פרשת בשלח | הרב ניסים פרץ זצוק"ל

פרשת בשלח | הרב ניסים פרץ זצוק"ל

"קריעת ים סוף". למה השם של זה "קריעת יום סוף"? אדם הראשון היה רואה מסוף העולם ועד סופו (מדרש רבה בראשית י"ב), למה לא מתחילה ועד סוף? מה זה 'מסוף'? העולם נברא בצמצום (עיין 'עץ חיים' שער א' ענף ב', ששם כתב שטרם שנאצלו הנאצלים היה אור א"ס ממלא כל המציאות, וכאשר עלה ברצונו לברוא נבראים צמצם אורו ועשה מקום חלל ופנוי מאורו בצורת כדור לעמידת העולמות, ובתוך החלל המשיך קו כעין צינור דק מאור א"ס אל תוך החלל דרכו ירד האור מא"ס המקיף לתוך החלל במידה ובמשקל). הצמצום עשה 'גבול' = 'דין'. כלומר בלי צמצום, היה 'אור אין סוף' שממלא את כל החלל, ממלא את הכל, אין כלום, אז אין צורך בנבראים. כיוון שהשם עלה ברצונו לברוא את הנבראים - כדי להיטיב לנבראים, אז צריך לראות איך להיטיב להם. כדי להיטיב להם - הם צריכים להיות חסרים, אז צריך ליצור את הגבול. ובגבול עצמו (בתוך החלל) צריך ליצור את ה'אין קץ של גבולות'. הגבול שיש בכתר - הוא קטן (כלומר אור א"ס מאיר בו יותר), בחכמה הגבול יותר גדול, בבינה יותר גדול. נגמרו להאצל עשר ספירות דא"ק (העולם הרוחני הראשון שנברא, המכונה א'דם ק'דמון) - נשלם איזה גבול מסוים דק. מתחיל גבול יותר גדול - ענפי הא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (עולמות רוחניים). ובכל פרט ופרט יש עוד הרבה פרטים של גבול. אז השם ברא את מידת הדין, מידת הגבול, ואז ברא את האדם. ותפקיד האדם להשלים קצת את החסר. ואם האדם לא גמר להשלים אז הקב"ה משלים.

סוף כל סוף האינסוף נמצא בתוך הגבול (אור א"ס היורד דרך הקו כעין צינור דק לתוך החלל) ומקיף את הגבול (מקיף את החלל מבחוץ). ממלא כל עלמין, מסובב כל עלמין (רעיא מהימנא, דף רכ"ה א'). נמצא שהעולם הזה הוא 'סוֹף'. הוא נקרא 'יַם סוּף'. אולי זה ים אבל זה עם גבול. יש הרבה גבולות. גבולות לאדם, גבולות בעולמות, אדם לא יכול לקפוץ, יש גבול. הקב"ה קרע להם את הים סוף, את הסוֹף. הראה להם את ה'אין סוף', הוציא אותם מהחלל, ועל ידי זה מבינים כי איך יתכן שכולם אמרו באותו הרגע, באותה השניה את אותה השירה, את אותם המילים ואותן המנגינות. "ראתה שפחה על הים מה שמשה רבנו ראה" (ילקו"ש שמות ט"ו). כולם אמרו שירה! איך אפשר? כי זה לא נבואה שאדם רואה לפי שורש נשמתו. אלא זה גילוי של המציאות עצמה. כי זה התגלה ללא צורך של משהו מצידם, וכשזה התגלה אז כולם מיד "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד ל"א), כולם ראו ואמרו שירה.

לכן השירה הזו של שירת הים יש בה עבר והווה ועתיד. ואפילו לעתיד לבוא, כש"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'" (ישעיה י"א ט'), וְ"כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיה ל"א ל"ג), עדיין שירת הים תהיה לה חשיבות, יגידו אותה. רוב הדברים מתבטלים לעתיד לבוא. למה? כיוון שהם בבחינת 'גבול'. אבל שירת הים זה היה גילוי של ה'אין סוף'. אז תמיד יהיה לו חשיבות. וזה 'קריעת ים סוף'!!!

אז איך האדם זוכה היום? כל אחד מאיתנו יש לו הרבה סוּף, הרבה גבולות, הרבה מִצְרַיִם. הרי כל קריעת ים סוף זה היה "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י' ב'). הקב"ה הנחה אותם דרך המדבר, כתוב: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג י"ז). אם השם היה מנחה אותם בדרך הקצרה, ממצרים דרך עזה לארץ ישראל, אחת שתיים הם היו מגיעים. אבל השם ראה שהדרך הקצרה הזו תהיה ארוכה. הם בקלי קלות יכולים לחזור למצרים. כל דבר הכי קטן, "בִּרְאתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". אז מה השם עשה? "וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר (שם י"ח). בסדר, דרך המדבר, תסובב אותם, תיקח אותם. אבל למה הבאת אותם לים סוף?

היה עוד ענין לסיים לפני שהקב"ה מתחיל לסובב אותם במדבר, זה היה 'ים סוף'. הם נכנסו לתוך ים סוף, והרי הם היו יכולים להקיף אותו. הם נכנסו מפה ויצאו מפה (מאותו צד). זה לא שים סוף הפריע להם בדרכם ונקרע להם בשביל שיוכלו ללכת בתוכו לעבר השני. קריעת ים סוף הייתה בצורה סיבובית, בני ישראל נכנסו מכאן ויצאו מאותו הצד. בצורת קשת. הכל היה בשביל להפיל את המצרים, ויותר מזה - בשביל להוכיח לעם ישראל את האמונה - "ויאמינו בה'", להביא להם את ה'אין סוף', לגלות להם את האמת, שידעו פעם אחת ולתמיד.

בן אדם - כל הזמן יש לו פחדים. פחדים מאנשים, פחדים מעצמו, פחדים ממה שיקרה. מה יהיה כשאני אהיה זקן, מה יהיה כשאני אהיה זה, ומה יהיה אם יהיה ככה, ומה יהיה אם יהיה ככה. איפה אתה? אתה לא יודע שאתה נמצא בעולמו של הקב"ה? אתה נמצא בתוך ה'אין סוף'!!! כל הכדור (הכוונה לכדור הצמצום) הוא נקודה קטנה מאוד בתוך ה'אין סוף', וגם בתוכה יש כבר את ה'קו'. אז הקב"ה ממלא כל העלמין, מסובב כל העלמין.

הקב"ה רצה להביא אותם לדרגה שהם לא יפחדו. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שמות י"ד ל'). כל אחד הכיר את נוגשו מוטל מת על שפת הים "לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (שמות י"ד כ"ח. ועיין פירוש יונתן, שמות ל"ב י"ב), רק פרעה נשאר בשביל להגיד "מִי כָמֹכָה" "מִי כָּמֹכָה" (שמות ט"ו י"א), בשביל לשבח את השם. "שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (בנוסח התפילה), אז הם נהיו גאולים, הם לא רק נגאלו ממצרים ויצאו בגופות ממצרים, אלא עכשיו גם הנשמה שלהם יצאה מכל הפחדים. "כּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב' ב'), עכשיו הם יכולים ללכת עם השם עד הסוף.

כדי שאדם יגיע למעמד של 'אור אין סוף', כדי שאדם יכיר במציאות ה'אור האין סוף', חייב האדם ללמוד תורת האר"י והרש"ש, ולדעת את כל ההשתלשלות של העולמות. לדעת שהכל הכל, בכל מכל כל, תלוי ב'אור האין סוף' שממלא כל העלמין. כשאדם באמת ברור לו הדברים, אז יש לו את האפשרות לפעול לפי מה שהשם נתן לו. יש לו את האפשרות לבטוח ולהאמין שלפעמים כאשר לא ניתן לו משהו לעשות, אז הוא פונה ל"מי שאמר והיה העולם", למי שהיכולת בידו, והוא יפעל.

אוי לעולם אם לא היה רבנו הרש"ש בעולם. איך היה העולם נראה??? אחד מהאותות והמופתים שעשה השם בנשמות, זה הנשמה של רבנו הרש"ש. הרש"ש גילה איך מושכים 'אור אין סוף'. איך עושים 'קריאת ים סוף' יום יום, ברכה ברכה, תפילה תפילה. איך אתה עושה 'קריעת ים סוף'? אתה ממוסס את כל הגבולות!

ואמר רבנו הרש"ש: אם האדם לא מכוון את הנר"ן ח"י (נ'פש ר'וח נ'שמה ח'יה י'חידה), "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נ"ה א') (כ"ל צמ"א – כ'לים ל'בושים צ'למים מ'וחין א'ורות). אם הוא לא מכוון את ההוויות המנוקדות עם ה'אהיה', אז אין ה'אור אין סוף' נמשך לתוך הכלים. "יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה" (איוב ד' כ"א). כלומר: אם לא מגיע האור של ה'אין סוף' לכלים, לא עשית כלום. בכל הסידורים שהיו עד הרש"ש, גאוני גאונים, אתה רואה - אין את זה. באמת עיקר החידוש של הרש"ש, זה הדבר הזה, הנר"ן ח"י, ההוויות המנוקדות.

'מטבע ברכה' של הרש"ש זה לגמרי חידוש עצום. כל מי שרואה את כל הסידורים שקדמו לרש"ש, ורואה איך שהם סידרו 'מטבע ברכה', הוא לא מבין מה זה אומר, שום דבר! 'ברוך' - 'כתר', 'אתה' - 'חכמה', 'בינה', 'ספירות', נו מה? מה עושים עם זה? כלומר: הרש"ש חידש עוצמה כזו גדולה בענין של 'מטבע ברכה'.

ועוד כמה חידושים של תורת 'הערכין' של הרש"ש שהכל הוא ב'ערך'! הכל זה אותו דבר. כלומר: אומר רבנו הרש"ש על רבנו האר"י, הוא לא כמו רוכל שילך ויפרט לך זה וזה וזה. הוא כתב בעולמות צורה אחת, צורה אחת של ז"א, זה כל ה"עץ חיים". ועכשיו אתה תקיש מזה שגם אבא ואימא הם זו"ן לעומת אריך, וגם אריך הוא זו"ן לעומת עתיק, ועתיק גם לעומת מי שמעליו. אז הכל זה בערך מה אתה מדבר. ז"א בערך אבא ואימא הוא נקרא זו"ן, אבא ואימא בערך מי שמעליהם הם זו"ן, עד שאפילו הא"ק הוא זו"ן כלפי מי שמעליו.

'תורת הערכין', 'תורת הכינויים', 'העובי והאורך', אַי אַי אַי. איזה עוצמה אצל רבנו הרש"ש. 'עובי ואורך'. אף על פי שזה כבר כתוב בדברי האר"י, אבל זה לא כתוב במילים האלה, ואז האדם לא יורד לעומק. כלומר: כל מה שעשה הרש"ש זה פשוט, דברים שהם מפורשים באר"י, הוא הגדיר אותם, ואז כולם רואים איך שזה כתוב באמת בפנים. "ההתכללות", ועוד הרבה יסודות עצומים. אף על פי שהספר של הרש"ש הוא סה"כ 'הקדמה' קטנה (הקדמת "רחובות הנהר"), בעלת איזה עשרה או עשרים דפים, אדם יכול לקרוא אותה בכמה שעות וגמר. אבל להבין את התוכן שלה זה שנים על גבי שנים. התוכן של הקדמת הרש"ש, איך כתבו התלמידים שלו, זה מעט שמחזיק את כל העולמות.

ואפילו בעל ה'לשם שבו ואחלמה', שהיה אחד מהמקובלים הגדולים של דורנו, זה הסבא של גדול הדור הרב אלישיב (זצוק"ל), הוא כתב שנים עשר חלקים, ביאורים, על כל על ה'עץ חיים'. והוא כתב ספר 'הקדמות ושערים' על עולמות שקדמו לא"ק. כתב ספר הדע"ה, על עולם התוהו, על השבירה. כתה הכל בעמקות ובאריכות, מכניס בכל מאמר ומאמר שלו את כל הש"ס, בבלי, ירושלמי, שולחן ערוך, מדרשים. היה בקי עצום, ועמקן אדיר. והוא כותב: אף על פי שעיקר הפירוש של האר"י זה מה שפירש הרש"ש, כך הוא אומר, שעיקר הפרוש האמיתי של דברי האר"י זה הרש"ש, כיוון ש'לא כל מוחא סביל דא' - לא כל מוח יכול לסבול את העומק הזה, אז אפשר לנו ללמוד בעומק פחות מזה. ככה ה'לשם' כותב. יש אפשרות כאילו לכוון בצורה פחות עמוקה. והאמת שזה כתוב ב'תורת חכם' שנכתב ע"י נאמן ביתו של הרש"ש, רבי חיים די לה רוזה. הוא כותב שאפשר לכוון את פשט דברי האר"י ז"ל. כלומר, העומק האמיתי זה דברי הרש"ש. כל שכן שה'תורת חכם' מוסיף על הרש"ש, כלומר, מוסיף דברים שהוא קיבל בעל פה מהרש"ש. הוא בעצמו כותב שאפשר לכוון גם כפשוטם של דברים, ולכן הוא אומר, האר"י כתב את זה בצורה כזו, כדי להסביר לנו שאפשר גם ככה וגם ככה לכוון.

 

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת בשלח

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר שמות


תגובות