אדם נוצר כדי להרים את השמים. הרב מנחם מנדל מקוצק

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
איך עושה משפחה?
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
פרשת וישלח לפי הקבלה | חשיבותה של תפלת רבים | הרב ברוך שלום אשלג

חשיבותה של תפלת רבים

בזהר וישלח (דף י"ג ובהסולם אות מ"ה) וזה לשונו, "ובוא וראה, שאמר רבי שמעון, תפלה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים. כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים, ונכללת מכמה צדדים, דהיינו מצד ימין, ומצד שמאל ומאמצע. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ובוא וראה, יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו".

אנו רואים כאן בדברי הזה"ק, שמפרש "תפלת רבים" על אדם יחיד, שאומר, שיעקב היה נכלל מכל ג' הקוין. ובכל המקומות שכתוב בענין תפלת רבים, משמע פשוט, שרבים מתפללין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ח' ע"א) וזה לשונם, "דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין".

משמע מכאן באופן פשוט, שרבים מתפללין ביחד. וכן יש להבין מה שאומר הזה"ק, ש"התפלה נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים". מהי המשמעות ש"נעשית עטרה בראש", ש"עטרה" היא פירוש כתר המלך, כמו עטרת מלכות. מהו שמהתפלה נעשית עטרה בראשו. מה נותנת לנו להבין את חשיבותה וגדלותה של תפלה. כי משמע, שהוא רוצה לגלות ענין חשיבות התפלה, אז הוא אומר לנו, תדעו, שמהתפלה נעשית עטרה להמלך.

ואומר, שמכונה יסוד, והוא המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ויש להבין, מה דוקא שהעטרה נעשה על היסוד. הלא ידוע, אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, אם כן מהו הפירוש שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. ומהו הענין שאומר, שהיסוד משפיע להנוקבא, ומהנוקבא אל הצבור.

ענין "תפלת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפלת רבים. וזהו שתפלת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפלתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפלתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל.

ומשום זה אמרו, שתפלת רבים נקראת עת רצון, שתפלתו מתקבלת. ולפי מה שמבואר בדברי הסולם מכמה מקומות, משמע, שתפלת רבים הכוונה על המלכות, שהיא נקראת כנסת ישראל או שכינה הקדושה, שהיא נקראת "רבים", משום שהיא כוללת כל הנשמות. והיות ששכינתא בגלותא, ומבקשים על גלות השכינה, שלפעמים קוראים אותה "שכינתא בעפרא", כי כל אלו השמות מראים לנו את תוכן של המטרת הבריאה, שהיתה מטעם להטיב לנבראיו.

וכידוע, שמסיבת, שיהא מגולה שלימות פעולותיו, היה צמצום א'. שפירושו, שבמקום שיש רק כלי הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, השפע העליון יהיה מהמקום הזה נסתר. ורק במקום שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, אז מגיע השפע למקום הזה. והיות שהאדם נולד מהצד הטבע רק לקבל, לכן במקום שהוא רואה, שהמקבל שלו, שהוא בחינת אהבה עצמית, לא יכול לקבל. אלא הוא צריך לעשות הכל עבור השכינה, היינו עבור המלכות, שרק ע"י זה יתגלה כבודו יתברך במלכות, שרק בזמן שהבורא יכול להתגלות לתחתונים, נראה אז את שם כבודו יתברך, כנ"ל, שבמקום שנתגלה השוכן, נקראת שכינה, שאז נקרא בחינת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כי שם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מתגלה בעולם, כי בחינת מטרת הבריאה, הנקראת להטיב לנבראיו, כולם משיגים, משום שכבר יש כלי הראוי לקבל, שהוא הכוונה בעמ"נ להשפיע, המכונה דביקות ה'.

נמצא לפי זה, היות שהנבראים הם מצד הטבע רק לקבל בעמ"נ לקבל, ואינם יכולים בלי התגברות על הטבע שלהם, לעסוק בעמ"נ להשפיע, אז הם גורמים, שהמלכות תישאר בעפר, היינו שלא יכולים לראות את מעלתה. זאת אומרת, שלא יכולים לראות מה שיש לה לקבל מהבורא, כי הכל נסתר מטעם הצמצום, כנ"ל.

אבל לחשבון הנפש אנו צריכים. היינו אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו".

נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה. ואנו רואים להיפך, כי בגשמיות כל אחד ואחד רואה שיש ממה להנאות. מה שאם כן בעבודת התורה ומצות אי אפשר להגיד למי שהוא, שיעסוק בתו"מ, מבלי שמבטיחים לו שכר תמורת עבודתו, מטעם כי בעת התעסקותו בקיום המצות, הוא לא מרגיש שום טעם בזה, אלא דוקא בעת שמבטיחים לו שכר, והוא מאמין בזה, אז הוא יכול לעבוד בתו"מ, מטעם שיקבל תמורה.

מה שאין כן בעת שהוא עוסק בדברים גשמיים, כגון אכילה שתיה וכסף וכבוד וכדומה, אין האדם שואל, בשביל מה אני צריך להתעסק בדברים גשמיים האלו. כי במקום שהאדם מרגיש תענוג, אין הוא שואל, מהי המטרה בזה שאני מקבל התענוג. וכל מה שיש לו, בזמן קבלת התענוג, להרהר, הוא, איך אפשר להרחיב התענוג בכמות ובאיכות. ולא חס ושלום אף פעם לא יהרהר על ענין קבלת התענוג, היינו, בשביל מה אני צריך לקבל הנאה.

ויש לפעמים, שהאדם מקבל תענוג מדבר שלא עלה לו לשלם שום דבר עבור התענוג, הגם שהוא נהנה הרבה, מכל מקום מתעוררת בו שאלה, מה תהיה התכלית מהתענוג הזה. דוגמא, תענוג שאינו עולה כסף, זהו תענוג המנוחה, שאינו צריך לקנות את התענוג הזה, אלא את התענוג הזה הוא מקבל בלי כסף.

אבל יש הרבה פעמים, שאדם שואל לעצמו, מה אני ארויח בזה שאני נהנה מהמנוחה. אבל בזמן שיש לאדם תענוג והנאה אמיתית, אז, במצב זה אינו עולה אף פעם על מחשבתו, מה תהיה התכלית של הנאה זו. ואם במקרה שכן עולה במחשבתו, לחשוב מה תהיה התכלית מהתענוג הזה, שאני נהנה עכשיו, זהו סימן שאין התענוג, מה שהוא מרגיש, אינו תענוג אמיתי. כי נשאר עוד מקום במוח שלו לחשוב על תכלית. וזהו סימן, שיש לו בחינת חסרון בתענוג זה. ובמקום שיש חסרון, יכול לעלות במחשבתו, לחשוב על תכלית אחרת ממה שהוא מרגיש עכשיו.

היוצא מכל הנ"ל הוא, שעיקר טעם החיים והעונג נמצא בתורה ומצות, ששם נמצא האור עליון בבחינת פקדון, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב מראות הסולם אות א') וזה לשונו, "וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון "פקדון". כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשיית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות".

נמצא, שע"י קיום תורה ומצות, מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אבל הוא אומר שם בהסולם, שזה דוקא לאחר שזוכים לקיים את התו"מ בבחינת "לשמוע בקול דברו". מה שאם כן כשמקיים תו"מ בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים "לשמוע", נקראים המצות בשם עיטין, והן בחינת אחור, שפירושו הוא, שעוד אינו מאיר בהם את אור העליון השייך לאותה מצוה, אלא הם בחינת עצות, איך להגיע לבחינת אור הפנים, השייכים להמצוה.

וכל העבודה וההתחזקות, שהאדם צריך להתגבר על הרצון והמחשבה שלו, מה שהם מפריעים לו ללכת על דרך האמת, נוהג רק בזמן שהוא באחוריים, שנקרא בחינת עושי דברו. כי במצב זה עוד לא מרגיש את האור העליון, המלובש בתו"מ. ומשום זה הוא עושה הכל מטעם, שהוא מאמין, שזוהי זכיה גדולה, אם הוא זוכה לעסוק בתו"מ, אפילו שאינו מרגיש את חשיבותה אלא עושה הכל באמונה למעלה מהדעת, שזוהי תכליתו של האדם, להגיע לידי דביקות ה', ועושה הכל בכדי להגיע לזה. וכיון שכן, הוא מקיים הכל ועושה מאמצים רבים בכל מה שהוא יכול, וכוונתו היא אך ורק להגיע לידי שלימות.

והיות שהוא רואה, שאחרי כל המאמצים וההתגברויות, מה שהוא רוצה להתגבר על המפריעים, שעומדים נגדו, ומכל מקום הוא עומד עדיין מבחוץ, היות שענין דביקות הוא השתוות הצורה, והוא שעוד לא זז כמלוא נימא מאהבה עצמית, שהיא פעולה הפוכה מדביקות ה', אז הוא הולך להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לאוקמא שכינתא מעפרא, שפירושו, שמלכות שמים, שנראה לאדם, בעת שהוא רוצה לעבוד רק בשבילה, היינו בשביל שיתגלה כבוד שמים בעולם, אז הוא מרגיש טעם עפר במצב הזה. והוא רואה, שכולם כמוהו, היינו שמזלזלים בכבוד שמים, מטעם שאין הם יודעים להעריך את חשיבותה. זה נקרא "תפלת רבים", היינו שמתפלל עבור הרבים.

ויש להבחין ב' הבחנות:

א) המלכות, נקראת רבים, מטעם שהיא כוללת כל הנשמות.

ב) תפלת רבים היא, שמתפלל עבור הרבים, היינו שהרבים יזכו לבחינת חשיבות התורה ומצות. היינו כנ"ל, שיזכו לבחינת תרי"ג פקודין, שמבחינה זו מאיר אור עליון בכל מצוה ומצוה. נמצא, שבסופו של דבר מהב' בחינות של רבים נעשה אחד. זאת אומרת, שמתפללים, שהרבים יזכו, שהמלכות, הנקראת רבים, יראו את גדלותה וחשיבותה, שהוא בזמן, שכולם יזכו לבחינת כלים דהשפעה. ואז יתגלה התרי"ג מצות מבחינת "לשמוע בקול דברו", שאז התרי"ג מצות נקראים בחינת תרי"ג פקודין.

ולפי הנ"ל משמע, שענין תפלת רבים, שאינן חוזרות ריקם, הוא כשמתפללים עבור הכלל. והכלל נקרא כלל ישראל. והכלל נקרא השכינה הקדושה. והיות שהכלל נכלל מכמה בחינות. לכן אומר הזה"ק, הסיבה שתפלת הכלל נתקבלה, משום שיש בה שלימות. וזה לשונו "והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים".

וצריכים להבין, מדוע צריכים תפלה, שתהיה כלולה מכולם. אלא לפי הכלל, שכל ההבחנות שאנו מבחינים ברוחניות, זהו גילויים, שהם צריכים להתגלות לצורך תיקון התחתונים. נמצא, שענין ג' קוין, שאנו אומרים, ששלימות נקרא, ששם מגולים ג' הקוין, הפירוש, היות שהבורא רוצה לתת לתחתונים שפע, שיוכלו להשתמש בהם, ולא יהיה שם שום פגם, ולא כמו שהיה בעולם הנקודים, ששם היתה שבירת הכלים, מסיבת שלא היה שם תיקון קוים, כמו שאומר האר"י הקדוש.

זאת אומרת, כשהעליון נותן להתחתון איזה שפע, אז הוא רוצה שהשפע, שהתחתון מקבל, יהיה לטובתו של התחתון. מה שאם כן אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים. שזה ענין שבירת הכלים, שהשפע יצא לחוץ מהקדושה. ומשום זה אין השפע נשפע לתחתונים. וזה נקרא, שאין התפלה מתקבלת.

וזה ענין תיקון קוין, שיש בהכלל. שהכוונה, שהרבים, שהוא מלכות, נכללה מהכלל. שהכוונה, שיש תיקון זה, המכונה ג' קוין, שע"י זה השפע ישאר בקדושה, ולא ילך להחיצוניים. לכן תפלה כזו יכולה להתקבל. היינו, שיכולים לתת לה שפע.

ועל זה מפרש הזה"ק, "כי יעקב היה כלול מג' קוין", היות שיעקב נקרא קו האמצעי, הנכלל מימין ושמאל. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת רבים. היינו כנ"ל, שמצד הבורא אין שום עיכוב מלהשפיע השפע למטה, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, אלא כאילו הוא מחכה לכלי קבלה מצד התחתונים, שיהיו ראויים לקבל.

לכן בו בעת שיש כלי מוכשר מצד התחתון, היינו שהתפלה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל צריך להיות בתנאי, שהשפע לא ילך לאיבוד, היינו שלא יצא השפע לחיצוניים, היינו לקליפות. לכן בא תיקון על הכלי מלכות, שהיא צריכה להעביר את השפע להתחתונים. והתיקון הזה נקרא תיקון קוין.

ועתה נבאר את המשך דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר. וזה לשונו, "ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור".

ושאלנו, הלא אנו מתפללים לאין סוף, אם כן מהו הפירוש, שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. והענין הוא, כי סדר השפעת השפע, הבא למלכות, הוא נקרא יסוד. שפירושו, שכל הט' ספירות הראשונות משפיעות כל בחינותיהם אל היסוד, והוא נקרא "כל", כידוע.

נמצא לפי זה, שאנו מדברים תמיד מהמשפיע ומן המקבל השפע, שהיא נקראת מלכות. לכן, היות שהמאציל רוצה להשפיע, ומחכה להתחתונים, שיתנו את הכלים, המוכשרים לקבל את השפע, לכן, כשהתפלות עולות למעלה, וכשהתפלות הן בסדר הראוי להתקבל, הן נקראות כלי לקבלת השפע. נמצא, שהכלי עלה להמשפיע, והיות המשפיע הכללי הוא יסוד, לכן נבחן שהתפלה עלתה ליסוד.

ולפי זה יוצא, לפי הכלל "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". שפירושו, שע"י התעוררות התחתונים, שרוצים להתקרב לה' ולזכות לדביקות ה', אז הם מבקשים עזרה מה', כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג), אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש.

הרי אנו רואים, שהאדם, בזמן שרוצה לשפר מעשיו, הוא גורם זווג למעלה, שע"י זה נמשך שפע למטה. וזה נקראהעלאת מ"ן. דהיינו, שגורמים חסרון למעלה. ויש להבין, איך שייך לומר, שהתחתונים גורמים חסרון למעלה. אבל צריכים לדעת, מה הפירוש חסרון. ידוע שכלי נקרא חסרון, דהיינו, שאם יש חסרון, יש מקום לתת שמה מילוי למלאות את החסרון.

והיות מצד המאציל אין שום עיכוב מלהשפיע, אלא רצונו הוא להטיב, וכל מה שאנו רואים, שיש הסתרת האור, הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע, לכן כשהתחתון מתעורר לטהר את עצמו, וחסר לו כוחות, ומבקש לה', שיעזור לו, אז החסרון הזה עולה למעלה, ויש עכשיו להעליון כלי להשפיע לו שפע. וזה נקרא העלאת מ"ן.

נמצא, שהתפלה, שהיא בחינת חסרון, מה שהתחתון מבקש, שימלאו לו חסרונו, כשעולה להמשפיע, שהמשפיע נקרא יסוד, שהוא המשפיע לכנסת ישראל, הנקראת מלכות, נעשה עטרה על ראשו. כי עטרה פירושו כתר, שזה מראה על כתר המלך, היינו חשיבות המלך. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי אורו יתברך, אז כולם מכירים בחשיבות הבורא.

מה שאם כן בזמן ההסתרת פנים, נקראת השכינתא, היינו מקום התגלות המלך, שהוא בחינת גלות, ובחינת עפר, שלא משיגים שום טעם ברוחניות, אלא התו"מ נראה להם כאילו זה טעם של עפר. וכל זה הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע. ומשום זה כבודו יתברך מחולל בין הגויים. פירוש, כי מטרם שהאדם זוכה להיות בחינת יהודי, אז הוא דומה לבחינת גויים. היינו, כידוע, שכל אדם הוא עולם קטן, ונכלל מע' אומות ומבחינת ישראל.

ואז, בזמן ההסתר, שאין השפע עליון יכול להתגלות לתחתונים, מטעם שאין להם כלים מוכשרים לזה, לכן מה שיתנו להם איזה הארה עליונה, זה ילך לקליפות. ומשום זה מוכרח להיות השפע עליון נסתר מהם. אז נקרא "נפלה עטרת ראשנו". זאת אומרת, שהחשיבות של הבורא מחוללת.

אבל בזמן שהאדם בא לטהר, היינו שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו אליו, ושיתן לו כלי דהשפעה, שע"י זה יזכה לדביקות, נמצא, שכל מה שהוא שהשפע עליון יתגלה, הוא בעמ"נ להשפיע, היינו שהוא רוצה, שיתנו לו כוחות מלמעלה, שתהיה לו היכולת להיות תמיד בקדושה, שהיא בחינת דביקות. אז מהתפלה שלו נעשה עטרה, כתר המלך, משום שניכרת אז חשיבות המלך. וזה פירוש מה שאומר הזה"ק, שהתפלה "נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים", דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. היות שע"י התפלה מושפע השפע העליון להתחתונים, שאז מגולה הטוב והעונג. נקרא זה עטרה כתר המלך, חשיבות המלך.

עוד על פרשת וישלח לפי הקבלה | פרשת השבוע לפי הקבלה | פורום קבלה

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט