הקל שבקלים והפחות שבפחותים שעולה בדעתך, אני אוהב אותו יותר ממה שאתה אוהב את בנך יחידך. הבעש"ט

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
איך עושה משפחה?
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
מהו, שאמרו חז''ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה | הרב ברוך שלום אשלג

מהו, שאמרו חז''ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה

הזה"ק (וישלח דף ט"ז ובהסולם אות נ"ב) אומר שם וזה לשונו, "ר' שמעון אמר, למדנו, שדוד המלך מטרם שבא לעולם, לא היו לו חיים כלל, מלבד שאדם הראשון נתן לו משלו ע' שנים. עוד פירוש, האבות הניחו לו מחייהם, כל אחד ואחד. אברהם הניח לו מחייו, וכן יעקב, ויוסף. יצחק לא הניח לו כלום, משום שדוד המלך בא מצדו.

פירוש, כי דוד המלך הוא סוד הנוקבא מצד שמאל, שאז הוא חושך ולא אור. ועל כן לא היו לו חיים, כי אין חיים אלא מצד ימין, שהוא סוד ז"א, הנקרא עץ חיים. וגם יצחק היה מצד שמאל, אלא שנכלל באברהם, בסוד הכתוב, אברהם הוליד את יצחק. וכן בכח העקדה. ועל כן היו לו חיים. וכל זה רק לעצמו. אבל ליתן חיים לדוד, לא היה יכול, מטעם שעיקרו מקו שמאל היה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ימין, שאומר, ש"רק מימין יש חיים". ומהו שמאל, ש"שם הוא חושך ולא אור". וכמו כן יש להבין, מדוע יצחק, שהוא שמאל, היו לו חיים, אלא היה צריך התכללות מימין, שהוא אברהם. מה שאם כן דוד, לא היו לו חיים כלל, אלא כל אחד היה צריך לתת לדוד מהחיים שלו.

ולהבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את מה שלמדנו, שיש לפנינו ב' דברים:

א) מטרת הבריאה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שכל הנבראים צריכים להגיע להמטרה, ולזכות את הטוב והעונג, שיש בהמטרה של הבורא, שברא אותה.

ב) תיקון הבריאה, שהוא בכדי שלא יהא בחינת נהמא דכסופא. לכן נתקן תיקון, המכונה אור חוזר. כלומר, שהתחתונים חוזרים ומשפיעים הנאה להבורא. זאת אומרת, שהם לא רוצים לקבל את הטוב ועונג לצורך עצמם, אלא בע"מ להשפיע.

ואלו ב' דברים, הם ב' הפכים זה לזה, היות הבורא ברא בהנבראים רצון לקבל לעצמם, כלומר שהנבראים יהנו, שזוהי כל מטרתו, מה שאנו לומדים. והתיקון הוא ממש להיפך מתכונת הנבראים, שהם נבראו ברצון לקבל לעצמם, והנבראים צריכים עתה לעשות דבר, שהוא נגד הטבע, שהוא להשפיע.

כלומר, ראשית העבודה מתחלת, שהתחתונים צריכים לעשות מעשים דהשפעה, ושזה יהיה על הכוונה דלהשפיע. ואח"כ מתחלת העבודה, שיהיה באפשרותם לקבל הנאה ותענוג על הכוונה דלהשפיע.

ובכדי שיהא מקום לעבודה, ולעשות בחירה, שיוכלו לכוון בע"מ להשפיע, נעשה צמצום והסתר, שפירושו, שכל זמן שאין האדם יכול לכוון בע"מ להשפיע, הוא מונח תחת ההסתר. היינו, שחוץ מזה שאין באפשרותו לכוון בע"מ להשפיע, אלא כל רצונו הוא רק לעבוד לתועלת עצמו, נעשה ע"י ההסתר הזה דבר נוסף, שזהו הקשה ביותר, והוא, שהאדם צריך לעבוד עבודה קשה, לזכות לבחינת אמונה למעלה מהדעת, כי ע"י ההסתר נעשה, שבתוך הדעת אין הוא רואה את הטוב והעונג, מה שהנבראים מקבלים מה', שכל מטרת הבריאה היתה רק מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, והוא לא רואה את הטוב הזה, לא לגבי עצמו ולא לגבי שאר אנשים.

נמצא, שנוסף לזה, שהוא צריך לעבוד להשיג את השתוות הצורה, שהיא, שיהיו לו כלים דהשפעה, האדם צריך לעבוד לזכות לבחינת אמונה, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב. ומי גרם כל זה. הכל הוא נעשה מכח הצמצום וההסתר, שנעשה מכח תיקון הבריאה.

אולם כאן מתעוררת שאלה חמורה, היות שאומרים, שלצורך תיקון הבריאה נעשתה ההסתרה, ומכח הסתרה זו יוצאות לנו ב' בחינות:

א) ענין חסרון אמונה,

ב) ענין שאסור להשתמש עם הרצון לקבל לעצמו.

שזה נקרא באופן כללי בשם "מוחא וליבא". נשאלת שאלה, מי בא קודם. כלומר, שאם קודם צריך האדם לזכות לבחינת אמונה, ואח"כ הוא יכול לזכות לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, או להיפך.

השכל מחייב, מקודם צריך האדם לזכות לבחינה אמונה, ואח"כ שייך לומר, שהאדם מבטל את עצמותו, ולא עובד לתועלת עצמו, והוא עובד רק לתועלת ה'. וענין זה, שהאדם יעשה הכל רק לתועלת ה', זה תלוי לפי מה שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה שייך לומר, שהוא עובד בשבילו. זאת אומרת, שאי אפשר לתת יגיעה גדולה בשביל דבר שאינו חשוב, כי מדרך העולם הוא, שעבור דבר החשוב ביותר נותנים יותר יגיעה.

זאת אומרת, היגיעה, שהאדם מסוגל לתת, תלויה בהחשיבות של החפץ. מובן מאליו, בכדי שהאדם יוותר על הרצון לקבל לעצמו ויעבוד רק בלתי ה' לבדו, בטח מה שהבורא יותר חשוב אצל האדם, אז הוא יותר קל לעבוד בשבילו. אם כן יוצא לפי האמור, שבכדי שיהיה לאדם כח לוותר על הנאת עצמו, ולקום ולעשות מעשים לטובת הבורא, בטח צריך האדם לזכות לבחינת אמונה בה'. ואח"כ האדם יכול לבטל את עצמו לפני הבורא, ולעשות הכל לשם שמים. כך השכל מחייב, שכך צריך להיות סדר העבודה.

אולם ממה שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח) משמע להיפך, היינו, "שמטרם שהאדם זוכה לתקן את הכלים שלו, שיהיו בע"מ להשפיע, הנקרא השתוות הצורה, אין האדם הזה מסוגל שתהיה לו בחינת אמונה. שאומר שם, היות שכל זמן שאין להאדם כלים דהשפעה, אין האדם מסוגל לקבל את הטוב ועונג מהבורא. לכן אין האדם יכול להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא מדבר רע על הבורא. לכן בו בזמן הזה כבר אינו מאמין, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

ועוד יותר גרוע מזה, ששורה עליו חס ושלום כפירה על השגחתו יתברך, כמו שכתוב וזה לשונו, "כי מטרם התיקון, נקראת המלכות בשם "אילנא טוב ורע", שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו יתברך שבעוה"ז, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע".

וזה סוד הכתוב "כל פעל ה' למענהו. ואנו אומרים ההיפך ממש, מקצה אל הקצה. ועל כן מוטעמת לנו השגחתו יתברך בבחינת טוב ורע, דהיינו בבחינת השגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה. כי כיון שאנו משתמשים בכלי קבלה, הרי אנו מרגישים בהכרח, בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדינו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פוגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו יתברך חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם.

הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ שלא להתפרד מאמונתו יתברך, אף על פי שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם חס ושלום לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו יתברך. ונמצא, שאף על פי שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים כולם, מכל מקום נשאר זה נסתר ממרגישי טוב ורע. כי בשעת הרע , ניתן כח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים נגד זה, שהם מקבלים שכר, ויכולים שוב להידבק בו יתברך".

ובהאמור אנו רואים, שאי אפשר להיות בחינת אמונה בהבורא, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה. שרק אז יש לו להאדם אמונה שלמה. אם כן נשאלת השאלה, אם אין להאדם אמונה, איך יכולה להיות מציאות, שהאדם יעשה הכל לתועלת הבורא, מטרם שיש לו אמונה בהבורא.

התשובה היא, שיש לאדם אמונה חלקית, היינו ממה שהוא מאמין מבחינת הכלל, שבהכלל ישראל יש בחינת אמונה בבחינת אור מקיף, שהיא בחינת אור האמונה, המאיר באופן כללי בהכלל ישראל. וכל אחד ואחד מקבל מזה בחינת אמונה, הנקראת "אמונה חלקית", שזה נקרא בחינת "דומם דקדושה ". וכולם מתחילים עבודתם בבחינת הדומם.

וזהו כמו שכתוב (בהקדמה לתע"ס אות י"ד), וזה לשונו "פירשתי מליצת חז"ל, מי שתורתו אומנתו , אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו. כי אומנתו אותיות אמונתו, בדומה לאדם שמאמין לחבירו, ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת. ואם ידרוש שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של ספק. ואמונה זו האחרונה נחשבת ל אמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית".

לכן האדם מתחיל עבודתו באמונה של הכלל ישראל, שיש להם אמונה בבחינת אור מקיף. ומהאמונה הזו מקבל כל אחד חלק אמונה, שזה מספיק לו להתחיל את עבודתו, שירצה להכנס לעבודה בבחינת הפרט, היינו שהאדם יזכה לבחינת אמונה בבחינת אור פנימי, שזה נקרא " ואהבת את ה' אלקיך", ש אלקיך נקרא בחינה פרטית, היינו שאין אמונתו בנויה מבחינת הכלל, שהוא מקבל מזה רק חלק, הנקרא אמונה חלקית כנ"ל, אלא הוא זוכה לאמונה פרטית. וזה נקרא בשם "אמונה שלימה", שאין הוא נצרך להכלל.

ובכדי לזכות לאמונה שלימה, האדם צריך מקודם לעבוד בבחינת השתוות הצורה, שהוא כל עבודתו תהיה בע"מ להשפיע. ורק לאחר שזכה להשיג כלים דהשפעה, אז הוא יכול לזכות לאמונה שלימה, שאז הוא יכול לקיים מה שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", כנ"ל.

אולם בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בבחינת השתוות הצורה, בכדי לזכות לאמונה שלימה, העבודה הולכת בשני כיוונים, הנקראים מוחא וליבא. כלומר, כי אי אפשר לעבוד בע"מ להשפיע, אם אין זה למי שרוצים להשפיע אדם גדול וחשוב, כנ"ל. לכן האדם צריך לעבוד חלק מזמנו על עבודת מוחא, וחלק מזמנו על עבודת ליבא.

וכאן מתחילה העבודה האמיתית, היינו בזמן שרוצה לעבוד לזכות לבחינת אמונה בבחינת הפרט, כי כאן יש ענין עליות וירידות, היות שהבסיס של עבודה זו הוא לעבוד לתועלת ה', שהוא היפך מטבע האדם, שנברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו. לכן כאן מתחילה מלחמת היצר האמיתית. לכן צריך להיות סדר בעבודה, אחרת הוא לא יוכל להמשיך ללכת בדרך זה, היינו להגיע לידי דביקות בה'.

כי בזמן שהאדם רואה, שהעבודה היא קשה, מסיבת שהוא צריך ללכת תמיד בבחינת למעלה מהדעת, זאת אומרת, הדעת של האדם נותנת תמיד להבין, שאינו כדאי לעבוד, אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. שכל פעם הדעת שלו, נותנת לו להבין, הלא אתה רואה, שנולדת עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, ואיך אתה רוצה לבטל את עצמך, ושלא תחשוב שום דבר לתועלת עצמך, אלא לתועלת ה'. כלומר, מה יהיה לך, בזה שאתה עובד לתועלת ה'. בשלמא, אם האדם עובד עבודת הקודש בתו"מ על מנת לקבל שכר, זה הדעת יכול להבין, שכך הוא דרך העולם, שעובדים אצל מי שהוא, ולא חשוב מי הוא הבעל בית, אלא חושבים תמיד, כמה שכר משלמים תמורת העבודה, כי השכר הוא הקובע. וזוהי העבודה של הכלל.

אולם בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, שע"י זה הוא יזכה לבחינת אמונה שלימה, לכן כאן מתחילות העליות וירידות, היות שאי אפשר לעבוד בלי תמורה. אלא מתי האדם יכול לעבוד בלי תמורה, רק בזמן שאם הוא רוצה להשפיע לאדם חשוב. זה כן נקרא תמורה אצלו. היות כידוע על דרך שאמרו חז"ל "בההוא הנאה דמקבל מניה", היינו שיש הנאה מזה שהאדם חשוב מקבל ממנה המתנה.

זאת אומרת, שזה יש בטבע, שיש הנאה להקטן, אם הוא יכול לשמש את המלך. נמצא, שבזמן שרוצה לעבוד בע"מ להשפיע, אז מוטל על האדם להחשיב את הבורא, בכדי שיהיה בידו יכולת להשפיע לו, ושיהיה בידו כח לעבוד לתועלת הבורא. לכן בזמן שנאבדת לו חשיבות הבורא, הנקראת בלשון הזה"ק שכינתא בעפרא, שאין הוא מרגיש חשיבות בקדושה, אלא שהיא נחשבת בעיניו לבחינת עפר, ממילא אין לו כח לעבוד בע"מ להשפיע. לכן סדר העבודה הוא, הן במוחא והן בליבא.

אמנם בזמן העבודה, שהאדם עובד בכדי להגיע להמטרה, שהיא לזכות לדביקות ה', הסדר הוא כמו בגשמיות, שאין האדם הולך ומתקדם, אלא שהוא צריך להשתמש עם ב' רגליים, שהן ימין ושמאל. וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", שפירוש של "ימין" נקרא מה שמקרב לה', היינו שמרגיש שהוא מקורב לה', ואפילו שעדיין אין לו הרגשה כזו, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, כאילו הוא מרגיש, איך שהוא שלם בתכלית השלימות, כמו שמובא (במאמר ט' משנת תש"ן), "והוא שמח בחלקו, וממילא הוא נקרא בשם "ברוך".

ואז "ברוך מתדבק בברוך". ומזה הוא מקבל חיים, היות שהוא מקורב לה'. וזה נקרא שהוא "דבוק בעץ חיים", שהוא משתמש בכלים דהשפעה, שעליהם אינו שורה שום צמצום ודין. לכן מצד הימין, הנקרא שלימות, האדם ממשיך חיים מחיי החיים.

מה שאם כן "שמאל" נקרא "דבר הצריך תיקון". שבזמן שהאדם עושה בקורת על העבודה שלו, והוא (רואה) את חסרונותיו, והיות שאין לו שום דבר שיהיה לו שלימות, אז הוא רואה, איך שהוא נדחה מקדושה. וממילא הוא רואה, שהוא בחינת "ארור", ו"אין ארור מתדבק בברוך". נמצא, שהוא אז נפרד מהבורא, וממילא אין לו חיים. נמצא, שמבחינת שמאל, שהאדם, עושה את החשבון שלו בתוך הדעת, הוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל. לכן אין חיים בזמן שהאדם הולך בקו שמאל.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על דברי הזה"ק "שדוד המלך, מטרם שבא לעולם, לא היו לו חיים". הסיבה היא, היות שדוד המלך הוא בחינת מלכות, שעליה היה צמצום. ודוד נקרא "כללות המלכות", שצריכה לקבל תיקון, שכל בחינת רצון לקבל שיש בכלי קבלה, שיתקן. לכן הוא היה צריך להכלל מכלים שיש בהם בחינת כלים דהשפעה, שע"י זה גם מלכות הכללית תתוקן.

וזה נקרא "גמר התיקון". כלומר, שמלך המשיח נקרא גמר התיקון , שפירושו, שמלכות הכללית תתוקן בע"מ להשפיע. ולכן אמר הזה"ק, שרק אברהם ויעקב ויוסף, שאין הם ממידת הדין, הם נתנו מבחינתם לדוד, שיהיו לו חיים. פירוש, שע"י יהיו לו כלים דהשפעה, השייכים לבחינת ימין, שהוא חסד, שזהו ההיפך ממידת הדין, שהם בחינת כלים דקבלה. לכן לא קיבל מיצחק, שהוא בחינת שמאל, מידת הדין, שהם כלים דקבלה.

וזהו הפירוש ש"משמאל אין חיים", היות שבזמן שהאדם הולך בבחינת שמאל, היינו שהוא רואה מה שחסר לו, וחסרון נקרא מידת הדין, לכן משמאל אין חיים. אלא דוקא מימין, היינו שעוסק בבחינת "כי חפץ חסד" ולא חסר לו כלום, אז מרגיש האדם שהוא חי. מה שאם כן בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא בעירום וחוסר כל, זה נבחן שאין לו חיים. כי בזמן שהאדם מרגיש את חסרונותיו, ואינו מאיר לו את העתיד, שיהיה בידו פעם למלא חסרונותיו, אז האדם אומר "טוב לי מותי מחיי".

ובזה יש לפרש מה שכתוב, ש"לדוד המלך לא היו לו חיים", שפירושו, היות שכל ענין בריאת העולם היה, בכדי שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג, לכן סדר הראשון הוא בעבודה, שהאדם צריך אז להאמין במטרת הבריאה, שרצון ה' הוא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. נמצא, אם הוא מאמין בזה, אז האדם צריך לחשוב, מהי הסיבה, שאין לי את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה שאני אקח.

נמצא, שאם הוא מאמין, שהוא צריך לקבל, בשיעור זה הוא מרגיש את החסרון. וכשמרגיש את חסרונו, אז הוא הולך לראות את הסיבה "מדוע אין הוא יכול לתקן חסרונו". אז צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו, שחסר לנו ענין דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, היינו כמו שכתוב "מהו רחום אף אתה רחום".

נמצא, בשיעור שהוא מאמין, שהבורא הוא המשפיע כל טוב לכל העולם, בשיעור הזה הוא גם כן צריך להשפיע להבורא. ואז, כשהאדם מאמין, שהבורא הוא המשפיע לכל העולם, מזה האדם צריך לקבל חשיבות וגדלות הבורא, כדמיון לאדם חשוב בגשמיות, שאנו רואים, שיש זכיה גדולה, אם יכולים לשמש אנשים חשובים, שמהשרות עצמו האדם מקבל הנאה ותענוג, ואינו צריך לשום תמורה אחרת. נמצא, כנ"ל, לפי שיעור האמונה בבחינת מוחא, בשיעור הזה הוא יכול לעבוד בבחינת אמונה.

אולם, היות שהאדם נולד בבחינת רצון לקבל לעצמו, בבחינה זו אין חיים. נמצא, שבחינת דוד המלך, שהיא הנקודה שבלב, אין לה חיים. היינו, שאור החיים אינו יכול להאיר שמה. לכן נעשה "שיתוף מידת הרחמים בדין". וזה שכתוב, ש"מבחינת הימין, שהיא בחינת השפעה, שנשתתף בבחינת דוד המלך, מזה תקבל המלכות, שהיא מידת הדין, חיים. ולכן מבחינת אברהם יעקב יוסף, שהם בחינת חסד ורחמים, ניתן בבחינת דוד המלך. ולא מיצחק, שהוא בחינת שמאל, שהיא כלי קבלה".

עוד על פרשת וישלח לפי הקבלה | פרשת השבוע לפי הקבלה | פורום קבלה

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט