במקום לאלף את הקיבה בתעניות - מוטב לאלף את הלב. רבי מנדל מקוצק

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
איך עושה משפחה?
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
מהו הסדר במחיית עמלק? | הרב ברוך שלום אשלג

הזה"ק בפרשת בשלח (דף קכ"ט ובהסולם אות תע"א) אומר שם וזה לשונו, "אמר ר' יצחק, כתוב, כי מחה אמחה, שמשמע שהקב"ה ימחה. וכתוב, תמחה את זכר עמלק, שמשמע, שאנו צריכים למחות אותו. ומשיב, אלא אמר הקב"ה, אתם תמחו את זכר עמלק שלמטה, ואני אמחה את זכר עמלק שלמעלה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו "עמלק שלמטה", ומהו "עמלק שלמעלה", בעבודה. שמשמע, שיש כאן ענין של מחית שני עמלקים, של מעלה ושל מטה. ועוד יש להבין, שמכאן משמע, שמקודם צריכים למחות את העמלק של מטה, ואח"כ הקב"ה ימחה את עמלק שלמעלה. ויש להבין מדוע לא ניתן לנו דבר שלם, היינו כמו שלומדים "באתערותא דלתתא אתער עובדא דלעילא". זאת אומרת, שע"י המעשים שאנו עושים למטה, זה גורם שגם למעלה מקבל שינויים, היינו התגלות השפע וביטול הס"א. ומדוע במחית עמלק, אין המעשים שלנו יכולים למחות את העמלק שלמעלה. ומדוע ניתנה לנו רק חצי עבודה, וחציה השניה הקב"ה עושה. והשותפות הזאת למה לי.

ובענין עמלק גם כן יש להבין, מהו מרמז לנו השם שלו. ובאופן כללי ידוע, ש עמלק נקרא יצר הרע . אולם באופן פרטי יש ליצה"ר הרבה שמות. וחז"ל (במסכת סוכה דף נ"ב) אמרו, "שבעה שמות יש לו ליצה"ר, רע, ערל, טמא, שונא, מכשול, אבן צפוני. ויש לו עוד שמות כמו פרעה מלך מצרים, עמלק".

ידוע, שבכל דבר אנו מבחינים ב' בחינות, שהם אור וכלי. ואפילו בדברים גשמיים אנו מבחינים בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נקראת כלי ופנימיות נקראת האור. וניקח לדוגמא, כשאדם משתוקק ללחם או לבשר ודגים, וכדומה, אין האדם משתוקק להכלי, היינו החיצוניות, מה שנראה לעינינו, אלא שהאדם משתוקק להפנימיות, מה שאינו נראה לעין, היינו להטעם שיש בהלחם או בבשר ודגים, וכדומה.

ועוד יותר מזה, אנו רואים, שבכדי להנות מהתענוג המלובש בהכלי, האדם צריך להכנה, היינו כפי ערך הכנתו, באותו שיעור הוא יכול להנות מהאור התענוג המלובש בהכלי, הנבחן לחיצוניות. כלומר, אינן דומה שהאדם הולך לשתות מים כשהוא צמא, לזמן, שהאדם שותה מים והוא לא צמא. וזהו מטעם, שהכלי של קבלת התענוג נמדד לפי שיעור ההשתוקקות להתענוג.

לכן אנו רואים, בזמן שאדם רוצה להנות ממשקאות, הוא אוכל מקודם דברים חריפים ומלוחים, בכדי שיעוררו בו השתוקקות לשתיה. וכן הוא בכל הדברים, שבלי השתוקקות לא יכולים להנות משום דבר. וזה נובע מתחילת הבריאה, כמו שלומדים, שמטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, ברא רצון לקבל הנאה ותענוג. ומטרם שנגלית הבחינה ד', שהיא ההשתוקקות, עוד לא נבחן לבחינת כלי, שיהיה מוכשר לקבל את האור והתענוג.

ונחזור עתה לבחינת אור וכלי שברוחניות. היינו, שאותו הסדר שיש בגשמיות נוהג גם ברוחניות. ובאמת הוא להיפך, מה שנוהג בגשמיות נמשך זה מרוחניות. אולם בדבר אחד יש הבדל בין גשמיות לרוחניות, כלומר, שבגשמיות התענוג היינו, האור, שהוא הפנימיות, מגולה, כמו שכתוב "עין רואה והלב חומד".

לכן כשמסתכל על דבר גשמי, פחות יותר הוא מרגיש, שיש שם טעם פנימי. והתענוג שמלובש בחיצוניות הכלי, זה מושך אותו ומעורר בו חמדה. מה שאם כן תענוגים רוחניים, המלובשים בחיצוניות הכלים, הנקראים "תורה ומצות", עליהם שורה בחינת צמצום והסתר. לכן לא יכולים לומר, שהתענוג והאור המלובש במצות ציצית, מושך אותו, לכן הוא הולך ללבוש ציצית. וכדומה בשאר מצות. כמו שלמדנו, שהצמצום היה לתיקון הבריאה. נמצא, שבדבר זה יש הבחן גדול בין תענוגים גשמיים, המלובשים בדברים חיצוניים, לתענוגים רוחניים, המלובשים בדברים חיצוניים, שהם תורה ומצות.

לכן מסיבת הצמצום יש כאן ענין של "שלא לשמה" וענין "לשמה". וזהו מסיבת ההסתר שנעשה על תענוגים רוחניים. זאת אומרת, שלא יכולים לומר לאדם, תנסה ותלבש ציצית, ותראה איזה טעם טוב אתה תקבל מלבישת ציצית. לכן מוכרחים לומר, תלבש ציצית, ותמורת זה אתה תקבל תענוג, לא מה שמלובש במצות ציצית, כי בזה אין אתה יכול להרגיש שום טעם.

אם כן האדם שואל, בשביל מה אני צריך ללבוש ציצית. אז צריכים לומר להאדם הזה, ששואל, תקבל תענוג גדול תמורת זה. ואיזה תענוג אני אקבל. אז אומרים לו, אתה יכול לבחור לך תמורת עבודה בתו"מ תענוגים של עולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק, היינו פרנסה ובריאות וחיים ארוכים, או שאתה תקבל שכר בעוה"ב גם כן, כמו שאומר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה.

נמצא לפי זה, ש"שלא לשמה" יהיה הפירוש לא כמו בגשמיות. שבפנימיות הכלי יש שם מלובש איזה תענוג של בשר או של דגים וכדומה. כלומר, שהאור המלובש בפנימיות הכלי, זה מושך אותו לקיים תו"מ. אלא תענוג אחר, שמה, שאינו מלובש בהכלים האלו, שהוא יקבל, זה מושך אותו לקיים את התו"מ. וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, שאין הכוונה שהמצוה מושכת אותו, היינו מה שמלובש בתוך המצוה, אלא "שלא לשמה" מושך אותו, כלומר מה שאינו מלובש בתוך המצוה, זה מושך אותו, אלא התענוג שאינו מלובש בהמצוה, והוא נמצא מחוץ להכלים, הנקראים תו"מ, זה מושך אותו.

וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, בשעה שעוסק בתו"מ, הוא מקבל כח עבודה, מטעם שיקבל אח"כ תמורה. זאת אומרת, אם היתה לו מציאות לקבל תענוגים ממקום אחר, יותר גדולים, הוא יכול לוותר על תו"מ. אלא לפי מה שיש לו אמונה בשכר ועונש, בגלל זה הוא מוכרח לקיים תו"מ, אבל האדם היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה צריך לקיים כל כך הרבה תו"מ, והיה מקבל את אותו השכר.

זאת אומרת, שאין מעניין אותו את ענין עשיית המצות, אלא ענין קבלת השכר. וכמו בגשמיות, כל אדם רוצה לתת פחות שעות עבודה ויותר שכר, כמו כן אלו שכל עבודתם היא בשלא לשמה, אינם דואגים יותר לקיים תו"מ, אלא דואגים להיפך, מדוע צריכים לקיים כל כך תורה ומצות, הלא היה יכול הבורא לתת לנו פחות תו"מ, ולתת לנו יותר שכר. וזה נקרא, שהשלא לשמה מחייב אותו לעסוק בתו"מ.

מה שאין כן אלו שרוצים לעבוד לשמה, היינו שהם רוצים שהתו"מ הם בעצמם יהיו הגורמים המחייבים אותם לעסוק בתו"מ, כמו כנ"ל בתענוגים גשמיים, שהפנימיות המלובשת בהחיצוניות זה הוא המעורר אותם להשתמש בהחיצוניות. זאת אומרת, מה שמשתוקקים לאכול בשר או דגים, אין הכוונה שעבור היגיעה, שמשתדלים לאכול בשר ודגים, וכדומה, הם יקבלו שכר, אלא הם משתוקקים להתענוג הנמצא בתוך הבשר ודגים, ואין איש בעולם שיהיה ברוגז על הבורא, מדוע ברא כל כך הרבה חיצוניות, היינו הרבה דברים, שיהיה בכל דבר תענוג אחר.

אלא שהאדם אומר, אני מסתפק בלחם ומים, ואין אני רוצה, שיהיו עוד תענוגים מלובשים בעוד דברים. אלא אדרבה, אנו רואים, שכל אחד ואחד משתדל, לפי יכולתו, להרבות בדברים חיצוניים, היינו מכמה מינים. אפילו כשאוכל בשר, גם כן משתדל שיהיה מן בשר המשובח ביותר. היינו האדם משתדל בדקדוקים של אכילת בשר. כלומר, הוא משתדל בהאור, היינו בהתענוג המלובש בהחיצוניות, שירגיש טעם יותר גדול.

באותו אופן האדם נוהג בזמן שהוא עוסק לשמה. היינו, אין הוא ברוגז, מדוע יש כל כך מיני מצות, כלומר שאין לו שום טענה, מדוע יש תרי"ג מצות, והוא היה מסתפק בפחות, משום שבכל מצוה ומצוה, האדם מאמין שיש טעם אחר, כנ"ל, בגשמיות, וכשהוא רוצה ללכת בדרך של לשמה, שהגם שאינו מרגיש את הפנימיות התענוג, המלובש בכל מצוה, אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שהוא כך, כמו שכתוב בזה"ק, ש"יש תרי"ג פקודין, שבכל מצוה ומצוה, נפקד שם אור מיוחד, השייך לאותו מצוה".

ומה שהוא לא מרגיש, הוא מאמין, שזהו מטעם, שהיה הסתר וצמצום, שלא ירגישו את התענוג, הנבחן לפנימיות המלובשת בתו"מ, שזהו לטובת התחתונים. כלומר, שכל עוד שלא זכו לבחינת בע"מ להשפיע, שזה נקרא "דביקות בה'", ואם התענוג יהיה מגולה, בטח יקבלו זה בע"מ לקבל, וזה יגרום להם בחינת פירוד מחיי החיים, הנבחן לבחינת מיתה ברוחניות.

לכן הם רוצים לעבוד רק מטעם להשפיע, היינו שהם רוצים לשמש את המלך, כמו שאומר בזה"ק "דעיקר יראה הוא, שהאדם עובד את ה' "בגין דאיהו רב ושליט", שהוא מטעם גדלות המלך. וזה נמצא גם כן בהטבע, שיש הנאה לאדם בזמן שהוא משמש להגדול.

לכן האדם שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, הוא זקוק, שיהיה לו מלך גדול, לשמש אותו. ואז אין האדם רוצה תמורה, היינו לקבל את התענוג המלובש בחיצוניות של תו"מ, אלא הוא רוצה לקבל על עצמו לעבוד רק לקיים החיצוניות של תו"מ, ועל הפנימיות הוא לא רוצה, משום שהוא מאמין באמונת חכמים, שאם הוא ישתוקק לקבל את הפנימיות, זה יגרום לו פירוד, כנ"ל.

לכן הוא רוצה לעבוד רק לקיים את החיצוניות של תו"מ. ומה הנאה שלו. לפי הכלל "בלי הנאה אין האדם יכול לעבוד", מטעם רצונו להטיב לנבראיו, איך שיהיה מוכרח האדם להנות מעבודה. רק ההבדל הוא בזה: לפעמים אדם עובד ע"מ שיקבל שכר אחר עבודה של יום, כמו שכתוב "בערב תיתן שכרו", או בכל שבוע הוא יקבל את שכרו. ויש אנשים שעוסקים במקח וממכר, שהם מקבלים את שכרם בכל פעולה ופעולה. אבל בלי שכר אי אפשר לעבוד.

לכן אלו אנשים, שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע, היינו על הכוונה שהם משמשים את המלך הגדול, נמצא, שהם נהנים תיכף על המקום. היינו, בכל פעולה שהם עוסקים, כבר נהנים, ואין להם צורך לקבל שכר אח"כ, כי הם מקבלים את השכר על המקום, כדוגמת הסוחרים כנ"ל.

אולם יש כאן עבודה גדולה, כלומר שעיקר העבודה בעסק תו"מ מתחלת כאן, מטעם, אם כל היסוד של האדם הוא מטעם, שכל הנאה שלו היא בזה, שהוא משמש את מלך גדול, ואם תהיה מגולה את גדלותו יתברך בעולם, אז לא היה קשה לשמש את המלך. אבל כנ"ל, שלמדנו, שנעשה צמצום והסתר על הטוב ועונג, במה שמלובש בתו"מ. וכמו כן נעשה הסתר על הבורא בעצמו, שאנו צריכים להאמין על השגחתו יתברך, שהוא בבחינת טוב ומטיב, ושכינתא בעפרא ושכינתא בגלותא, היינו שאין כבודו יתברך מגולה לתחתונים.

אלא שיש לנו עבודה גדולה להתגבר על הגוף שלנו, היות שהגוף טוען, הלא אנו רואים שהבורא ברא בנו כח שכלי, שעם השכל אנו הולכים, היינו לפי מה שהשכל אומר לנו, כך אנו שומעים בקולו, אם כן, בזמן שבאים להגוף, ואומרים לו, שלא צריכים להסתכל על השכל, מה שהוא אומר לנו, אלא ללכת למעלה מהשכל, ולהאמין בה' למעלה מהדעת, על זה הגוף מתנגד.

לכן כשאין גדלות וחשיבות המלך מגולה, איך יכולים לעבוד ולקיים תו"מ בגלל גדלות המלך, הלא הסטרא אחרא מכסה על גדלותו יתברך, אם כן איך אפשר לעבוד מטעם גדלות וחשיבות המלך.

וזהו ענין קליפת עמלק, כמו שכתוב (בפרשת כי תצא) "זכור את אשר עשה לך עמלק, אשר קרך בדרך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים". שענין "אשר קרך בדרך" פירש רש"י וזה לשונו, לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, והתחיל, והראה מקום לאחרים. ומפרש שם ב"שפתי חכמים" וזה לשונו, "רצה לומר בדבר חם, שהכל יראים ממנו. כך אומות העולם היו יראים מכם, אבל עמלק ציננך והפשירך, לשון מים פושרין".

נמצא, שענין עמלק הוא קליפה. בזמן שהאדם מתגבר ומתחיל ללכת בדרך של אמת, בא הוא ומחליש את האדם, ואומר, אל תפחדו מלהסתלק מדרך של השפעה. ועד כמה שהאדם מתגבר בגדלות ה', שאומר, שכדאי לעבוד בלתי ה' לבדו ולא לתועלת עצמו, (בא עמלק) ונותן להבין להאדם, הלא אתה רואה, שאתה עייף ויגע מהעבודה הזו. ולא ירא אלקים, היינו שענין "יראת שמים", שהיה לישראל, שאמרו, שכדאי לעבוד ולשמש מלך גדול, בזה הוא הכניס דעתו, היינו שאין שום חשיבות של מלך. אם כן, מדוע אתם רוצים לעבוד בלי שכר, אלא רק לתועלת ה', מחמת גדלותו יתברך. את היראה הזו הוא קלקל, היינו שכל מטרתו היתה אך ורק לבטל את חשיבות של יראת שמים, הנקראת "עקרא דיראה הוא בגין דאיהו רב ושליט".

נמצא, שהוא הכניס לעם ישראל בחינת ביטול על החשיבות של ירא אלקים, שכל המלחמה שלו היתה להחליש אותם מהעבודה, לשמש מלך גדול, שבשביל זה, היינו שבשביל חשיבותו של גדלות הבורא, כדאי לעבוד ולשמש אותו.

וזה פירוש "אשר קרך בדרך", היינו בדרך זו, שלא רוצים שום תמורה, רק זה לבד, כלומר רק לשמש את המלך. החשיבות הזאת הוא קלקל. זאת אומרת, בזמן שעמלק רואה, שהאדם מתלהב ומתחמם בעבודה, והאדם שמח בזה שזכה לקבל קצת חשיבות, שכדאי לשמש מלך גדול, אז בא ואומר לשון הרע ולוקח מהאדם את החשיבות הזאת. וממילא נאבדת מהאדם את החמימות שהיתה לו בזה, שהיתה לו קצת הרגשה, שיש לו חיבור עם מלך גדול.

וזה שאומר "ואתה עייף ויגע", היינו שבזמן עבודה, שהיה מאמין, שהוא משמש מלך גדול, האדם היה חי ולא היה מרגיש שום עייפות. ובזמן שעמלק הכניס בהאדם בחינת ביטול בגדלות ה', תיכף האדם נעשה עייף מהעבודה, כמו שאומר בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית ס"א", שפירושו, שהאדם צריך לדעת, שאם האדם עובד עבודת הקודש, ומרגיש את העבודה הזו לטורח ולמשא, סימן הוא, שיש שם סטרא אחרא והיא מחלישה את האדם, שלא ירגיש, שהאדם משמש למלך גדול.

נמצא, שעיקר קליפת עמלק היא מכוונת נגד גדלות ה', היינו שעיקר יסוד היהדות נבנה על היראה "בגין דאיהו רב ושליט", דוקא על זה היתה מלחמת עמלק, היינו שהאדם לא יעבוד על בחינת "יראת אלקים". וזה שאומר "ולא ירא אלקים".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר הזה"ק, ש"יש עמלק למטה ויש עמלק למעלה". כי ענין "עמלק למטה", פירושו, היינו על הכלי. ו"עמלק של מעלה", היינו האור. כלומר, זה שעמלק לא נתן לעבוד לתועלת ה', זה נקרא "כלי", היינו הרצון לעבוד לשם שמים, אף על פי שעמלק מפריע עם הטענות שלו.

כלומר, "עמלק שלמטה" פירוש, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, ועמלק לא נתן לו לעבוד, והוא מכיר ומרגיש שזוהי הקליפה, שמביאה לו את המחשבות האלו, שמבטלות את כבוד שמים, וכואב לו על זה, זה נקרא "עבודת האדם", היינו שהאדם רוצה לבטל את כל הטענות של עמלק, והאדם בא לידי הרגשה, שהוא, מצד עצמו, אין הוא רואה שום אפשרות, שיוכל לבטל את הלשון הרע, מה שעמלק מדבר אליו, בכל זמן שהאדם רוצה לעבוד, רק מטעם גדלות וחשיבות המלך, והאדם רואה, שיותר מתפלה, להתפלל לה', שלא יתפעל מהלשון הרע שלו, אין בידו לעשות. וזה נקרא, שהאדם רוצה למחות את העמלק שבלבו ומוחו.

ובזה נגמר בחינת כלי של מחית עמלק, שעל הרצון והחסרון הזה שיש להאדם, בזה שהוא מרגיש איזה הפסדים בחיים שלו עושה לו העמלק הזה, ומכל מקום אין האדם מצד עצמו יכול להתגבר, אז האדם מרגיש, שאינו חסר לו, רק עזרת ה', היינו שה' יעזור לו. והוא מאמין בחז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ואז הקב"ה מבטל את העמלק שלו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מתרץ, שיש עמלק למעלה ויש עמלק למטה. ועל עמלק שלמעלה , אומר הקב"ה "כי מחה אמחה", היינו שהקב"ה ימחה אותה למעלה. ועל עמלק שלמטה , אמר הקב"ה "תמחה את זכר עמלק", היינו שהאדם צריך למחות. ושאלנו, מהו ענין של ב' עמלקים. ומדוע אין הקב"ה מוחה את שניהם, או שיהיה בכוחו של אדם למחות את שניהם, השותפות הזו למה לי.

והפירוש הוא כנ"ל, שיש ענין אור וכלי, ובלי כלי אין אור, כידוע, שאין מילוי בלי חסרון. וגם שאלנו, מהי בחינת עמלק, שצריכים למחות אותו יותר משאר שמות שיש ליצה"ר. והתשובה היא כנ"ל, שענין יצה"ר הוא שמדבר לשון הרע על ה', שלא כדאי לעסוק בתורה ומצות. והיות שלפי הכלל, שאין אדם יכול לעשות שום תנועה, אם לא שתהיה סיבה, המחייבת לעשות את הדבר.

לכן אמר הזה"ק, שיש ג' סיבות, שבשבילן האדם מקיים תו"מ (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם אות ק"צ) וזה לשונו, "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהם שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם, הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, אינן עיקר היראה ושורשה. היראה שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו. וישום חפצו באותו המקום שנקרא יראה".

ובהאמור אנו רואים, שהגם שיש יצה"ר, שלא נותן לקיים תו"מ, אבל אין הם הלעומת העיקר של היראה, הנקראת "משום שהוא רב ושליט". שזוהי עיקר היראה, שבגלל זה האדם רוצה לשמש את המלך, מפני גדלות וחשיבות המלך. ועמלק רוצה דוקא זה להחליש. היינו, שטוען, הלא האדם בעצמו רואה, שאין שום חשיבות להקב"ה, שיעבדו אותו מפני גדלותו, כי אתה רואה, איך שיש הסתרה גדולה על השגחתו יתברך, שנוכל לומר, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

והוא טוען, שאין זו הסתרה. אלא, כמו שאנו רואים בעינינו, כך הוא באמת, ולא כמו שעם ישראל אומרים, שבאמת הקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו עוד לא זכינו לזה, לראות איך שהשגחתו היא בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, ולומר "עינים להם ולא יראו".

לפי זה אנו רואים, שהיא הקליפה ממש נגד העיקר היראה. מה שאם כן שאר הקליפות, אינן כל כך מיוחדות נגד האמונה, שהוא יתברך בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שקליפת עמלק היא ממש הלעומת היראה אמיתית.

וזה שכתוב אצל עמלק "ולא ירא אלקים". היינו, שהוא דיבר לשון הרע על היראה של כבוד שמים, כלומר על ענין יראה מטעם כבוד שמים, שיש לנו ללכת על הקו הזה. ועל זה היתה לעמלק כל התנגדות שלו, משום שזהו ממש נגד עבודות אמיתיות, שהאדם צריך לזכות ולהשיג.

ובזה יכולים להבין, מדוע צריכים למחות את הקליפה הזו. והטעם הוא, משום שאנחנו צריכים לומר, שאין אמת בדבריה, במה שהיא אומרת, שאין כאן שום הסתרה, אלא ממש כמו שאנו רואים כך הוא. ובחינה זו צריכים למחוק, היינו לומר, שאין אמת בדבריה. אלא איך האדם יכול למחות, בזמן שיש הסתרה על השגחתו יתברך, בזמן שעמלק עומד בתוקף נגד האדם. על זה אומר הקב"ה, אתם צריכים לתת את הכלי, היינו החסרון, כלומר מה שחסר לכם, שאתם צריכים לתת תשומת לב מה שחסר לכם.

לכן אומר הקב"ה " תמחה את זכר עמלק", היינו מה שאומר, שאין אתם צריכים לעשות שום דבר, היינו איזו עצות, בכדי שתוכלו לעבוד בשבילי, אלא שתמחו מה שעמלק אומר לכם, ושתאמינו למעלה מהדעת, היינו למעלה מדעתו של עמלק, מה שהוא מדבר לשון הרע עלי, היינו שלא כדאי לעבוד בשבילי.

ואם אתם רוצים לעבוד למעלה מהדעת, מטעם, כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה אותי", שדוקא על בחינה זו הוא מתנגד, ואתם רוצים למחות אותו, ואם רצונכם יהיה באמת, רק אתם לא יכולים למחותו, זה נקרא שאתם תמחו אותו מלמטה . ועם מה תמחו אותו. תשובה, עם הרצון, שאתם רוצים ללכת למעלה מהדעת. ואז אני אמחה אותו מלמעלה, היינו שאני אתן לכם את הכוח למחות.

וזה מובן לנו בב' הבחנות. היינו, שתזכו לגילוי פנים. נמצא, שכל מה שדיבר עמלק, נמחה. היינו, שאין אמת בדברו. וב', שיהיה לכם הכח ללכת ולקבל את ההסתרת פנים. אולם זה ענין גילוי פנים יהיה אח"כ, כמו שכתוב אצל משה, שאמרו חז"ל "בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מלהביט, זכה לתמונת ה' יביט". נמצא, שמחה אותו מלמעלה, היינו שכבר יש גילוי פנים.

והשאלה ששאלנו, מדוע אין הקב"ה נותן להאדם שיעשה הכל. הוא פשוט, שענין גילוי פנים, רק ה' יכול להתגלות פניו. וזה לא שייך לומר, שנייחס אותו לאדם, וכמו כן מה שהאדם צריך לעבוד בזמן ההסתרה, ולא ה' יתן תיכף הכח. ולמה צריך האדם להתחיל, אחרת לא היה להאדם את הכלי, כי האדם צריך מקודם לרכוש חסרון, ואח"כ אפשר לומר, שהקב"ה ממלא את החסרון.

ובהאמור יוצא, עמלק למטה, פירוש מה שהאדם מרגיש, שזהו עמלק, ורוצה למחותו, שלא רוצה לשמוע לשון הרע ממנו. עבודה זו שייכת להאדם. עמלק שלמעלה, שכל אחיזתו הוא בההסתרה. אח"כ ה' נותן את הגילוי פנים. זה נקרא, שעמלק נמחה למעלה. ועבודה זו שייכת להבורא.

עוד על פרשת בשלח לפי הקבלה | לימוד קבלה באינטרנט

 


הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט