כי טוב הוא | על פרשת ויחי | הרב ניסים פרץ זצוק"ל

כי טוב הוא | על פרשת ויחי | הרב ניסים פרץ זצוק"ל

 

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מ"ז כ"ח). ויחי יעקב. חיים טובים היו לו. דווקא במצרים. כל זמן היותו בארץ ישראל נאמר ביעקב (ילקו"ש פ' וישב) "לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי, וְלֹא נָחְתִּי, וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג' כ"ו). עשו, לבן, דינה, בסוף קפץ עליו רוגזו של יוסף. כל חייו היו מעט ורעים, כמו שאמר לפרעה בפרשת ויגש. כשפרעה שאל אותו כמה ימי שני חייך? חשב יעקב מה אכפת לך? אתה רוצה לעשות לי עין הרע? פרעה חשב שזה אותו אברהם אבינו שהיה אצלו פעם, אותו זקן. אמר לו יעקב, לא, אל תשים לב, הזקנה זה פשוט בגלל הצרות שהיו לי. מעט, מעט השנים שלי, מעט ורעים. אתה שואל כמה הם? שלושים ומאת שנה. ועכשיו, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, חיים טובים היו לו במצרים.

צריכים באמת לבאר, איך יכול להיות שדווקא במצרים היו לו חיים טובים? מה הסוד של הדבר? אנחנו רואים פה חלוקה של מאה שלושים שנה, ושבע עשרה שנה, שזה בגימטרייה "טוב". מצאנו בדבר הזה עוד חלוקה שאומר רבנו האר"י ב"שער הליקוטים". בהמשך הפרשיות אנחנו נראה ש"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב' א') – זה עמרם, גדול הדור, שגירש את יוכבד אשתו ועכשיו החזיר אותה. כי מרים באה והוכיחה אותו, בת שלוש שנים הייתה ואמרה לו אבא, גזרתך קשה משל פרעה. ואז הוא החזיר אותה, ליקוחין שניים עשה בה. ורש"י אומר בת מאה ושלושים שנה היתה. ואם כן, מתי נולדה? בין החומות. היא השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים. אז בת מאה ושלושים שנה, זה היה בדיוק המאה ושלושים שנה של שיעבוד. שהרי כשהופיע משה רבנו כבר השעבוד היה פחות (עיין מדרש רבה פ' שמות, שכיון שהושלך משה למים, אמרו: כבר מושלך מושיען במים ומיד בטלו הגזרה של השלכת הזכרים ליאור). אז משה רבנו נולד אחרי מאה ושלושים שנה, ומה כתוב עליו? "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב' ב'), הנה שבע עשרה, טוב. אז אחרי מאה ושלושים שנה של שעבוד, היה צריך גירושין ולקוחין מחדש כדי להבדיל בין הנשמות שנולדו עד עכשיו לבין מה שקורה עכשיו.

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א' א'). אומר רבנו האר"י שבאמת לא מובן למה אבותינו ירדו למצרים. מה חטאו ומה עוו ומה פשעו? מה להם ולמצרים? שבעים ענפי הקדושה, שבעים נפש. הם לא שבטים אלא בני שבטים, אבל הם עדיין קרובים מאוד אל הקדושה, מלאים אור. "שמות" בני ישראל, כלומר בעלי שם, כולם היו "בעל שם טוב" לפחות, בעלי שם, אלה שמות בני ישראל הבאים מצרים. ומי בא איתם? "את יעקב", אפילו גם יעקב אבינו ירד למצרים. יעקב אבינו? מה, לא מספיק כל מה שעבר על יעקב אבינו, מה יש לו לרדת למצרים?

כשברא הקב"ה את העולם, הסתפק באדם אחד. די היה לו באדם הראשון. אם אדם הראשון שהיו כלולים בו כל הנשמות לא היה חוטא, היה מתקן את הכל, ומכיוון שהתברר, התברר. כל העניין היה לברר ולהביא את הנשמות לתיקון של פנים בפנים. להביא אותם פנים בפנים, עם השם. להביא את העולם מאחור לפנים (עיין שער הגלגולים הקדמה ו'). לעבור את המעבר של "מעבר יבק" של הבחירה (עיין שפתי כהן על התורה פ' בראשית, ב"פ יב"ק ע"ה גי' בחירה), והיה צריך זמן קצר להביא את עצמו עד שבת.

אבל כשהוא חטא, הרגיש שסיבת החטא היתה "האשה אשר נתת עמדי", אז הוא פירש מן האשה מאה ושלושים שנה, ק"ל שנה, ככה כותב רש"י בחומש על הפסוק "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת". ואמרו חז"ל שאותם המאה ושלושים שנה שפירש מאשתו היה מוליד רוחין ושידין ולילין (עירובין י"ח ע"ב), לא בדמותו וצלמו. אז שוב פעם אנחנו רואים באדם הראשון מאה ושלושים שנה שפרש מחוה ואחר כך הוליד את שת, שת זה משה רבנו, משה ר"ת מ'שה, ש'ת, ה'בל (שער הגלגולים הקדמה כ"ט). משה רבינו זה הגלגול של שת כבר אחרי התיקון, אחרי שאדם ראשון עשה תשובה ותיקן בחינה מסוימת את מה שצריך לתקן. אז הוא הוליד את שת, בחינת טוב. שבע עשרה גימטריא טוב, ויחי יעקב שבע עשרה שנה. אז רואים תמיד את העניין של מאה שלושים ושל שבע עשרה.

אז אומר רבנו האר"י בשם הזוהר, שאותם המאה ושלושים שנה שהיה מוליד רוחין ושידין ולילין, מה הכוונה? שהיו יוצאים לאונסו, שלא מרצונו. כתוצאה מהחטא, לא היה יכול לעצור, והיו יורדים ממנו טיפין. כי אדם הראשון מושך בעורלתו היה (סנהדרין ל"ח ע"ב). חס ושלום אנחנו לא מדברים על אדם ראשון, זה גבוה מדי בשבילינו, אנו מדברים מה שכתוב בחז"ל בשביל ללמוד לעצמנו, תורה היא וללמוד אני צריך. אבל מה הכוונה מושך בעורלתו? במקום לחכות עד ליל שבת, כיוון שאכל מעץ הדעת, זה הכניס בו תאווה, והתבלבלה דעתו ומחשבתו, וחשב שיש מצווה להקדים את הזיווג. כמו שיצר הרע עובד על האדם ומראה דברים לו מסוימים שהם "מצווה", אבל רק לאחר שעושה את ה"מצווה", פתאום הוא מרגיש שזה עבירה. אחרי שהוא עושה את ה"מצווה" שנראית לו מצווה ע"פ יצר הרע, פתאום הוא נופל. וידעו כי עירומים הם, אדם הראשון התחבא, לא ידע איפה ללכת, הבין שזה עבירה.

אז רואים מה זה מושך בעורלתו, הוא נמשך אחרי הענין הזה. כל הענין הזה של אכילת עץ הדעת בלבל אותו. אתם יודעים שאם המכונית מאבדת את הברקס היא לא יכולה לעצור. אפילו הוא רוצה לעצור, הוא לא יכול. היא ממשיכה לנסוע עד שתתקל באיזה קיר. האדם הראשון איבד את הברקסים, אז כבר לא יכול היה לעצור. ממילא עד שעצר, עד שעשה תשובה ועצר את עצמו ועשה תיקון, בינתיים יצאו ממנו טיפין לאונסו, ומאותם הטיפות נוצרו אוצר גדול של נשמות שנפלו בקליפות, מחמת אותם הטיפין. והם נקראים ק"ל שנה של האדם הראשון.

פששש... מי יתקן לקב"ה את כל הנשמות האלה? הקב"ה יכול היה לומר אני עשיתי אותך בשביל שתקלקל ככה את עולמי? מה אתה עושה? מה זה? אבל הקב"ה סבלן וחיכה וחיכה, עד שבאו אבות העולם ותיקנו את החטא של האדם הראשון. אחרי שתיקנו את האדם הראשון שהוא השורש, גם הבנים שלהם, הנכדים שלהם, צריכים לתקן את כל התוצאות של החטא של האדם הראשון. ולכן נגזר עליהם לרדת למצרים. לא מסיבת חטא שלהם. צדיקים, קדושים, ענפי הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, שבעים נפש!

אלא, הירידה למצרים, הטעם שלה, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מ"ג כ"א). בשביל מה הקב"ה יצר את האבות בעולם? כדי לתקן את הבריאה, את מה שאדם הראשון חטא. אז הם בעצם ירדו למצרים כדי לעשות את העבודה לקב"ה, להחזיר לקב"ה את כל הנשמות שהתקלקלו ונפלו לקליפות. כיוון שמצרים היתה ראש האומות והיה בה חרושת הגויים, כל הגויים ירדו לשם בשביל לקחת בר ונתקעו שם, שעבדו בהם, אז היו שמה במצרים כל הנשמות של ק"ל שנה של אדם ראשון, התרכזו שם, שנאמר, "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה " (בראשית מ"ה ט"ז). כתוב הקול בלי ו'. מה פתאום כתוב כתיב חסר בלי ו'? ק"ל שנה של האדם הראשון. התורה יש בה סודות, לא רק הפשט הפשוט. אז לכן, ירדו אבותינו למצרים, כדי לתקן. אַי אַי אַי.

ועוד, אוי ואבוי אם רק השבעים נפש היו יורדים למצרים. חס ושלום. אם יוסף לא היה יורד לפניהם למצרים, והיה נותן מכה קשה לטומאת מצרים, לא היה נשאר שריד ופליט מקדושתם של ישראל. וגם "את יעקב", "ויחי יעקב שבע עשרה שנה". בשבע עשרה שנה האלה שהיה יעקב שם, כבר עברו עליו מאה ושלושים שנה מעט ורעים. כבר תיקן את השורש של הק"ל, הוא הכין את הדרך לבנים שלו, לבני ישראל. הדרך כבר מוכנה, ק"ל שנה, שלושים ומאה שנה מעט ורעים עברו עליו. עכשיו הוא בא למצרים לתקן את הבחינה של משה, את הטוב. שבע עשרה – טו"ב, להביא את התיקון עצמו.

לסיכום, "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב". לאחר שיעקב תיקן את השורש של הק"ל שנה ע"י ה"מעט ורעים", הם, שהם הענפים של האבות, באו בשביל את הענפים של הק"ל. ויעקב בא איתם בשביל לתקן את השורש של הטוב, וגם עזר להם בתיקון שלהם. אחר כך בא משה רבינו. משה מלגאו יעקב מלבר (תיקוני הזוהר תי' י"ג), הם היו אותו תיקון, אותה בחינה.

 

להאזנה לשיעור שמסר משה שרון על פרשת ויחי

 מאמרים נוספים של משה שרון | הספרים של משה שרון | עוד על ספר בראשית


תגובות