פרשת ויקהל - פקודי

רוצים להספיק את הכל? אם אתם חיים בתחושה של החמצה ברגע שאתם לא עסוקים בעשייה, אתם ממש לא לבד. אבל שימו לב: לרב קוק זצ"ל יש חידוש מסעיר ומרגיע בשבילכם – והוא נמצא דווקא בתוך הפרשה.

קצב החיים שלנו מסחרר למדי. אנחנו נמצאים בתנועה מתמדת, מותשים מהג'אגלינג המתמשך של מציאות חיינו במאה ה-21. על הבוקר, בקושי פקחנו עין חצי רדומה והמרדף מתחיל. הסרט רץ, חייבים להספיק: עבודה, פרנסה, משפחה, לימודים, חוגים, מימוש עצמי, סדרות ותוכניות טלוויזיה – לא עלינו – ספרים, חברים וכו' (עשו V במשבצות הרלוונטיות עבורכם ותוסיפו קטגוריות משלכם). אנחנו חייבים, אבל ממש חייבים, להשיג את הכל. התופעה הזו לא פסחה כמובן גם על המחוזות הדתיים, בהם חייבים להוסיף לרשימה גם תפילות, לימוד תורה, קיום מצוות, השתלמות במידות וכן הלאה. הדף היומי הופך למרדף היומי.
בקיצור – אין רגע דל.
ליתר דיוק, לפי גישה זו, הרגעים הדלים, בהם אנחנו נחים ומפסיקים לרוץ, נתפסים כנסיגות במערכה, או אפילו ככישלונות מעצבנים. יש למנוחה טעם של חטא, של פספוס, של וויתור. כאילו שבדור של הישגיות יתר, קשה לנו לקחת פסק זמן וסתם לנפוש בשקט של אמת.

אבל לא כך סובר רש"י בפרשתנו. בפסוק האחרון, אחרי שמשה הקים את המשכן והשכינה שורה בו, התורה אומרת (שמות מ, לח): כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:
יש "בעיה" בפסוק: על פניו (וקראנו את זה כמה פסוקים קודם לכן) – הענן, שמסמל את השראת השכינה, מופיע בכל פעם שבני ישראל דווקא חונים, והוא נעלם בכל פעם שהם נוסעים. אם כן, למה הפסוק אומר שהענן נמצא "בְּכָל מַסְעֵיהֶם", כשבני ישראל דווקא בתנועה – ולא בכל החניות שלהם?
רש"י שם לב לקושיה ועונה: "בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם. מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע […] לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות."
אז רק רגע – יוצא מזה שכשבני ישראל חנו, הם בעצם… נסעו? אכן כן, לא התבלבלתם, זהו החידוש כאן: החנייה היא גם חלק מהמסע.

המסע מסמל את הצורך להתקדם ולהתחדש, ליצור ולפעול. לעומתו, החנייה מהווה מקום בטוח בלי מרדף, במנוחה בו כביכול לא קורה כלום. לפי הסברו של רש"י הנ"ל, הפסוק מזכיר לנו שלמרות שאנחנו נמצאים במסע מתמשך אל עבר חיים טובים יותר, אל לנו לדמיין שהחניות והעצירות שלנו הן רק זמן "מת" של הַמְתָּנָה, של חסרון ושל בזבוז זמן. למעשה, החניה והמנוחה איננה פחות מהמסע עצמו – היא חלק בלתי נפרד מהדרך.

אולי לכך התכוון הרב קוק זצ"ל כשהוא כותב (עולת ראי"ה, כניסה לביה"כ):
"ההשתלמות המאושרת, שאליה ראוי שיכסוף האדם תמיד בכל חייו בלא הרף, היא מיוסדת על שתי בחינות יסודיות […]:
האחת היא […] להיות האדם שואף תמיד להתעלות, לעלות אל על במעלות הקודש, להוסיף חכמה ודעת קדושים רבה […].
והשניה היא הבסיסיות של העֶמְדָּה, התוכן השומר את המצב, שלא ייהרס, […] ובודאי שאלה שתי ההכרות הן הנה היסודות של האוצר העליון."

החיים שלנו הם מסע שנע בין לנוח ולנוע – בל נשכח את האיזון הנדרש ביניהם.

שבת שלום

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר שמות