כל המניעות והעיכובים המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו. הרב יהודה אשלג

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
איך עושה משפחה?
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
פרשת וירא לפי הקבלה | מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר | הרב ברוך שלום אשלג

אבל בדבר רשות, בטח שיש הבדל בין שהוא מקבל התענוג מטעם מצות ה', שרצונו להטיב לנבראיו, אחרת, היינו מטעם אהבה עצמית, היה מוותר על התענוג. נמצא בזה, שעיקר היא הכוונה. אלא בדבר מצוה אומרים, אפילו שאין לו כוונה, גם כן נקרא מצוה. (וזהו כנ"ל, שלגבי הכלל, לומדים להם לקיים תו"מ שלא לשמה, כמו שאומר הרמב"ם).

ובהאמור צריכים לפרש ענין, שהאדם צריך להמית עצמו. ושאלנו, מהו ענין של מיתה. עכשיו נבין זה, שענין המיתה הוא ביטול הרשות של עצמו. והוא אומר, שאין שום רשות בעולם אלא רשותו של הקב"ה. וזה נקרא רשות היחיד וזה ענין שאנו אומרים, "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד". שאין רק רשות אחד בעולם, והוא מבטל את האהבה עצמית שלו.

ובזה יכולים לפרש מה שאומר האר"י ז"ל, שצריכין לקבל על עצמו בחינת מסירת נפש בעת אמירת שמע ישראל, שהכוונה היא כנ"ל, היינו ביטול אהבה עצמית. ואח"כ אפשר לומר, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", היות שמציאותו עצמו אינו מתקיים לגבי עצמו, היות שכל מחשבותיו הן רק לשם שמים. וזה נקרא ממית עצמו עליה.

ובהאמור נבין, מדוע אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ושאלנו, מה זה פירוש קיום התורה, שבלי ממית עליה, אין התורה יכולה להתקיים. ויש לפרש ענין מתקיימת, הכוונה על מה שהתורה הבטיחה לנו, דהיינו כמו שכתוב, "כי הם חיינו ואורך ימינו". וכן כמו שכתוב, "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". ועוד כהנה וכהנה שהתורה הבטיחה לנו.

זהו כנ"ל, היינו שכל אלה דברים נכללים במטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו". שכל זה אינו יכול לבוא להנבראים מטעם כנ"ל, שהוא ענין שינוי צורה מהבורא, שהוא רצונו להשפיע, והנבראים רצונם לקבל לתוך רשותם, ושזה נקרא פירוד ברוחניות. ומזה יוציא לנו ענין של נהמא דכסופא.

ולפני זה מוכרח להיות הסתרה. היינו, שאין השפע עליון הנכלל במטרת הבריאה, יכול להאיר. והטעם, בכדי שיהיה מקום לבחירה. ומזה נובע מה שאנו רואים בעולם הסתרת פנים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים ע"ג) "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השיגו חיל".

אולם בזמן שהאדם כבר הגיע לבחינת "ממית עצמו עליה", היינו שממית את עצמיותו, שהיא אהבה עצמית, ואין לו שום דאגה בשבילו, אלא כל דאגותיו הוא רק להרבות כבוד שמים בעולם, כמו שכתוב, "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שאז, כשהאדם רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, שזה נקרא, "ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום", אז יכולים לזכות לכל הדברים מה שהתורה הבטיחה לנו, מתקיים אז.

ובזה יכולים להבין את דברי חז"ל מה שאמרו, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". נמצא, שהפירוש, "אין התורה מתקיימת", מה שהבטיח לנו, אלא לאחר שהמית עצמיותו עליה.

ועתה נבאר מה ששאלנו, במה שאמרו חז"ל, "יגעתי ולא מצאתי". ושאלנו, היגיעה הזו למה לי. אולם על זה יש קושיא הידועה, הלא אין מציאה בא אלא בלי הכנה. זאת אומרת, שלאדם קרה מקרה, שמצא משהו, אבלי בלי הכנה. אבל כאן בתורה יש תנאי לפני המציאה, שצריך יגיעה רבה בכדי להשיג את המציאה. ולפי זה היה צריך לומר, יגעתי וקניתי.

ואאמו"ר זצ"ל פירש, שהכוונה היא, שאם האדם יגע עצמו בתורה תחילה, אז הוא זוכה למציאות חן בעיני הקב"ה, ואז הקב"ה נותן לו את התורה במתנה. וזהו הפירוש, "יגעתי ומצאתי".

ובהאמור לעיל נבין, מדוע אין הקב"ה רוצה לתת התורה במתנה, מטרם שהאדם יגע את עצמו תחילה. וכמו כן מהי היגיעה. התשובה היא כנ"ל (בהקדמה לתע"ס), היות שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, ומשום זה הוא נעשה נפרד מהבורא. ובכדי שיהיה דבוק בהבורא, אז מוכרח להיות בחינת השתוות הצורה, "מהו רחום אף אתה רחום". אחרת, אם הוא יקבל תענוג אמיתי מהתורה, הוא יהיה יותר מרוחק מהקב"ה.

ולכן, כשרוצה להכנס בבחינת "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", אז הרצון לקבל שבגוף מתנגד לזה. וזוהי היגיעה אמיתית שישנה להנבראים, משום שהם צריכים ללכת נגד הטבע ממה שנולדו. נמצא, היגיעה היא מה שצריכים ללכת נגד הטבע. והיגיעה למה צריכים. בכדי להגיע לבחינת "ולדבקה בו", שיהיה רשות אחד, כנ"ל.

ומזה יוצא לנו, שיש להבחין בין הכלל להפרט. היינו, להכלל לומדים ומחנכים לעבוד שלא לשמה, שהוא בכדי לקבל שכר. והם נקראים "כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".

מה שאם כן להפרט אומרים, "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם". ומפרש הזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ה ובהסולם אות קצ"א) וזה לשונו, "יראה דאיהו עיקרא, היראה שהיא העיקר, הוא שאדם יירא מפני אדונו משום שהוא רב ושליט". מלמדינו שיש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתי.

א) שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממנו. דהיינו, יראה מעונשים שבעוה"ז.

ב) שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה הוא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו.

ג) "אלא יראה דאיהו עיקרא", דהיינו, שיירא מה' יתברך משום שהוא גדול, משום שהוא השורש.

נמצא לפי זה, עיקר היגיעה נוהג באלו האנשים שרוצים ללכת בדרך הפרט, שהיא דעת תורה, שענינה היא ביטול הרשות הרבים, אלא שהם רוצים שיהיה רק רשות אחד, כנ"ל. היינו, שהכלל מצפים להשכר, כנ"ל בדברי הזה"ק, "הן שכר בעוה"ז, והן שכר של עוה"ב".

מה שאין כן הפרט, שמבטל את רשותו, וכל דאגותם הוא איך להנות להקב"ה, וכל מגמתם הוא לעבודה ויגיעה ולא להשכר, כי הם רוצים לשמש את הרב בבחינת שלא על מנת לקבל פרס, נמצא, שלא חשוב בעיניהם לא עוה"ז ולא עוה"ב, אלא כל תשוקתם הוא רק לעבודה.

וכשהם משתוקקים לעבודה, אז הם בטוחים בעצמם, שהם לא מרמאין עצמם, בזה שהם עובדים לשם שמים. מה שאם כן ברגע שמסתכל על השכר, הגם שיכול לומר שכוונתו לשם שמים, מכל מקום מי יודע אם באמת הוא כך. לכן כל היקר שיש להם, הוא בזה שיש להם מקום עבודה בעמ"נ שלא לקבל תמורה כלל.

ובהאמור נוכל להבין דברי חז"ל שאמרו במדרש, שאמר אברהם, "עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר, משמלתי, אינם באים אצלי. אמר לו הקב"ה, עד שלא מלת, ערלים באים אצלך. ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך".

ושאלנו, מהי התשובה על שאלתו, מדוע אין הוא יכול לקיים מצות הכנסת אורחים. התשובה, שיש לו עכשיו מדרגה יותר גדולה, שהיא קבלת פני השכינה. זה שאמר לו, "עכשיו אני ופמליא שלי באים אליך". הלא מקודם היה לו מדרגה יותר גדולה, שהיא הכנסת אורחים. וגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. אם כן מהו תשובתו של הקב"ה.

אולם גם זה יש להבין. הלא זהו ההיפך מההגיון, הלא מדרך העולם הוא, שיש זכיה גדולה לאנשים, אם באים אליהם אדם חשוב. ולפי ערך החשיבות של האדם, חשוב כן ערך ההכנה לקבלתו. לדוגמא, שצריך לבוא אליו הגדול שבעירו, או הגדול שבמדינה, או הגדול שבעולם.

וכאן אנו מדברים, שזכה לקבל פני השכינה, שאין דבר זה ניתן להעריך את חשיבותו שבדבר, ואין זה ניתן לדעת אפילו מה זה, קבלת פני השכינה, כמובא בכל הספרים, שאין האדם יכול להשיג, אלא רק מי שזכה לזה. ובטח מי זוכה לזה, בטח צדיקים הגדולים שבדור. ואפילו מי המה הצדיקים האלה, גם זה אין אנו משיגים. אלא ע"י אמונה, שאנו מאמינים שישנם אנשים כאלו, נאמר על זה, שהכנסת אורחים גדולה מזה. ובטח יש תשובות על זה על דרך הפשט.

ונפרש זה על דרך העבודה. היות שיש ענין יגיעת התורה וידיעת התורה. יגיעת התורה היא מטעם, שהיות שהאדם רוצה לשמש את הבורא עמ"נ שלא לקבל פרס, ומשום זה הוא מסתכל רק על היגיעה. ואם הוא יחשוב על ידיעת התורה, נראה שהוא מצפה להשכר. כי אנו צריכים להאמין, כי אין שכר יותר חשוב מידיעת התורה, כמו שכתוב בזה"ק, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו.

אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שענינו הוא, כמו שמבואר בספר מתן תורה, שרק ע"י זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה.

ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו כנ"ל. וזה יכולים לכנות בשם הכנסת אורחים, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם.

והיות שיש בזה עליות וירידות, היינו שיש הרבה פעמים, שהגוף נותן לו להבין, שגם הוא בעל בית, היינו שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה ואין הוא כפוף לבעל הבית, שהוא הבורא. וממילא הוא רוצה לעשות מכל העולה על רוחו. אבל אח"כ האדם מתגבר על המחשבות והרצונות של הגוף, ומקבל על עצמו, שהוא אורח והקב"ה הוא הבעל בית, ולהאדם אין לו שום רשות, הוא רק אורח עובר בעוה"ז.

ודבר זה, היינו עליות וירידות האלו, חוזרות ונשנות. נמצא, שהאדם הוא תמיד מזמן לזמן מכניס אורחים לתוך גופו. היינו שהאדם הולך תמיד עם מחשבות שהוא אורח. וזה יכולים לכנות בשם הכנסת אורחים, שכל פעם הוא מכניס לתוך גופו מחשבות של אורחים. אבל זו יגיעה רבה, משום שהיא נגד טבעו של הגוף.

ואח"כ הוא זוכה להשכר, הנקרא קבלת פני השכינה. ומשום זה, בכדי שהאדם לא ירמה עצמו, שהוא לא דואג על השכר, הנקרא על מנת לקבל פרס, אלא הוא רוצה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. לכן הגדלות של האדם ניכרת, אם הוא אומר, "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". אז ניכרת ונקבעת בהאדם ידיעה ברורה, שאינו מסתכל על השכר, אלא על העבודה ויגיעה, שיש לו במה לשמש להקב"ה, וזהו כל חשקו.

ויש להבין זה דרך משל, שני אנשים, שהיו ידידים גדולים, והם היו אוהבים זה את זה אהבת נפש. היה מקרה, שאחד מהם היה צריך באופן דחוף חמשת אלפים דולר, ואמר לחבירו, היות שאני צריך עכשיו ממך טובה גדולה, שאתה תלוה לי את הסכום הנ"ל, והיות שאני יודע, שאין לך בידך סכום כזה, אבל אני יודע, שיש לך מכירים וידידים, שאתה תוכל ללוות מעשרים אנשים, מכל אחד מאתים וחמישים דולר. ואז יהיה לך הסכום הדרוש לי. ובעוד שבועיים אני אחזיר לך בעזרת ה'.

האדם הזה אינו יודע מה לעשות. הוא צריך עכשיו ללכת לעשרים אנשים ללוות מהם כסף, על תנאי שיחזיר להם בעוד שבועיים. ואולי לא יהיה לו את הכסף לשלם בזמנו, כמו שהוא הבטיח לי. ומה אני אעשה. באיזה פנים אני אוכל להסתכל בפנים שלהם, היות שאני לא קיימתי את מה שהבטחתי להם.

אולם אח"כ הוא חושב אחרת, היות שהוא החבר שלי, והוא אוהב אותי בודאי, שאם לא היה ידוע מאה אחוז שיהיה לו לשלם בזמנו, אז הוא לא היה מצער אותי. ואח"כ באה לו מחשבה אחרת, נכון שהוא לא היה מבקש ממנו את ההלוואה, אם לא היה יודע מאה אחוז, שיהיה לו כסף לתת לי, אבל אפשר להיות, שהיתה לו טעות בחשבונו, היינו מהמקומות שהוא חשב, שהוא יקבל את הסכום הנ"ל, החשבון שלו לא היה כל כך מדויק, אם כן מה יהיה אם לא יחזיר לי בזמנו. אח"כ באה לו מחשבה אחרת, היינו היות שכמו שאני אוהב אותו כך הוא אוהב אותי, אי לזאת אני צריך לומר, שהוא חשב כמה פעמים, מטרם שאמר לי, שאני אתן לו ההלואה, והמחשבות הולכות ובאות הלוך וחזור.

ולבסוף הוא מחליט למעלה מהדעת, היינו אף על פי שהדעת מכניס אותי בספק, אם הוא ישמור את זמן הפרעון, אבל אני הולך באמונה למעלה מהדעת, ואני אומר לעצמי, היות שיש בנו אהבת חברים, אי לזאת אני רוצה לעשות לו טובה לחברי, שע"י זה אני יכול לגלות את האהבה שיש לי אליו.

אולם בזמן שהוא הביא לו החמשת אלפים דולר, הוא הוציא מכיסו שני שיקים, מה שהוא צריך לקבל מהממשלה. אחד, זמנו בעוד שבוע. והשני, בעוד שבועיים. במצב כזה האדם עומד בפני הדילמה:

א) שהוא אומר לחבירו, מדוע לא הראית לי את השני השיקים בעת שביקשת ממני את ההלואה. רק עכשיו, שהבאתי לך את הכסף, אתה מראה לי. והוא שואל, מהו ההפרש. אז הוא אומר לו, שני לילות לא יכולתי לישון, כי הרהרתי, מה אני אעשה, אם אתה לא תוכל לפרוע בזמנו. ועכשיו ממש אבן הורדה לי מהלב, שאני עכשיו בטוח, שאני אוכל להיות אדם הגון בפני עשרים אנשים האלו, שלקחתי מהם ההלוואות.

ב) שהוא אומר לו, מדוע הראת לי את השיקים האלו. היות, אם אתה לא היית מראה לי עכשיו, אז היה לי שבועיים שלמים לעבוד עמדי בענין אהבת חברים למעלה מהדעת. והיה לי אז ריוח גדול מענין אהבת חברים, שזה דבר גדול אצלי. ובזה שאתה הראית לי עכשיו את השיקים, כאילו גזלת ממני מקום עבודה.

ובהמשל הנ"ל נוכל להבין דברי המדרש, שאברהם, לאחר שזכה לכריתת ברית עם הקב"ה, כמו שכתוב "וכרות עמו הברית", זכה לקבלת פני השכינה. ואז זכה לאמונת ה' בקביעות, בלי עליות וירידות. וראה את השכר שלו תמורת עבודתו. והרגיש שאין בידו עכשיו לתת יגיעה. והיה חושב, שעכשיו כל עבודתו בעמ"נ לקבל, שהיא אהבה עצמית. והוא היה משתוקק לעבודה, היות שכאן הוא יכול לדעת בבירור, שאין כוונתו לקבל תמורה, אלא רוצה לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. מה שאם כן עכשיו, לאחר שנימול, אין לו ירידות ועליות, ואין לו מקום להתגברות בעבודה.

לכן בא בטענה להקב"ה, ואמר, "עד שלא נמלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי". היינו שפעם הייתי רואה, שאני עובר על דברי תורה ולא שומר אותם, כמו שצריכים לשמור תורת ה', ואח"כ התגברתי. "ושבים", היינו שאני עשיתי תשובה. ואח"כ עוד הפעם "עוברים", עוד הפעם היה לי ירידה ממצבי. ואח"כ עוד הפעם התגברתי וחזרתי בתשובה, שזה נקרא "ושבים". וחוזר חלילה.

נמצא, שאני מרגיש, שאני עושה משהו לפניך. ועכשיו, שנמלתי, שאני זכיתי לכריתת ברית עמך, אין אני עושה שום דבר לפניך, ואני משתוקק לעשות לך איזה שירות, שאני אוכל לומר, שזהו שלא עמ"נ לקבל פרס. ודבר זה נעלם ממני. אם כן היה לו לאברהם טענה צודקת.

אולם הקב"ה השיב לו, "עד שלא מלת ערלים היו באים אצלך". אבל סוף כל סוף היית בבחינת ערלים, אפילו שקיבלת איזה עליה בעבודה, אבל מכל מקום היית ערל. מה שאם כן עכשיו זכית לקבלת פני השכינה, שזהו שאמר לו הקב"ה, "עכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך". ומה אתה מתרעם עלי.

עכשיו יש לדעת מהי האמת. היינו טענה של מי היא יותר טענת אמת.

והתשובה, ששניהן הן אמת, כנ"ל בהמשל. היינו, שהמלוה, לאחר שהלווה הראה לו את השני שיקים של חמשת אלפים דולר, מטעם שהמלוה היה רוצה, שחבירו לא יהיה לו צער, אולי לא יכול לשלם לו בזמנו.

והלווה הוא מתרעם על חבירו, מסיבת שהפסיד מקום עבודה, היינו אם לא היה חבירו מראה לו את המקום מאיפה יש לו לשלם, אז היה כל השבועיים הולך עם עבודה, שהיה עובד עם עצמו, שאני צריך להיות דבוק באהבת חברים, ולהאמין בחבירי, שהוא חושב כמה פעמים, אם הוא דורש ממני משהו, שדבר זה לא יגרום לי חס ושלום שום צער. והגוף מביא לו תמיד הוכחות להיפך, היות שהוא רוצה להכניס בלבי שנאת חברים. וממילא יש לי עליות וירידות. אז אני נהנה, מזה שאני עובד עם עצמי. ועכשיו, בזה שאתה רצית לעשות לי טובה, הפסדתי. מהמשל הזה אנו רואים ששניהם צודקים. זאת אומרת, שע"י זה שכל אחד טוען, שרוצה להראות לו אהבה, אזי נקבעת האהבה לצמיתות.

וכמו כן כאן, הראה הקב"ה לאברהם את האהבה, בזה שבא אליו על ידי כריתת ברית שהיתה ביניהם, כמו שכתוב, "וכרות עמה ברית". וכן אברהם הראה, בטענתו להקב"ה, את האהבה אליו, שרוצה לעבוד אותו בשלא על מנת לקבל פרס. ומשום זה היה אברהם משתוקק לעבודה, המכונה הכנסת אורחים, כנ"ל שהסברנו בענין הכנסת אורחים.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שפירש רש"י, "כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים. ולפי שראה מצטער, שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים". ושאלנו, וכי לא ידע הקב"ה, שיהיה לו צער מזה שאין לו אורחים. אם כן מדוע הוציא חמה מנרתיקה. ועוד שאלנו, בשביל מה היה צריך לשלוח לו מלאכים בדמות אנשים, שנראה כאילו יש כאן רמאות. היתה לו עצה פשוטה, להכניס שוב את החמה בנרתיקה, וממילא יהיה יכולת שאנשים יבואו אצלו.

ויש להבין, מהו פירושה "הוצאת חמה מנרתיקה" על דרך העבודה. הנה אור ה' נקרא יום או "חמה". "נרתיק" נקרא כמו שהחרב מכוסה בתוך הנרתיק. כשרוצה לומר, שאור ה' מכוסה, הוא אומר, השמש נמצאת מכוסה בתוך הנרתיק, שלא מרגישים אותה.

ובזמן העבודה, זאת אומרת מטרם שהאדם יצא מאהבה עצמית שלו, הוא מוכרח לעבוד בבחינת הסתרה. דהיינו, הגם שעוד לא מרגיש טעם בתורה או בתפלה, הוא צריך להתייגע בתורה ובתפלה. ולא יאמר, מתי שיהיה לי טעם בתורה ותפלה, אז אני אתפלל, ואז אני אלמד. אלא, אם אין האדם חושב על עצמו, אלא רוצה לעשות שרות למלך, אם כן מה חשוב איזה טעם הוא מרגיש. אלא הוא צריך לומר, אני מקיים עכשיו מצות ה', ואני רוצה לעשות לו נחת רוח, בזה שאני שומר מצותיו, ואין להסתכל עלי, אלא רק להסתכל ממה שיהיה להקב"ה יותר נחת רוח.

אולם, היות שבזמן שהקב"ה רואה, שהוא כבר מוכשר לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, אז האדם זוכה לגילוי פנים של הקב"ה. וזה נקרא "הוצאת חמה מנרתיקה", שההסתרת פנים של הקב"ה נעברת ממנו ובא במקומה גילוי פנים.

וזהו כדברי חז"ל (אבות פרק שישי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה". פירוש, אם הוא עוסק לשמה, היינו ולא לתועלת עצמו, אלא כל כוונתו בקיום התורה ומצות הוא רק לשם שמים. ובזה הוא נעשה מוכשר לקבלת השפע, משום שיש כאן השתוות הצורה, המכונה דביקות, שהוא, כמו שהקב"ה רוצה להשפיע להנבראים, כמו כן האדם רוצה להשפיע להבורא.

אז ממילא נעברת ההסתרה ממקומו, כי כל ההסתרה היתה מטעם תיקון של נהמא דכסופא. ועתה, שהוא בא לידי דרגה, שהוא רוצה להשפיע, אז אין כבר מקום לבושה, כי כל מה שהוא מקבל עכשיו, אינו לתועלת עצמו, אלא משום שהקב"ה רוצה בכך. וממילא הוא זוכה לקבלת השכינה. וזה נקרא "הוצאת חמה מנרתיקה", שפירושו, שהוציא את השפע עליון מההסתרה שלה, שהיה עד עכשיו.

ובהאמור אין מקום לשאלה, מדוע הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, אם הקב"ה ידע מקודם, שאברהם יצטער בזה, שאין לו אורחים, הנקרא עוברים ושבים, היינו עליות וירידות כנ"ל. כי לא הכניס החמה בנרתיקה, שפירושו, שלא עשה את ההסתרה, אלא כדי שיהיה מקום לאדם, שיוכל להגיע לשם שמים.

זאת אומרת, אפילו שלא רואה שום שכר בעבודתו זו שמתייגע, להגיע לתורה לשמה, ולא לקבל פרס. מה שאם כן עכשיו, שאברהם הגיע לזה, בטח שאין טעם להסתרה, אלא ממילא ההסתר נעבר מאותו מקום ששייך לה'. כמו שכתוב, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך" (משפטים, מפטיר).

והקושיא היא, את אשר תזכיר. היה צריך לומר היינו, שאם האדם יזכיר את שמו של הקב"ה, אז אבוא אליך וברכתיך. מה אזכיר. משמע, שה' יזכיר את שמו. ויש לפרש כנ"ל, אם האדם מבטל את עצמו, כמו שביארנו כדעת תורה, היינו שמקיים ממית עצמו עליה, שהוא ביטול רשות, ואין כאן רק רשות היחיד, שהוא רשותו של הקב"ה, אז הקב"ה יכול לומר, "בכל המקום את אשר אזכיר". מדוע אני יכול להזכיר את שמי. כי האדם ביטל את המקום הזה עבור הקב"ה. אז יקויים, "אבוא אליך וברכתיך". ומשום זה בא לידי מצב, שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שהיא קבלת פני השכינה.

וממילא אין כאן מקום להשאלה, כשראה הקב"ה, שהוא מצטער, שיכניס חזרה החמה בנרתיקה. הלא זה נגד המטרה. היות שמטרת הבריאה היא כמו שכתוב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ולא להסתלק חס ושלום. כל זמן שיש מקום של השתוות הצורה, היינו שרוצה להשפיע, גם הקב"ה ממציא את עצמו לאותו מקום. רק במקום שחוטאים, היינו שנופלים מחמת איזה חטא, שוב לכלי קבלה בעמ"נ לקבל, אז השפע מסתלקת מחמת עוונות, שזה נקרא, חורבן בית המקדש.

ומשום זה לא היה יכול לתת לו מצב של הכנסת אורחים. שהמצב הזה עדיין אין זה קדושה, שיש שם עליות וירידות כנ"ל. אלא שלח מלאכים, שהוא קדושה גמורה, כי כבר לא יכול להיות אחרת, כי כבר כרת ברית עם הקב"ה לעולמים. אלא בדמות אנשים, היינו שהוא צריך לגלות את המצב. שזהו רק למראית עין. היינו, שיהיה לו מקום לגלות את הביקורת על עצמו, אם כוונתו על השכר, היינו קבלת פני השכינה, או שהוא משתוקק להיות משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

ואז אם הוא שמח בזה, שזכה לאורחים. הגם שאח"כ נתוודע לו, שהם מלאכים. אבל את הביקורת על עצמו, שהיה רוצה לראות, אם הוא מרמה עצמו, שהוא חושב על השכר ולא על העבודה, זה כבר קיבל מזה שהיה שמח, מזה שהוא יכול עכשיו עוד הפעם לקבל אורחים, היינו שיהיה לו מקום עבודה. אז היה ברור לו, שהוא עובד עמ"נ שלא לקבל פרס.

וזהו על דרך שתירץ אאמו"ר זצ"ל אם קושית העולם על פסוק, "ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי, כי ירא אלקים אתה". והשאלה היא, וכי הקב"ה לא ידע מקודם לפני הנסיון.

ואמר, שהפירוש הוא, כי עתה ידעתי, שאתה יודע, שירא אלקים אתה. שהכוונה היא, שאברהם היה רוצה לדעת, אם הוא הולך בדרך של בלתי ה' לבדו, והוא בעצמו אינו עולה בשם. ומשום זה שלח לו הקב"ה נסיון, כדי שאברהם ידע, שהוא יכול לעמוד בנסיון. וענין שהוא רוצה לדעת, אם הוא בסדר, הוא, כי אז הוא לא יפחד להמשיך שפע עליון למטה, כי עכשיו יהא ברור לו, שלא יפגום בהשפע העליון. היות שהוא רואה, שכל רצונו הוא רק להשפיע ולא כלום לתועלת עצמו, שזה נקרא מקבל בעמ"נ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על מה שאמרו חז"ל, "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים". ושאלנו, היתכן, איך אפשר להיות דבר זה.

הנה ידוע, שיש יגיעת התורה ולימוד התורה. לימוד התורה נקרא, מה שהתורה מלמדת אותנו, לקיים מצות ה' במעשה ובכוונה. כמו שאנו רואים, שיש שתי ברכות:

א) "ברוך אתה ה', לעסוק בדברי תורה",

ב) "ברוך אתה ה', המלמד תורה לעמו ישראל"

זאת אומרת, אנו נותנים תודה לה' על מה שנתן לנו מקום לעסוק בדברי תורה, שהכוונה היא על היגיעה, שאנו יכולים לעסוק, שהיא ההתעסקות בתורה. וגם אנו נותנים תודה לה' על לימוד התורה, היינו מה שאנו זוכים שה' ילמד אותנו, שזה נקרא ידיעת התורה, מה שהתורה מלמדת אותנו.

ואנו צריכים לשתיהן, היינו הן ליגיעה והן לידיעה. שזהו ענין שאנו לומדים, "אין אור בלי כלי". שפירושו הוא, שאין מילוי בלי חסרון. בדומה, שאין אדם יכול להנות מהמנוחה, אם לא היה לו מקודם לכן טרחה ויגיעה.

אולם כאן בעבודת ה' יש ב' הבחנות בחסרון:

א) היא, מה שהוא משתוקק לתענוגים. והיא בחינה א' שבהכלי, הנקראת חסרון, היינו שמרגיש שחסר לו התענוג הזה.

ב) בכדי למלאות את חסרונו יש תנאי, שהוא צריך לשלם תמורה עבור התענוג. למשל בגשמיות, אם אדם נכנס לאיזה חנות, ורואה שם חפץ יפה, ומשתוקק אליו, ורוצה להשיגו, נמצא, שנתעורר אצלו עכשיו חסרון להדבר.

וחסרון ב) הוא, שיש חסרון, שהוא רוצה לקבל את החפץ. אבל לא נותנים לו בלי תמורה. אלא שהוא צריך לשלם לבעל הבית, אז נותנים לו החפץ. וזה שצריך לשלם, נבחן ליגיעה. וזה נבחן לחסרון. כי האדם חושב, אם היו נותנים לו בלי תשלום, אז הוא לא היה בעל חסרון. היינו, שאין לו כסף לתת תמורת החפץ, שזוהי התמורה מה שדורשים ממנו, ואין לו היכולת לתת.

נמצא עכשיו, שיש לו ב' חסרונות:

א' שהוא משתוקק להדבר,

ב' אין ביכולתו לתת התמורה. נמצא, שההשתוקקות להדבר גרמה לו עוד חסרון, שעכשיו הוא יודע, שאין לו לתת התמורה עבור החפץ. נמצא כאן, בעבודת ה', מי שנפשו חושקת להידבק בה', נמצא שנולד בו חסרון. אבל מי גורם לו את החסרון הזה, שהוא משתוקק לה'. זה בא מלמעלה. וזה נקרא אתערותא דלעילא, שקוראים לאדם שיכנס לקדושה, כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". ופתאום האדם מתחיל להרגיש, איך שהוא מרוחק מה', היינו במקום שלפני הקריאה היה דואג על שאר צרכים, ועכשיו הוא רואה, רק רוחניות חסר לו.

ואח"כ מתחיל לחשוב, מהי באמת הסיבה שאין לו רוחניות. אז הוא בא לידי החלטה, שזהו רק מטעם חוסר השתוות הצורה, בסוד "מהו רחום אף אתה רחום", כנ"ל.

נמצא, שהחסרון הא', הוא זה שמרגיש, שחסר לו רוחניות, זהו חסרון אחד כנ"ל. וזה שהוא צריך לעבוד עכשיו בענין השתוות הצורה, ורואה שאינו יכול, זהו חסרון הב'. וזה כמו שאמרו חז"ל, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזר לו, אינו יכול לו", (סוכה נ"ב).

אולם חסרון ב' הזה בא גם כן מלמעלה. היינו, בזה שהקב"ה עשה בכוונה תחילה, שלא יהיה בכוח האדם להתגבר עליו (לסיבה שכבר דברנו מזה), אלא בעזרתו יתברך, נמצא, שהחסרון הזה גם כן באה מלמעלה. היוצא מהנ"ל, שעיקר היגיעה היא בהחסרון הב', שזה נקרא, שאין לו לשלם את המחיר, שדורשים בעד לימוד התורה.

היינו, בכדי לזכות לתורה, דורשים מחיר יקר, היינו השתוות הצורה, כנ"ל בכדי שלא יהיה בחינת נהמא דכסופא. וזהו שפרשנו על דברי חז"ל, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", שזוהי היגיעה האמיתית, כנ"ל. ועל החסרון הזה באה אח"כ מילוי, הממלא את החסרון הזה. וזה קבלת פני השכינה, או רזי תורה, וכדומה.

ובעיקר כאן מתחיל ההתחלקות אמיתית בין היגיעה להשכר. היינו, שיש שרוצים להתייגע בלי שכר, שרוצים להכנס בסוג העובדים, שהם משמשין את הרב עמ"נ שלא לקבל פרס. או שהם עובדים בכדי לקבל פרס, היינו השכר על היגיעה, היינו שמסתכלים על מה שיכולים לזכות ע"י היגיעה, שהיא נקראת בחינת תורה, מבחינת כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה, ושזה נקרא "וידעתם, כי אני ה' אלקיכם".

וכדברי רז"ל, שדרשו (ברכות ל"ח ע"א) וזה לשונם, "כדי מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כיהיכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים", (כנ"ל במאמר י"ג, תשמ"ו), שאמרתי שם, שהכוונה היא, שהקב"ה, חוץ מזה שהוציא אותם מקליפת מצרים, עשה דבר שיזכו לידיעת ה', שהוא ידיעת התורה, מבחינת אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא.

ובכדי להבין את ההבחן בין יגיעה בתורה לידיעת התורה, זאת אומרת, שהוא רוצה רק לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, בלי השכר, הנקרא ידיעת התורה. והיות שרצונו של הקב"ה הוא לגלות התורה, כמו שכתוב, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", אז האדם אומר, אני מסכים להתייגע כמה שעות בתורה, בכדי שאני יכול לדעת את התורה. ובזמן שרוצים לתת לי השכר תמורת היגיעה, אני מסכים שהשכר יתנו לאחר. זאת אומרת, שאני אתייגע בתורה והשני יקבל את השכר, דהיינו, ידיעת התורה, מה שצריכה להתגלות על היגיעה, שהוא נתן.

וזוהי יגיעה אמיתית. משום שהוא רוצה רק היגיעה ולא השכר, הגם שהשכר חשוב לו מאוד, מכל מקום הוא מוותר עליו, מטעם שהוא רוצה לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. ומטעם שחפץ ה' הוא שהתורה יתגלה לנבראיו, הוא רוצה שחבירו הוא יזכה לידיעת התורה, והוא רוצה להמשיך ביגיעת התורה. וזוהי באמת יגיעה אמיתית, מטעם שהוא חושק לידיעת התורה. וראיה לזה היא, שרק הוא נותן היגיעה ולא חבירו. אבל מטעם שהוא רוצה, שעבודה שלו תהיה לשם שמים, הוא רוצה להישאר במצב של יגיעה.

אמנם יש אנשים שהולכים בדרך, "הוו כעבדים המשמשים את הרב עמ"נ לקבל פרס". ומשום זה כל תשוקתם היא לידיעת התורה ולא להיגיעה. ולפי מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה, פרשת "וזאת הברכה") "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו".

ובכדי להשיג השכר בלי יגיעה, והיות ע"י יראת שמים יכולים לקבל החכמה והתורה בקלות, בלי שום יגיעה, כנ"ל בהמדרש, ומשום זה הם רוצים להיות ירא שמים, בכדי לקבל את השכר, הנקרא חכמה ותורה. נמצא, שהיראת שמים שלו בנויה על יסוד אהבה עצמית, היינו שעובד את ה' בכדי לקבל פרס, הנקרא שלא לשמה, אלא כדי לקבל פרס, שזהו נקרא "דעת בעלי בתים", כנ"ל. וכמו שאומר הרמב"ם, "שמטרם שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, לומדים אותם, שיתעסקו בתו"מ שלא לשמה, אלא כדי לקבל שכר".

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו על מה שאמרו חז"ל, "גדול הנהנה מיגיעת (כפו) יותר מיראת שמים". ושאלנו, איך אפשר להיות דבר זה. ובהנ"ל יש לפרש, יראת שמים היא, שרוצה לקבל את החכמה והתורה בקלות, בלי יגיעה. היינו, שמצפה להשכר ולא להיגיעה שהוא, הוא לא רוצה לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. אלא הוא רוצה את השכר ולא את השימוש, הנקרא יגיעה, שזה נקרא שלא לשמה, שהוא לקבל פרס.

מה שאם כן זה שנהנה מיגיעו כפו, שהוא יגיעת התורה, ואינו חושב על השכר, אלא שע"י היגיעה הוא יזכה לכלי, שזהו מקום שהשכינה יכולה להתלבש בו, מטעם שיש כאן השתוות הצורה בין האור והכלי, וכל חשקו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, כנ"ל (בענין גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה), ודאי שמדרגה זו של הנהנה מיגיעו יותר חשובה מיראת שמים, שיראת שמים כוונתו שלא לשמה, מה שאם כן זה שהנהנה מיגיעו, הוא חושב רק לשמה, היינו אין לו כוונה אחרת אלא להשפיע.

אבל אין להקשות על המדרש, מה שאומר, "שהקב"ה אומר לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי, כל החכמה וכל התורה בלבו". ולפי הנ"ל נקרא זה שלא לשמה. ואיך יכול לזכות לחכמה ותורה. והקב"ה אומר, שע"י היראה כן יכולים לזכות לחכמה ותורה.

יכולים לפרש את זה על דרך ששאלתי קושית העולם, על מה שכתוב (מטות, שני) "וידבר ה' לאמר, נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים. וידבר משה אל העם לאמר, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". והשאלה היא, מדוע שינה משה ממה שאמר לו הקב"ה, שה' אמר, "נקם נקמת בני ישראל", ומשה אמר להעם, "נקמת ה' במדין".

והענין הוא, כי ה' ברא את העולם במטרה להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ומסיבת שלא יהיה אי נעימות, הנקרא נהמא דכסופא, בהתענוגים שהנבראים יקבלו, נעשה תיקון, שהמקבלים לא יקבלו את הטוב והעונג מה', אלא בתנאי שהם יכולים לקבל בעמ"נ להשפיע. וזהו נקרא דביקות השתוות הצורה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (חגיגה ז') "מה אני בחינם, אף אתה בחינם". פירוש, כמו שאני רוצה לתת לכם הנאה ותענוג בלי שום תמורה, אלא אני רוצה שתהיה לכם נחת רוח, כמו כן, אף אתה בחינם, היינו שהעבודה שאתם עובדים בשבילי, תהיה בחינם, בלי שום תמורה עבור העבודה שלכם, שזה נקרא השתוות הצורה.

ומשום זה יכולים לפרש, הקב"ה אומר לישראל, דבר קל הוא, כל החכמה וכל התורה נתונים בלבו. אבל האדם צריך לומר, אין אני רוצה בהתענוג, שאתה רוצה לתת לי, שהוא כנ"ל, הנקרא, "כי הוא אורך ימיך, והנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". ועל זה הוא מוותר, אף על פי שנפשו חשקה מאוד לכל אלה דברים טובים. ובכל זאת, היות שכל אלו דברים נכנסים לכלים דאהבה עצמית, ואהבה עצמית עושה פירוד בינו לבין הבורא, מטעם שינוי צורה כנ"ל, והוא רוצה בהשתוות הצורה, ומשום זה הוא מוותר.

אולם דוקא אלה שרוצים בהשתוות הצורה, ורוצים להיות בין אלו שמשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, דוקא אלו הם האנשים, שיש להם כלי להשראת אור עליון, שיש לו כמה שמות, הנקראים השראת השכינה, קבלת פני השכינה, או רזי תורה, או אור התורה, שאז תקויים מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נוכל לפרש את הפסוק שאמרו חז"ל על, "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים". דאילו לגבי יראת שמים כתיב, "אשרי איש ירא את ה'". ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך, וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעוה"ב". ולגבי יראת שמים, לא כתיב, "ביה וטוב לך".

הנה, עוה"ז, יש לפרש זמן העבודה. ועוה"ב נקרא זמן של השכר, שעתיד לקבל אחר העבודה. כמו שכתוב, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". אי לזאת, לגבי יראת שמים, השכר הוא אצלו העיקר, שיזכה אחר כך בקלות לחכמה ותורה כנ"ל, שנקרא עוה"ב. לזה הוא מצפה שיזכה אח"כ, להטוב. לכן כתיב, "ביה", פעם אחד, כי כתוב "ביה אשריך לבד", היינו השכר שהוא בעוה"ב, לזה הוא מצפה. ועוה"ז הנקרא זמן של יגיעה, מזה הוא לא מאושר, וכל יום ויום הוא עומד ומצפה, מתי אני אזכה להשכר, הנקרא חכמה ותורה.

מה שאין כן, הנהנה מיגיעו, נמצא שטוב לו בזמן העבודה, כי רק לזה הוא רוצה, שהוא רוצה לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, נמצא, שהוא נהנה בעוה"ז, הנקרא "בחינת היום לעשותם", וגם זוכה לבחינת עוה"ב, הנקרא "ומחר לקבל שכרם".

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שאמרו חז"ל "יגעתי ומצאתי", הלא יגיעה היא בלי שום הכנה. והיה צריך לומר, יגעתי וקניתי. היינו, שהיגיעה היתה הכנה להקנין. מה שאין כן, מציאה, הוא דבר הבא בהיסח הדעת. ובהנ"ל ניחא, כי בזמן שהיגיעה היא המטרה, מטעם שהוא רוצה להיות משמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, וכמו שדברתי לעיל, שהוא מסכים שידיעת התורה, מה שיבוא לידי גילוי אחר היגיעה שלו, יזכה לזה חבירו, ומאחר שאין התורה מתגלית אלא אחר היגיעה, שזה נבחן לאור וכלי. היינו חסרון והמילוי. ועתה, לאחר שהוא נותן את הכלי והחסרון, הוא מסכים שלהמילוי יזכה חבירו.

נמצא לפי זה, בזמן העבודה הוא לא חושב כלל על השכר. אם כן היגיעה שלו לא היתה הכנה על המציאה, שהיא ידיעת התורה, כי לא על זה היה הכוונה, בזמן שהיה עובד. כי הוא היה משתוקק להיות בין העבדים המשמשין את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. ולפי זה היגיעה לא היתה הכנה על הקנין. והתורה נקרא "קנין" (אבות, פרק שישי). ומשום זה אמרו, יגעתי ומצאתי. היות, מה שהוא זכה לידיעת התורה, שבאה לו בהיסח הדעת, בלי שום הכנה לזה, וממילא נקרא זה מציאה.

ובהנ"ל שאמרנו אצל אברהם, שאפילו לאחר שזכה לקבלת פני השכינה, היה עוד משתוקק להכנסת אורחים, מטעם שהיה רוצה להיות ברור, שאין כוונתו להשכר, אלא להיות משמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. נבין מה שתירץ אאמו"ר זצ"ל, על קושית העולם, על מה שכתוב, "וירא ישראל", ואח"כ כתוב, "ויאמינו". משמע מכאן, שמטרם שראו חס ושלום, לא היו מאמינים. ותירץ, שפירושו הוא, אפילו לאחר שזכו לבחינת ראיה, השתוקקו לבחינת אמונה. כנ"ל.

ובהאמור ניכר היתרון, שיש בעבודה יותר ממה שמצפים להשכר.

עוד על פרשת וירא לפי הקבלה | פרשת השבוע לפי הקבלה | פורום קבלה
 

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט