בבנין גשמי, אנו רואים, שכל מי שרוצה לבנות בנין, צריך מקודם לחפור יסוד. ועל היסוד הוא בונה את הבנין. ובחפירת היסוד, אנו רואים, שיש להבחין בין שצריכים לבנות בנין של קומה אחת, כלומר שהוא רוצה לבנות רק קומת קרקע, או בנין רב קומות. זאת אומרת, לפי גובה הקומות, בשיעור הזה צריך להיות חפירת היסוד בקרקע. לא פעם אחת חופרים את היסוד, אלא כל יום בונין את היסוד, בכדי שיהיה היסוד יותר בעומק. ואז הוא יכול לבנות בנין גבוה.

והסדר הזה נוהג גם ברוחניות. שבזמן שהאדם רוצה לבנות בנין של קומת קרקע, אין הוא צריך לחפור כל כך בעומק. אלא שחופר קצת, הוא יכול לבנות את בנין שלו בקיום תו"מ. ומהי חפירה ברוחניות. היינו חסרון, שחופרים חסרון בהלב. כי לב נקרא רצון, ולב נקרא מלכות, ולב נקרא ארץ או קרקע.

וכמו בגשמיות, חופרים חסרון בקרקע. זאת אומרת, שמטרם שהולכים לבנות בנין, מוכרחים מקודם לחפור בארץ. כלומר, שמוציאין מה שיש במקום החפירה. ולאחר שהמקום הזה שרוצים לבנות הוא ריק, אז מתחילים לבנות, מה שאם כן כשהמקום ממולא בעפר, אין לבנות עליו בנין, כי הבנין יפול.

כמו כן ברוחניות, שצריכים לחפור בהארץ, היינו בהלב, ולהוציא משם את העפר שבלב. ונשאר אז הלב ריקם בלי שום מילוי. אז מתחיל זמן של הבניה. נמצא, שבזמן שהלב ממולא עם דברים גשמיים, אי אפשר לבנות על קרקע זו שום בנין, כי כל הבנין יפול, מטעם ששום דבר אין לו זכות קיום, אם אין צורך לזה.

אלא רק במקום שיש צורך, ומרגיש את החסרון, מזה שאין לו את הדבר שהוא משתוקק אליו, ואז כשמשיג את הדבר, הדבר הזה יש לו זכות קיום. מטעם שנחוץ לו זה. אז הוא יודע, לפי ערך החסרון, כך הוא ערך החשיבות. ויודע לשמור את הבנין, שלא יקלקלו השונאים שלו.

ומכאן מתחיל הסדר בענין חפירות היסודות, זאת אומרת, שיעור עומק החפירה בקרקע תלוי בשיעור גובה הבנין שבדעתו של אדם לבנות. כי לפעמים יש, שהאדם אומר, שמספיק לו בנין של קומת קרקע. כלומר, שהוא רוצה לקיים תו"מ, שע"י זה יזכה לבנין שהוא בקומת קרקע, כלומר שלא להתרחק מהארץ.

זאת אומרת, שהוא רוצה להשאר בארציות, הנבחן לכלי קבלה. דהיינו, השכר שלו, שבהשכר הזה הוא רוצה לגור. כמו שבונין בנין לגור, כן דוגמתו נבחן השכר לבנין, ששם הוא גר. דהיינו, שידוע, שרק בשכר האדם רוצה לחיות. ששכר נקרא, שהוא מקבל תמורת עבודתו הנאה ותענוג, שזהו החיים של אדם, שרק בשביל תענוג והנאה האדם רוצה לחיות.

היות שסדר העבודה בתו"מ מתחילים בשלא לשמה, כמו שכתוב בזה"ק "יש שמקיימים תו"מ בכדי שיהיה להם שכר בעוה"ז, ויש שעובדים בתו"מ בכדי שיהיה להם עוה"ב". אבל כל השכר שלו הוא מה שיקבל בכלים דקבלה עצמית, הנבחן לבחינת ארציות, שבחינה זו נקראת, בחינת "עם הארץ", כלומר שלא זזים מבחינת הארץ, הנקרא רצון לקבל".

כמו שאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה, פרק י') וזה לשונו "כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר".

מה שאם כן להיות תלמיד חכם, לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"תלמיד חכם" נקרא זה שלומד את מידותיו של החכם. והקב"ה נקרא "חכם". לכן מי שהולך בדרכי השפעה, האדם הזה נקרא, שלמד מהחכם. לכן הוא נקרא "תלמיד חכם".

נמצא, אלו אנשים שעוסקים בתו"מ לזכות לבנין, הנקרא "שכר של עוה"ז או עוה"ב לתועלת עצמו", הם נכנסים לגדר עמי הארץ. וזה נקרא, שרוצה לבנות רק קומת קרקע. לכן אין הוא צריך לחפור יסוד עמוק. היינו לחפור כל יום, בכדי שהחפירה תהיה בעומק. אלא כשהוא חופר פעם אחת, מספיקה לו החפירה.

כלומר, בזמן שהוא מבין, שיש לו חסרון וצורך לקיים תו"מ, מסיבת שיהיה לו שכר, החסרון הזה, כלומר הסיבה זו, כשהוא מבין אותה, כבר הוא מסוגל לעבוד להשיג את הבנין של שכר. מטעם, שכל זמן שאין האדם רוצה לצאת מאהבה עצמית, אין הגוף מתנגד לתו"מ. אי לזאת, אין הוא צריך לחפור כל יום, היינו שלא צריך לחפש צורך וחשק לעסוק בתו"מ, מטעם שהגוף אינו מתנגד להצורך שלו, מה שהוא מבין שכדאי לו לעבוד לתועלת עצמו.

וזה נקרא, שהחפירה שלו לא צריכה להיות כל כך עמוקה. אלא הצורך להבין שכדאי לעסוק בתורה ומצות, כבר הצורך הזה מספיק לו, שיהיה לו חומרי דלק לעבודה. נמצא, שחפירה שנתן בפעם אחת, נשארת לו תמיד, שיכול להמשיך בעבודה. נמצא, שחפירה שלו לא צריכה להיות בעומק.

מה שאם כן אם הוא רוצה לבנות בנין רב קומות. כלומר, שהוא לזכות לנשמה, הכוללת נרנח"י, וזה יכול לזכות דוקא אם כוונתו בעמ"נ להשפיע. כלומר, שכל מחשבותיו ורצונותיו הם רק לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו. ובאופן כזה, בזמן שהוא רוצה לעשות יסוד, בכדי לבנות בנין כזה, החפירות של היסוד, היינו הצורך לזה, אינו נעשה בפעם אחת.

וזהו מטעם, כי לאחר שהאדם עובד עם עצמו, ונותן להבין לגופו, שכדאי לעבוד להשפיע, והחפירה הזאת לא באה אליו בנקל. כי בעת החפירה היה פוגע באבנים, שזה דבר קשה, שתהיה היכולת לעשות שם חלל, אפילו חור קטן קשה לחפור באבן. כלומר, בעת שהוא רוצה להבין, שיש לו חסרון גדול, בעת שהוא רואה, שאינו יכול לעשות שום דבר בלהשפיע, ורוצה לבקש מה', שיתן לו את מבוקשו, היינו שיתן לו המאור התורה, שזה מחזירו למוטב, באמצע החפירה הוא מוציא אבן גדולה.

פירוש, באה לו מחשבה, שהוא רוצה להבין, מדוע הוא צריך לעבוד בשביל ה' ולא בשביל עצמו. הלא ידוע "חייך וחיי חבריך, חייך קודמים". ועל הבנה זו אין לו מה לענות. אז הוא עושה הפסקה בחפירה, כי האבן הוא קשה יותר מדי, שתהא יכולת לעשות בו חסרון.

לכן הוא צריך לקחת מכשיר יקר-ערך, שבזה יכולים לבקוע את האבן. והמכשיר הזה נקרא " אמונה למעלה מהדעת", שרק המכשיר הזה יכול לבקוע את האבן, הנקרא "דעת חיצון", שפירושו, שהדעת הזה הוא מחוץ להקדושה, כי הוא רק משמש להקדושה בבחינת "קליפה שקדמה לפרי".

לכן, היות שרק בבחינת אמונה למעלה מהדעת יכולים לבקוע את האבן, לכן נוהג כאן ענין של עליות וירידות. שלא תמיד האדם מוכשר ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שכל מה שחפר ומצא איזה חסרון לבקש מה', שיתן לו כח ללכת בדרכי השפעה, חזר ונסתם ע"י האבן.

לכן הוא מוכרח לחפור עוד הפעם, וחוזר חלילה. וכל פעם הוא מתחיל לחפור ולהוציא את העפר, ובאמצע החפירה שוב הוא מוציא אבן. ושוב מתחיל לשאול שאלות בתוך הדעת. ושוב הוא מתגבר ומשתמש עם האמונה למעלה מהדעת. ושוב השיג מקום חסרון, ומתחיל להתפלל לה', שיקרב אותו לעבודתו. היינו, לעבוד עבודת ה', כלומר לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

והיות שכל בנין שלו בנוי על למעלה מהדעת, שוב נסתמת החפירה. כלומר, שוב נעלם לו החסרון, ושוב אין לו מה לבקש. כלומר, שאין לו צורך שה' יקרב אותו. לכן שוב מוכרח להתחיל לחפור. כלומר, לעבוד בכדי למצוא חסרון, שיהיה לו יסוד, על מה לבקש מה', לבנות את בנינו.

ובחפירה אנו מוצאים, כשחופרים בקרקע, שמוצאים עפר ואבנים, "עפר" נקרא בחינת ליבא. פירוש, רצון לקבל לעצמו . וזה עוד לא נורא, כי האדם בהתאמצות גדולה עוד יכול להוציא את העפר מן האדמה. מה שאם כן כשבאמצע חפירה הוא מצא שם אבנים, שהדעת מתחיל לשאול שאלות, אז צריכים לרחמי שמים, שיתן כח להתגבר למעלה מהדעת.

אי לזאת, יש עבודה גדולה לעסוק ביסוד, מסיבת שלא ביום אחד גומרים את החפירות. אלא לאחר החפירה באו תיכף האבנים, ונופלים בראשו, שהוא מקבל מחשבות זרות. כלומר, לאחר שכבר התגבר, לפי שעה למעלה מהדעת, אבל הוא לא יכול להחזיק מעמד, אלא אחר כך שוב מקבל ירידה. ושוב מוכרח הוא להתחיל מראש. אבל האדם צריך להאמין, ששום עבודה אינה הולכת לאיבוד, והכל נשאר. ורק באמצע עבודה יש תיקון, שלא לראות את אשר כבר עשה.

לכן נבחן, שהאדם, כל יום שחופר את חפירת היסוד, הוא חופר בעומק הקרקע, ולא מה שעבד אתמול הוא חוזר לעבוד עוד הפעם אותו דבר. אלא ההתקדמות היא בעומק. ושיעור עומק החפירה הוא, עד שיקבל צורך אמיתי לעזרת הקב"ה, שיעזור לו, שיהיה לו רצון לעבוד בלהשפיע. "ופרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול". עד שמכל החפירות הוא מגיע לעומק, שכבר יכולים לבנות עליו בנין, שיהא ראוי לזכות לנרנח"י של הנשמה, מה שהאדם צריך לזכות.

ובנין דקדושה מובנת לנו בשני אופנים:

א) כלי,

ב) אור.

כלי נקרא, שהקב"ה נותן לו רצון וחשק להשפיע לה'.

אור נקרא, לאחר שכבר יש לו רצון להשפיע, שנקרא "דביקות", אז הוא מקבל דרגה בבחינת הנשמה, עד שזוכה לזכות לבחינת נרנח"י. כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות קל"ג) וזה לשונו "כן הוא בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה. אמנם מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים. שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, בסוד הכתוב "וצדיקים ילכו מחיל אל חיל". אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו".

ובהאמור רואים, שיש מדרגה לזכות לדביקות ה', כלומר שהגיע לדרגת רצון להשפיע. ואח"כ הולך סדר לזכות להאור, המכונה נרנח"י, שהם מדרגות בגילוי האור.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תולדות, שלישי) "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם, סתמום פלשתים. וישב יצחק ויחפור את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים. ויחפרו עבדי יצחק. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לנו המים. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה. ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, ויעל משם באר שבע".

כי ענין החפירות, שחפרו, הוא למצוא חסרון וצורך לישועת ה', הן על הכלי. כלומר, לבקש מה' שיתן להם צורך להשפיע. והם רואים, שאינם יכולים, מטעם שהגוף מתנגד לזה מצד הטבע, שנולד עם רצון אך לקבל.

אמנם גם בזה יש להבחין ב' הבחנות:

א) שהוא מתפלל לה', שיתן לו כח להתגבר על הרצון לקבל, ולעבוד בעמ"נ להשפיע. והוא רוצה, שה' יתן לו הכח הזה.

ב) יש לפעמים, שאין האדם יכול לבקש מה', שיתן לו הרצון להשפיע, מטעם שהגוף מתנגד גם על התפלה. שהגוף מפחד, אולי ה' יעזור לו, ויעזוב את הרצון לקבל. נמצא, שהוא צריך להתפלל, שה' יתן לו כח להתגבר על הגוף, ושכן יהיה לו כח להתפלל לה', שיעזור להתגבר על הרצון לקבל, ולעבוד בעמ"נ להשפיע.

נמצא, שהוא מתפלל תפלה. ומה בקשתו. שיכול להתפלל. וזה נקרא "תפלה לתפלה". וזה נקרא, שה' צריך לעזור לו על הכלי. כלומר שיבין, שחסר לו הכח של השפעה. נמצא, שה' עוזר לו, ונותן לו רצון, שישתוקק להבין, שלא חסר להאדם אלא הרצון להשפיע במוחא וליבא.

ואח"כ, כשיש לו הצורך, שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אבל אינו יכול, אז הקב"ה נותן לו האור. כלומר, אור, הבא לתיקון הכלי. כלומר, שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאור הזה נקרא בשם כלי. כידוע, שהאור נקרא על שם הפעולה. והיות שהאור נותן לו הרצון, שנקרא "כלי", לכן נקרא זה, שה' נתן לו הכלי דהשפעה. וזה נקרא "היסוד" . שעל יסוד כזה יכולים לבנות בנין רב קומות. כלומר, לאחר שהשיג יסוד, שהוא הכלי דהשפעה, אז הוא מתחיל לזכות לקומה שלימה של נרנח"י שבנשמתו.

אולם בענין, שהפלשתים היו סותמים את הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם, יש לפרש על דרך העבודה. ש"אברהם" נקרא בחינת חסד. ו"עבדי אברהם" נקראים אלו שהולכו בדרך של מידת החסד. כלומר, אלו שרצו ללכת בדרכי השפעה, הנקרא "חסד". וחפרו לעצמם את החסרון הזה, כלומר, הנחיצות לכלים דהשפעה, כנ"ל. ועד כמה שחפרו למצוא חסרון, סתמו להם את החסרון. והיו להם תמיד עבודה מחדש, לחפור עוד, כנ"ל, וחוזר חלילה.

ובהאמור יש לפרש את המחלוקת בין רועי גרר לרועי יצחק, כמו שכתוב "ויחפרו עבדי יצחק, ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, ויקרא שם הבאר עשק, כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה. ויקרא שמה שטנה. ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה. ויקרא שמה רחובות. ויעל משם באר שבע".

ויש להבין, מהו פירוש "רועי" ברוחניות. ומהו ההבדל בין "רועי גרר" ל"רועי יצחק" בעבודה. ומדוע על חפירות ב' בארות הראשונות היה ריב, ועל חפירת באר השלישית לא היה ריב, כמו שכתוב "ולא רבו עליה".

ידוע, שאין האדם יכול לחיות בלי פרנסה. כלומר, "פרנסה" נקרא מה שמפרנס את האדם, שמזה הוא מתקיים בחיים שלו. ואומר, שבעבור זה כדאי לחיות. ובטח יש הרבה מדרגות בפרנסת האדם. יש שמסתפקים במעט. כלומר, שאם יש לאדם מזונות, כמו המזונות של בעלי חי, כלומר במה שבעלי חי מסתפק, הוא אומר "בשבילי זה מספיק, וכדאי לחיות בשביל פרנסה כזו". ולעומת פרנסות של אחרים, הוא נקרא שמסתפק במועט.

ויש שאומרים, שדי להם אם יש להם מזונות כדוגמת מה שמספיק לפרנס ילדים קטנים , שזה דבר נוסף לבעלי חי. שיש להם ענין, שמשחקים במחבואים, ובצעצועים, וכדומה. והם מסתפקים בזה. ואומרים, שממה שאנו נהנין, לא מוכרח להיות דבר אמת. אלא אפילו שהוא שקר, גם משם אנו מוציאים את פרנסתנו. ולהיפך, מדבר של אמת אין אנו מוציאים בזה שום טעם.

כמשל, שאמרתי הרבה פעמים, שאנו רואים מציאות אצל ילדות קטנות, שההורים קנו להם בובות של סמרטוטין, לשחק בהם. ויש לפעמים, שהאם נמצאת במטבח, והיא מכינה צרכי שבת. ויש לה תינוק בגיל שנה בבית, והתינוק בוכה. והאם אומרת להילדה הקטנה שלה "לכי ותשחקי עם התינוק. וע"י זה התינוק יהנה, ואני אהנה, בזה שאני אוכל לבשל צרכי שבת". ואנו רואים במציאות, שהילדה לא תלך. ואם היינו שואלים את הילדה "מדוע את לא רוצה לשחק עם התינוק, ורק את משחקת עם הבובה שלך, ואת מנשקת אותה, ומדוע את לא רוצה לשחק עם תינוק אמיתי, ולא עם תינוק העשוי מן סמרטוטים. והלא את רואה, האמא עושה ממש להיפך, שאף פעם היא לא מנשקת את הבובה שלך, אלא התינוק האמיתי". בטח הילדה היתה עונה "האמא שלי לא רוצה להנות מהחיים, לכן היא יכולה לשחק עם בובה. אבל אני עוד רוצה להנות מהחיים, לכן אינני מסוגלת לשחק עם תינוק אמיתי".

כמו כן יש בדרכי עבודה, שאין האדם מסוגל להנות מענין אמיתי בעבודה, אלא דוקא מהשקר האדם מתפעל, ומקבל הנאה וחיות מזה. ואם אומרים לו "לא יפה בשבילך להנות בעבודה מדברים שאינם אמיתיים", הוא עונה "אני עוד רוצה להנות מהעולם, לכן אני מסתפק במיעוט, במה שאני עוסק בתו"מ".

ובדרך כלל, הרבים שעובדים בעבודת הקודש ומקיימים תו"מ. כל אחד ואחד בורר לעצמו את השיעור, עד כמה הוא צריך לתת זמן עבור תו"מ. כל אחד משער לעצמו, הן בכמות והן באיכות, מה שהוא מבין שמספיק בשבילו. ואומר, שהוא מסתפק במיעוט. הוא לא מוכרח להיות בין העשירים, שיש רכוש גדול. אלא כל אחד מבין בטוב טעם ודעת את שיעורו בתו"מ.

וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה. כל אחד ואחד לפי מה דמשער בלביה". זאת אומרת, לפי מה שהוא משער בלבו גדלות הקב"ה, בשיעור זה הוא יודע כמה זמן הוא צריך לתת בתו"מ, ועד כמה הוא צריך להתיגע, אם קשה לו לקיים את התו"מ.

אולם יש יחידי סגולה, שאין להם סיפוק ממה שהרבים מתפרנסים. ואי סיפוק, ממה שהם מרגישים, ולפי מה שאומר האר"י, הוא ענין שורש נשמה. שהוא צריך להתקדם בשיעור יותר מהרבים. והוא מתחיל להבין, שעיקר עבודה, הוא צריך להיות, בכדי לפרנס עצמו ממאכל אדם, ולא ממאכל בהמה, או מהמאכלים שנותנים לקטנים. כמו שאומר הרמב"ם ז"ל "כשמלמדין לקטנים, מלמדין אותן לעבוד לשם שכר, ולא מגלין להם את ענין לשמה".

אבל כאן מתחיל עיקר היגיעה, בזה שהוא רוצה ללכת בדרך השפעה לה', ולא לתועלת עצמו. ולזה הגוף מתנגד. ואז מתחיל לקבל מחשבות, מה שהם רוצים לתת לו להבין "אין אתה צריך להיות יוצא מהכלל. וכמו שהרבים מסתפקים מהפרנסה של שכר תמורת היגיעה בעוה"ז ובעוה"ב, זה צריך להיות מספיק בשבילך גם כן. ומה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה לעבוד דוקא בדרך של השפעה. הלא אתה רואה, שזהו דבר קשה, אחרת גם הרבים היו עובדים בהשפעה". ובאלו הטענות, המחשבות האלו סותמים את החפירות, כלומר החסרונות והצורך להשיג את הרצון להשפיע.

ובהאמור נפרש מהו "רועי גרר", ומהו "רועי יצחק", ומהי המחלוקת ביניהם. "רועי" פירושו מפרנס. "רועי גרר " יהיה פירושו, שהפרנסה שלהם היא ממה שהם נגררים אחרי הרבים. כלומר, שבאו להם מחשבות, שלא צריכים לעבוד כדרך שיחידים עובדים, שרוצים להגיע אל האמת, שנקרא "לשמה", שהוא בעמ"נ להשפיע, אלא שמספיק להם אם המה יהיו עובדים ומקיימים תו"מ, בכדי לקבל תמורתם שכר בעוה"ז ושכר בעוה"ב. כלומר, שגם כאן בקיום תו"מ יכול ללכת בדרך של הסתפקות במועט.

" רועי יצחק", כלומר המפרנס של יצחק, נקרא זאת, שמפרנסת בחינת יצחק, הוא בחינת השפעה. שכל זמן שהוא יכול להשפיע לה', זוהי הפרנסה שלו, ומזה הוא עושה חיים.

וזה היה הריב בין "רועי גרר", שהם היו אומרים לו, שכל מה שחופרים למצוא חסרון וצורך לעסוק רק בדרך השפעה, אין כדאי לחפור ולחפש חסרונות כאלו. וסיתמום את החסרון, בזה שהיו אז אומרים "אנו צריכים להיות נגררים אחרי הרבים, ולא להיות יוצא מהכלל".

ו"רועי יצחק" חפרו וחיפשו צורך וחסרון למצוא כאב ויסורים, בזה שהם לא יכולים לעשות מעשים על הכוונה דלהשפיע. זאת אומרת, הגם שהיו מבינים, שעיקר הוא לעבוד בהשפעה, אבל כאב ויסורים לא היו מרגישים מהחסרון הזה. לכן חפרו וחפשו עצות איך להרגיש יסורים. ובאו "רועי גרר" וסתמום את החסרונות שמצאו. כלומר, שנתנו להבין, שזה לא נורא, אנו יכולים להגרר אחרי הרבים, מה שהם אומרים, שאנחנו מסתפקים במועט.

וזה גרם לרועי יצחק יסורים. היות לאחר שנתנו יגיעה רבה, איך למצוא, שהחסרונות בזה שלא יכולים לעבוד בהשפעה, שיהיה להם מזה יסורים. וכבר היה מקום להתפלל מעומק הלב. והיה להם כבר מקום ברכה, כלומר לתת תודה לה', בזה שגילה להם מקום חסרון, שזהו העיקר בעבודת ה'. זאת אומרת, אם אין הם יכולים לכוון את המעשים לטובת ה', אין הם נקראים "עובדי הקב"ה, אלא עובדים את עצמם". פתאום באו רועי גרר, והיו מושכים אותם להיות נגרררים אחרי פרנסת הרבים, כנ"ל. נמצא, שבזה סתמו את כל הבארות של רועי יצחק. וזהו ענין הריב שהיה ביניהם על חפירות הבארות.

ועכשיו נבאר מה ששאלנו, מדוע על שתי בארות הראשונות רבו רועי גרר, ועל באר השלישית לא רבו. ידוע, שסדר העבודה הוא בג' קוים, ימין ושמאל, שהם בהפוכים זה לזה, ואח"כ בא הקו האמצעי, ואז נעשה שלום.

וגם ידוע, מזה שדברנו, שהרבים שייכים לקו אחד. אי לזאת, אין מי שיהיה נגדו, שיטען טענות הפוכות, היות שאין לו רק קו אחד. לכן אינו נוהג בהם כל כך ענין של עליות וירידות. מה שאם כן בקו ימין, הקו שמאל הוא נגדו, ולכן בקו ימין כבר שייך שם ענין עליות וירידות.

קו ימין, ידוע שהוא קו של אמת. מה שאם כן קו אחד אינו כל כך אמת. וידוע, שכל דבר שרחוק מאמת, יותר קל לקיים. לכן דרך הרבים, שלומדים אותם ללכת בקו אחד, פירוש, שהם עוד לא הגיעו לדעת ולהבין, שיש יותר מהמעשים, אלא בזמן שמקיימים את התרי"ג מצות, ומכוונים שהקב"ה צוה לנו לקיים אותם, וע"י זה נקבל שכר, הרי זה צדיק גמור.

וכל ההבחנות בין העובדים הוא בענין כמות. כלומר, כמה זמן שכל אחד ואחד נותן עבור התעסקותו בתו"מ. אי לזאת, היות שאינו כל כך קרוב לאמת, כלומר להיות שלא לשמה, לכן אין שם במצבים האלו, הנקראים "פרנסת הרבים", כל כך עליות וירידות, מטעם אם הוא רק מאמין בשכר ועונש, לפי אמונתו, הגוף מסכים לעבוד ולתת יגיעה לקיים תו"מ. משום שהשכר, שהוא מצפה לקבל לתוך כלים דקבלה שלהם, אין זה בניגוד להגוף, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". וממילא הם יכולים לעבוד בהתמדה גדולה.

ויש עוד סיבה, שאין בהם כל כך ירידות. משום שהם רואים הצלחה בעבודה. כלומר, שהם רואים, שכל יום הם מתקדמים בתורה ומצות. כי מטבע של האדם, בזמן שרואים שמצליחים באיזו עבודה, אז יש כח לעבודה, וכל זה נבחן לקו אחד.

מה שאם כן כשהאדם מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהשכר שלו, למה שהוא מצפה שיקבל תמורה עבור עבודתו, הוא שישיג בחינת דביקות בה'. שכוונתו בקיום תו"מ הוא, שיהיה לו רצון אך ורק להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו. והוא, עד כמה שהוא נתן יגיעה לזכות לכלים דהשפעה. והוא לא זז כמלוא נימא. אלא להיפך, אם כן הוא רואה, שהוא לא מצליח בעבודה, אם כן מאין הוא יקבל חיות, שיוכל להמשיך בעבודה.

אז התיקון הוא, שידע את האמת, דהיינו, שהוא עדיין שקוע באהבה עצמית, והוא עדיין רחוק מהקב"ה. אבל אז הוא צריך לומר לעצמו, הגם שאני עוד לא רואה שום התקדמות בעבודה, מכל מקום יש לי זכיה גדולה, שאני יכול לעשות משהו בתו"מ.

וצריך להאמין אז למעלה מהדעת, הגם שהוא עוד לא מרגיש את גדלותו יתברך, שזה שהוא עושה דבר קטן בתו"מ, אפילו שזהו על דרך הכפיה, מכל מקום אני שמח, בזה שיש לי קצת אחיזה בתו"מ. ועל זה הוא נותן תודה לה'. וזה נקרא, שהתודה שהוא נותן לה', הוא על דרך אמת.

כלומר, שהוא יודע את האמת, איך שהוא מרוחק מה'. ומכל מקום הוא שמח בזה שיש לו כח לעשות משהו בתו"מ, אף על פי שאינו עושה זה בכל הלב. אבל חשוב אצלו, בזה שהוא משמש להבורא, אפילו שהוא עוד לא מרגיש את גדלות הבורא. אבל זה שנתן לו לעשות משהו עבורו, על זה הוא נותן תודה לה'. וזהו אמת, שאינו מרמה עצמו לחשוב, שהוא נחשב בין עובדי ה', הלא הוא יודע את האמת, שכל מה שהוא עושה, הכל הוא בכפיה ולא ברצון הלב.

מה שאם כן אלו שהולכים בקו אחד, זה שנותנים תודה לה', על מה שזיכה אותם לעסוק בתו"מ, יש שם ב' גרעונות: א) שהוא חושב עצמו לעובד ה'. וזהו אינו אמת, היות שהוא עובד לעצמו

ב) לא שה' הוא חשוב בעיניו, שכדאי לעבוד לטובת ה', אלא כל החשיבות של העבודה היא, כמה שכר שהוא יקבל תמורת יגיעתו. כלומר, הוא מסתכל על השכר, אם הוא יקבל משכורת חשובה. ולא אם "נותן המשכורת" הוא חשוב.

מה שאם כן אלו שהולכים בקו ימין, מסתכלים על "הנותן העבודה", עד כמה שהוא חשוב אצלם. וחשקם תמיד, שהנותן עבודה יקבל תמיד אצלם חשיבות. וזה שכרם. וזה נקרא, שהם משתוקקים תמיד לראות את גדלות ה'.

נמצא, שהם לא משתוקקים על התמורה, מה שיקבלו עבור עבודתם. אלא הם מסתכלים תמיד, בעת שהם מקיימים מצותיו, שהמצוה, כלומר שהנותן את הפקודות, יהיה בעיניהם כל פעם יותר חשוב. וזוהי התמורה שלהם בתו"מ, במה שהם מתיגעים עצמם. ולכן הם אומרים, אפילו על דבר קטן, שיש להם אחיזה בתו"מ, שזהו דבר גדול. והם ששים ושמחים ומקבלים חיות.

ובזה נבאר הריב, שהיה על חפירה הראשונה, היות שענין שלוש החפירות, שהיה שם, הוא כולל כל סדר העבודה. כלומר, שיש הרבה חפירות ששייכים לקו ימין. והרבה חפירות ששייכים לקו שמאל. והרבה חפירות ששייכים לקו האמצעי. והסיבה לזה היא מטעם שלא בפעם אחת גומרים את החפירות, אלא שבכל קו יש הרבה לחפור אותו, עד שקונים את הקוים בשלימות.

הנה הבאר הראשון שחפרו, כתוב "ויקרא שם הבאר "עשק", כי התעשקו עמו". יש לפרש "עשק", היינו שעם הבאר הראשון, המרומז לקו ימין, היו עוסקים בתו"מ בחפירות האלו. כי קו ימין נקרא שלימות, כי שמאל נקרא חסרון. וימין נקרא שלימות, כלומר שבבחינת ימין היה להם כח לעסוק בתו"מ בשמחה, מטעם כנ"ל, שכמה אחיזה שיש להם בתו"מ, הם מאמינים, שזה בא להם מלמעלה, שהקב"ה נתן להם רצון וחשק, שיוכלו קצת לעסוק בתו"מ. וזהו שטענו רועי יצחק "עד כמה שיש לנו אחיזה משהו, חשוב לנו, ואנחנו נותנים תודה לה' עבור זה".

לעומת זה באו רועי גרר, שהם נגררים אחרי רבים, מה שהרבים אומרים "אנו מקיימים תו"מ בכוחות עצמנו. ומשום זה אנו דורשים מה', שישלם לנו עבור יגיעתנו בתו"מ". ובזה הם סותמים את הבאר מה שחפרו עבדי יצחק, שאומרו "מכאן אנו יכולים לקבל חיות, מטעם שחשוב לנו אפילו דבר קטן, במה שהקב"ה נתן לנו רצון וחשק, לעשות משהו בעבודת ה'. ואנחנו רואים, שיש אנשים, שאין להם רצון וחשק לעסוק משהו בעבודה, משום שה' לא נתן להם את הרצון הזה".

לכן עבדי יצחק היו מקבלים מבאר הזה חיים. באו רועי גרר, וסתמום את הבאר הזו, שלא יוכלו לקבל חיים משם. והיו אומרים להם "מה שאתם מתעשקים בעבודה המועטת הזו, כלום לא שוה. כי לא תקבלו שום שכר עבורה, כי עבודה זו אינה חשובה כלל, מטעם כי הוא דבר מועט, כי כך מקובל אצל הרבים".

לכן הבאר הראשון, שקראו אותו בשם "עשק", הם אומרו "שזה לא עשק, שיהיה כדאי לשמוח עם זו עבודה המועטת, שאתם עושים מזה עסק. הלא אין על מה להסתכל, כמו שאתם בעצמכם אומרים, שזוהי עבודה רק של משהו. ומה שאתם מסתכלים על הנותן, לא מובן לנו".

ואח"כ רועי עבדי יצחק עברו לעבוד בקו שמאל, היינו לעשות בקורת על המצב שבו הם נמצאים, שעדיין משוקעים באהבה עצמית, ולעבוד לשם שמים, והם רואים, שאינם מסוגלים לעשות דבר זה בכוחות עצמם. לכן הם חופרים בעומק הלב, למצוא חסרון וכאב. זאת אומרת, שמחפשים עצות, איך להרגיש יסורים מזה שהם מרוחקים מדרך של השפעה. ובטח בזמן שיהיו להם יסורים, בטח הם יקבלו עזרה מה'. כמו שהיה ביציאת מצרים, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

לכן ע"י החפירה בעומק הלב מצאו באר, כלומר שמצאו מקום שיוכלו להתפלל. "ויריבו גם עליה, ויקרא שמה "שטנה". פירוש, שרועי גרר היו להם למשטין, שלא נתנו להם להתפלל, שה' ימלא חסרונם, היינו שה' יתן להם כח התגברות על הכלי קבלה, שיוכלו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.

נמצא, שע"י הריב שלהם סתמום את החפירות, שחפרו בקו שמאל, שיהיה להם צורך, שה' ימלא משאלותם לטובה. שענין "טוב" נקרא בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, מעשי למלך ". שפירושו "מעשי למלך", שכל המעשים שהוא עושה, יהיו עבור המלך, שכוונתו להשפיע למלך.

ורועי גרר היו להם לשטן, שלא יכלו להתפלל. מטעם שהם היו נגררים אחרי הרבים, שאומרים "עיקר הוא המעשה. והכוונה לעשות לשמה, זה לא שייך לנו. אלא דוקא אנשים, שהם מלידה זכי נפש ובעלי כשרונות. ועבודה דלהשפיע לא שייך לנו". וממילא סתמו את הצורך לתפלה. לכן קראו את הבאר השני בשם "שטנה", מלשון "שטן". וגם בקו זה לא היה בפעם אחת עשו את הבאר השני, אלא שהיו חופרים הרבה פעמים בכל קו וקו. אלא כולם, היינו כל החפירות, נכנסים תחת שם של "שלוש בארות".

אולם אח"כ, לאחר שעברו את התהליך של עבודה בב' קוים, זכו לקו האמצעי. וזהו כמו שדברנו במאמרים הקודמים, שקו ימין נקרא "אביו", וקו שמאל "אמו", וקו אמצעי נקרא "הקב"ה". כמו שכתוב "ג' שותפים באדם, אביו ואמו והקב"ה.

אביו נותן את הלבן". כלומר, שאין שם שום חסרון, אלא הכל לבן, כנ"ל, שהוא שמח בחלקו, במה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות.

"ואמו נותנת את האודם", שפירושו, שהוא לא נמצא במצב טוב, אלא מלא חסרונות, ואז יש לו מקום לתפלה.

ואח"כ "הקב"ה נותן הנשמה". ובזמן שהקב"ה עוזרו, שנותן לו הנשמה, אז אין כבר מקום להשטן, שיהיה לו מה להשטין. וזה שכתוב "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה "רחובות". ויאמר, כי עתה הרחיב ה' לנו, ויעל משם באר שבע".

ושאלנו, מהי הסיבה, שלא רבו רועי גרר על באר השלישי. והענין הוא, כי במקום שיש חסרון בקדושה, שם יש אחיזה לס"א. לכן כשהאדם הולך בקו ימין, בזמן שהוא יודע בעצמו, שהוא משוקע באהבה עצמית, וכל מעשיו אינם לשם שמים, אלא הוא רוצה להיות עובד ה', ובינתים הוא עובד את עצמו. ויחד עם כל השפלות שבו הוא נמצא, הוא רוצה לתת תודה לה', על מה שהוא נתן לו קצת מגע בעבודת ה', אפילו הוא שלא לשמה.

והוא מאמין למעלה מהדעת, שה' נתן לו את המחשבה ורצון לעסוק קצת בעבודה. והיות שהוא מאמין, עד כמה שאפשר לו בלמעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', לכן אפילו שאין לו הזכיה, שירגיש את החשיבות בתוך הדעת, מכל מקום, במה שיש לו הזכיה לעשות מעשים פשוטים, הוא מודה ומשבח לה'. והוא שש ושמח, ורוצה לתת תודה לה', כמו אלה אנשים שהם בבחינת קו אחד.

כלומר, שמרגישים שהעבודה מה שהם עושים, הוא באמת בשלימות. ומה שיש להוסיף על עבודתם, הוא רק בבחינת הכמות. אבל בבחינת האיכות הם מרגישים עצמם לשלימים. עד כדי כך, היות שיש להם עבודה בענין ענוות, כמו שאמרו חז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". הם משקיעים עבודה גדולה בזה, איך למצוא בעצמם איזה שפלות. וזה הכל מטעם, שאין הם יודעים, רק מקו אחד. וזוהי עבודת הרבים.

ועל האדם הרוצה ללכת בקו ימין. כלומר, שהוא יודע שיש קו שמאל גם כן, שהוא מחליש את הקו ימין. לכן האדם צריך להשקיע הרבה כוחות, להאמין למעלה מהדעת, שקצת עבודה ברוחניות, אפילו שאין בזה שלימות, כמו שהם מרגישים בעצמם, הוא חשוב. ולתת תודה לה', ולהיות שש ושמח, וירגיש שיש לו עכשיו חיים, שבשביל חיים כאלו כדאי לחיות.

זאת אומרת, שע"י זה שהוא מאמין למעלה מהדעת, שלגדלות הבורא אין קץ, וחשוב לו מאוד, בזה שהוא יכול לשמש את המלך, זהו נקרא "קו ימין". וזוהי עבודה גדולה. והאדם צריך להרגיש חשיבות בעבודה של קו ימין. וצריך להשתדל, שיהיו לו חיים, כמו בזמן שהיה עובד בקו אחד. באותו שיעור. על כל פנים לא פחות משהיה עוסק בקו אחד, מטרם שבא לעבוד בקו ימין.

אולם כאן בקו ימין יש עבודה רבה בזה. וזה לא בא בקלות, כמו שהיה עוסק בקו אחד. והיא מסיבה, ששם היה יודע, שהמעשים שלו, שהוא עושה, הם מעשים גדולים וחשובים. לכן היה יותר קל לעשות. מה שאם כן בקו ימין, הוא רואה בעצמו, שהמעשים שלו, לפי עצמם, אין לו ערך, מסיבת שהוא לא עושה בכל רצונו. אל כן אין הוא יכול לומר, שהוא עושה דברים חשובים, ובודאי ה' יתן לו הרבה שכר תמורת עבודתו.

מה שאם כן בקו אחד אין לו התנגדות מצד הגוף, לכן הוא בקלות יכול לעבוד בלי שום הפרעות. מה שאם כן בקו ימין יש לו עבודה גדולה, מסיבת שהוא אומר, שהוא רוצה לעבוד לטובת הבורא ולא לטובת הגוף. וממילא הגוף מתנגד, ויש לו כל פעם מלחמה עם הגוף. ותמיד הוא צריך לעבוד עמו ולנצח אותו.

ועוד יש כאן ענין, שכל פעם, אם הוא רוצה ללכת בקו ימין, ושיהיה לו כח לעבודה, הוא צריך תמיד להגדיל את הבורא, ולעבוד עבודה רבה, לחפש עצות, איך להשיג את גדלות וחשיבות הבורא. כי המעשים, אם הוא יחשיב אותם, דהיינו שיאמר, שהמעשים שלי חשובים מאד למעלה, אם הוא יגיד כך, בטח שהוא שקר, מסיבת שאינם לשמה. שבכל מעשה שהוא עושה, מעורבת שם אהבה עצמית במקום אהבת ה'.

אבל בקו אחד הם כן מחשיבים את המעשים, משום שבקו אחד מדברים רק על המעשים ולא על הכוונה. כלומר, אם גם כוונתו היא בעמ"נ להשפיע או לא, אין שם סדר העבודה לדקדק על המעשים. מה שאם כן בזמן שמתחילים לעבוד על הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא "קו ימין", אי אפשר לומר, שהמעשים הם בסדר, שתהיה לו שמחה מהעבודה שהוא עושה.

אולם אם הוא מגדיל את הבורא, כמה שביכולתו למעלה מהדעת, אף פעם לא יגזים את אמונתו בגדלות ה'. כי בודאי צריכים לומר, שהקב"ה היותר גדול מכפי שהאדם יכול להגדיל אותו. לכן זה שאומר, שה' הוא חשוב, נמצא, שאומר אמת, וממילא הוא הולך בדרך האמת.

ואז האדם יכול לומר, כמו בגשמיות אנו רואים באדם חשוב, אפילו שיש לאדם לעשות לו שרות קטן, האדם שמח ומקבל מצב רוח מרומם. זאת אומרת, לא שהמעשה הוא העיקר, כלומר באיזה שרות הוא עושה, אלא למי הוא עושה את השרות. לכן כשהאדם הולך בקו ימין, זהו קו של אמת.

אולם, היות שקו ימין הוא קו של אמת, יש התנגדות גדולה מצד הס"א, שהיא לא נותנת ללכת בדרך האמת, המוביל לבחינת תיקון העולם. היות שבנין הקליפות באה מעולם השבירה והקלקול. לכן כל הדברים שישנם בעולם, אם הוא שייך לבחינת חורבן וקלקול, יש כח לעשות את המעשים האלו. ואנו רואים, שזה בולט אצל ילדים קטנים, שמסוגלים לעבוד על שבירה וקלקול, ואינם מסוגלים לעבוד על דברים המביאים לתיקון, כנ"ל בהמשל של ילדה קטנה.

וזוהי מסיבת השבירה שהיתה בעולמות העליונים. לכן בענפים הגשמיים הולכים לפי אותם הדרכים. לכן לקלקול ושבירה יש כוח לעבוד. מה שאם כן לתיקון, היות שעוד לא נגמר התיקון למעלה, לכן קשה בענפים הגשמיים לעבוד בדברים, המביאים לתיקון העולם.

לכן קשה מאוד ללכת בקו ימין. זאת אומרת, האדם צריך להסתכל, איך אנשים נותנים כוחות בדרך של קו אחד. ואותם כוחות והתרוממות, לכל הפחות צריכים להיות בזמן שהולכים בקו ימין.

ובזמן שהאדם רוצה להחשיב את הקו ימין, באים "רועי גרר" ועושים ריב. כלומר, שנותנים לו להבין "הדרך הזו היא לא בסדר. איך אתה רוצה לתת תודה לה' עבור עבודה קטנה כזו. מה זה שאתה נותן תודה לה' על דבר שאין לו ערך. בשלמא אלה הרבים שהולכים בקו אחד, שהם יודעים, שמעשיהם, מה שהם עושים, הם מעשים חשובים. על זה יכולים לתת תודה לה'. אבל על דברים של "מה בכך". הלא אתה בעצמך אומר, שהמעשים שלך אין להם שום ערך, היות שזהו "משפה ולחוץ", מטעם שאתה אומר, שאינך עושה לשם שמים. אם כן התודה שלך היא כמו חנופה. ואיך אתה לוקח שמחה והתרוממות רוח משקר".

 להמשך המאמר לחץ כאן

עוד על פרשת תולדות לפי הקבלה | פרשת השבוע לפי הקבלה | פורום קבלה