיה בחבל מצרי ופורעים את שערותיה. הכהן היה משקה את האישה במים המאררים.
אם היתה טהורה לבעלה, היתה מיד מתעברת בזרע קדוש. אך אם באמת זנתה, היו המים עושים פעולתם והיו פניה מוריקות ועיניה יוצאות לחוץ, וגידיה מתנפחים, בטנה צובתת וירכיה היו נופלות ומתה מיד במקום, ר"ל. אגב, הפלא הגדול היה, שבאותו רגע שמתה, מת גם זה שזנה עמה, בכל מקום שהוא נמצא שם, ואף הוא מת באותה מיתה שלה.
הם נתפסים אצלנו כמקור הרע, כסכנה מיידית, אבל לפעמים נחשים הם פשוט שליחים.
בפרשת השבוע, פרשת חוקת, אנחנו פוגשים את עם ישראל, במדבר, מתלוננים. הפעם על זה שקצה נפשם ב"לחם הקלוקל", המן שירד מהשמיים.
אתם כפויי טובה בני כפויי טובה, אומרים חז"ל (מסכת עבודה זרה ה'). מה רע לכם? בלי לעבוד, בלי לזרוע ולקצור, זנים ומפרנסים אתכם מבלי שתתאמצו, אתם לא מתביישים להתלונן כל הזמן?
ואז קורה דבר מעניין "וישלח ה' את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל".
מי אלה הנחשים השרפים ולמה הקב"ה שולח אותם? כעונש? כלקח? שילמדו לא להתלונן? נשמע כאילו הקב"ה הוא דיקטטור חס ושלום שאתה רק אומר לידו איזו מילה לא במקום – הסתבכת. שברת שילמת.
אז זהו, שלא.
הרש"ר הירש (רבי שמשון רפאל הירש 1808-1888) בפירושו על הפרשה כותב כך: "שלח" בלשון קל הוא: לשגר, להניע דבר לקראת מטרה, ואילו "שילח" בלשון פיעל הוא על פי רוב: לפטור דבר ולשחרר אותו, לא לעכב אותו ולא לעצור בעדו, להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולתת לו לנוע כרצונו." למכתב אין כוח תנועה משל עצמו ולכן אנחנו לא משלחים מכתב אלא שולחים אותו, ונחש? הקב"ה לא העניש אותם ע"י ששלח להם נחשים אלא שעד עכשיו הוא תפס את הנחשים במדבר, מנע מהם לפגוע בעם ישראל, וכעת הפסיק את ההגנה.
"משום כך לא נאמר כאן "נחשים שרפים" אלא הנחשים השרפים": אלו נחשים ידועים, מוכרים, שתמיד היו במדבר "הם היו במדבר מאז ומתמיד, אך עד כה ה' עיכב אותם בכוחו. עתה ה' הרפה מהם והנחשים של המדבר הלכו בדרכם הטבעית - וינשכו את העם."
כן, אבל מה המטרה? למה להרפות מהם?
"הוא הראה לעם את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ורק כח הנס של ה' הרחיק אותן מעליו עד כה, והוא הרחיק אותן עד כדי כך שלא ניחשו ולא שיערו את קיומן."
וואו. תחשבו על זה. אנחנו חיים את החיים ולא יודעים בכלל ממה הקב"ה מציל אותנו. הוא עושה לנו ניסים אינסופיים ואנחנו מגלים אותם רק אחרי שמשהו רע מתרחש.
אני זוכר שבשנה שעברה שמעתי את אחד מבכירי השב"כ נשאל ברדיו איך יכול להיות שלא ידענו על הכוונה לחטוף את שלושת הנערים? הוא סיפר שבשנה החולפת השב"כ, צה"ל והמשטרה סיכלו 50 (!) ניסיונות חטיפה דומים. באמת? אז למה אנחנו מתעוררים רק כשרע? למה אנחנו לא מוקירים את הטוב הרגיל, הקבוע, התמידי?
מה ההגדרה של "טבע"? האירה את עיניי אחת מתלמידותיי - ניסים שהתרגלנו אליהם.
ראו זה פלא – העם נבהל מהנחשים והם מבקשים ממשה להתפלל עליהם. משה מתפלל והקב"ה נותן פיתרון: נחש נחושת, שכל מי שיסתכל עליו מיד יירפא מהכשת הנחש (הנחש הזה הוא סמל חיל הרפואה בצה"ל). למה לא פשוט להרוג את הנחשים? למה לעשות כזה טריק?
"ועתה כל הנשוך יקבע בלבו את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר מכן, כאשר חסד ה' ירחיק את הנחשים. כך ירגיש תמיד ב"קיומן" של הסכנות שהגנת ה' מעבירה אותנו על פניהן בכל יום ובכל שעה, בלא שנהיה מודעים להן. ונמצא שכל נשימה של חיינו תהיה מתנה חדשה של כח ה' וטובו, ונהיה בכל עת בבחינת ניצולים."
כך צריכה להיות התודעה הקבועה שלנו: כל נשימה היא מתנה חדשה.
"הוא ירגיש כך אם יראה את המשעול הצר שכל חייו מתנהלים בו", לחיות בארץ ישראל למשל, ארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה בתוך ים ערבים, "אם ידע שהוא מתהלך על פני תהום פעורה שהאל הטוב והמטיב מעלים אותה מעיניו לבל יהא ראשו סחרחר, ובכנפי נשרים של עוזו וטובו הוא מעביר אותו על פניה. הוא יברך את ה', שגמלו כל טוב, אם רק יראה את "הנחשים השרפים" האורבים בדרכו."
אתם מבינים? שלושת הנערים החטופים הם דוגמא מצוינת. מדוע "פתאום", אחרי 50 ניסים, מסיר הקב"ה את ההגנה, "מאפשר" לנבלות, לנחשים של ימינו, לבצע את זממם? תשובה: כי אנחנו כפויי טובה, חסרי הערכה, יושבים פה בארץ ישראל, אחרי 2000 שנות גלות, מקימים פה מדינה ששורדת נס אחר נס, מלחמה ניסית אחרי מלחמה ניסית, ומה אנחנו עושים פה? מקטרים. כל היום עסוקים במה לא בסדר, בתוכניות תחקיר בטלוויזיה, מוציאים דיבתה של הארץ, הארץ המיוחדת שנשמרה עבורנו, שרק אנחנו יכולים באמת להפריח.
אז מתי אנחנו מעריכים את העובדה שיש לנו שיניים? כשהן כואבות.
אם כך, אין ברירה לקב"ה, אלא להסיר מעט את ההגנה, את כיפת הברזל בדמות ענני הכבוד בכדי שנחזור להכיר בטוב "הרגיל".
אז המסר מובן, נכון? למה לא להוקיר עכשיו? למה לא להודות בכל רגע על השפע האינסופי שהטוב והמיטיב שולח לנו כן, יש גם מה לתקן, אבל הפכנו את העשרה אחוזים שמצריכים תיקון – לעיקר.
אבל רגע, מדוע חז"ל מאשימים את עם ישראל שהם כפויי טובה בני כפויי טובה? מי אלה "ההורים" שלנו, שהיו גם הם כפויי טובה? זה כנראה גנטי...
התשובה: אדם וחווה. כפויי הטובה הראשונים. אדם עונה לקב"ה "האשה אשר נתת עמדי", במקום לקחת אחריות על מעשיו ולהודות לקב"ה על המתנה שנתן לו "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו".
מעניין שגם בסיפור גן עדן אנחנו מוצאים שכפיות טובה קשורה איכשהו לנחשים...
רוצים להרגיל את עצמכם להכיר תודה באופן יומיומי? לקחת תרופה מונעת נחשים?
מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר במדבר
תגובות