פרשת וירא לפי הקבלה | מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר | הרב ברוך שלום אשלג

מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר

 

רש"י מפרש את הפסוק "וירא אליו ה'", "פתח האהל לראות, אם יש עובר ושב, ויכניסם בביתו. כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים. ולפי שראהו מצטער, שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים". ויש להבין:

א) מה שאומר "ולפי שראהו מצטער, שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים". וכי לא ידע הקב"ה מקודם, שהוא יצטער על זה שאין לו אורחים. אם כן מדוע הוציא חמה מנרתיקה.

ב) וכי לא היה להקב"ה עצה אחרת לשלוח לו אורחים, אלא ע"י רמאות, היינו שמרמה אותו, שהוא יחשוב שהם אנשים. הלא היה לו עצה פשוטה להכניס שוב את החמה בתוך נרתיקה, וממילא תהיה יכולת לאנשים שיבואו אליו בתור אורחים.

חז"ל אמרו (במדרש), שאמר אברהם, "עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר, משמלתי אינם באים אצלי. אמר לו הקב"ה, עד שלא מלת, היו ערלים באים אצלך. ועכשיו, אני ופמליא שלי באים אצלך".

גם זה קשה:

א) מהי התשובה על השאלה, ששאל, "מדוע לא באים עכשיו אורחים". אז אמר לו, "מקודם ערלים באים אצלך, ועכשיו אני ופמליא שלי". אבל מדוע לא באים אורחים, לא השיב לו.

ב) מהי השאלה, מדוע לא באים זהו פשוט, משום חום היום, לכן אין אורחים יכולים לבוא.

ג) ובכלל מהי התשובה, שהקב"ה השיב לו, כאילו עכשיו אתה נמצא במצב יותר גדול וחשוב מזמן הקודם, שהיו באים ערלים. הלא חז"ל אמרו, "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". ולפי זה טענתו של אברהם היא טענה צודקת, כי אברהם הבין, שלאחר שנימול עצמו, בטח שהוא צריך להגיע למדרגה יותר חשובה, והוא רואה שהדבר אינו כן, אלא שקבל ירידה, שהוא הפסיד דבר גדול, היינו הכנסת אורחים.

אולם זה עצמו יש להבין, מדוע גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

שחז"ל אמרו (שבועות ל"ה ע"ב) וזה לשונו, "דאמר רב יהודה, אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". וענין גדולה משמע שהיא יותר חשובה.

והנה אנו רואים במציאות, בעולם הזה, כי דברים החשובים בעולם, נמצאים רק ביחידים ולא בסתם אנשים. וזהו רק קומץ קטן. אבל דברים שהם פחותים במעלה, נמצאים באנשים יותר מדברים חשובים. ולפי זה הכלל, היה צריך להיות בעולם הרבה אנשים שזכו לקבלת פני השכינה, ומיעוט הם האנשים שזכו לקבלת אורחים.

אבל במציאות אנו רואים את ההיפך, היינו שיש יותר אנשים בעולם שמקיימים הכנסת אורחים, מאנשים שזכו לקבל פני השכינה. עדי כדי כך, שאין אנו אפילו מסוגלים להכיר אותם, כמה הם בעולם, שזכו לקבלת פני השכינה. ועוד יותר מזה, שאנחנו מחוייבים להאמין, שישנה בעולם מציאות כזו, שזכו לקבלת פני השכינה, אף על פי שאנו לא יודעים מי הם. אבל חז"ל אמרו, "אין דור שאין בו ל"ו צדיקים" (סוכה מ"ה:). אבל מי מכיר אותם.

אלא אנו צריכים להאמין, שהם נמצאים בעולם. ועליהם אמרו, שהכנסת אורחים היא יותר חשובה מקבלת פני השכינה. ולפי הגיון היה צריך להיות להיפך כמו שישנו במציאות, שדבר חשוב זה, קשה למצוא מדברים שלא כל כך חשובים.

וכמו כן על דרך זה יש להבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ח' ע"א) "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים", שהמשמעות הוא, זה שנהנה מיגיעת כפיו, אין לו יראת שמים. ואם הכוונה זה שנהנה מיגיעת כפיו, יש לו יראת שמים. מהו הרבותא, בטח מי שיש לו יראת שמים. ונוסף לזה יש לו עוד מעלה, שנהנה מיגיעת כפיו. בודאי שהוא יותר חשוב. אלא צריכים לומר, שהכוונה, שיש לו רק דבר אחד, היינו יגיעת כפיים לבד, הוא חשוב יותר מיראת שמים. גם זה צריכים להבין, שזהו ההיפך מהמציאות.

כי בהמציאות אנו רואים, שיש הרבה אנשים שהם נהנים מיגיע כפם. אבל אין אנו רואים שיש הרבה אנשים, שתהיה להם יראת שמים. ואם יהיו אלו שנהנים מיגיע כפם, יותר חשובים מאלו שיש יראת שמים, היה צריך להיות הרבה אנשים שתהיה להם יראת שמים, ואנשים שנהנים מיגיע כפם, היו צריכים להיות חלק קטן מהכלל.

ובכדי להבין את הנ"ל, נפרש זה על דרך העבודה, שדרך הזאת מביאה את האדם להכנס להיכל המלך, שזו נקראת דרך התורה. וזה שייך דוקא לעובדי ה' ולא לדעת בעלי בתים, כמו שדברנו מזה במאמרים הקודמים.

אולם צריכים להבין, מהי העבודה שנתן לאדם, שהוא צריך להתייגע, כמו שאמרו חז"ל (מגילה ו' ע"ב) "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי, תאמין". אבל יש להבין היגיעה הזו למה לי.

ויש לחזור ולפרש במה שדברנו במאמרים הקודמים, שידוע, שמטרת הבריאה היתה, שהבורא ברא את הבריאה, מטעם רצונו להטיב לנבראיו. כמו שאמרו (בראשית רבה פ"ח) בדבר בריאת האדם, וזה לשונם, שהמלאכים אמרו לפניו יתברך, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך. אמר להם הקב"ה, אם כן צונה ואלפים למה.

למה הדבר דומה, למלך, שהיה לו מגדול מלא מכל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך שמלאו. מיד אמרו לפניו, ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ, עביד מה דהניי לך".

אולם לפי זה, מדוע אין הנבראים מקבלים את הטוב והעונג, מה שרצה לתת להנבראים. והתירוץ הוא ידוע, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, נתן לנו תורה ומצות, שע"י הקיום התו"מ נוכל לקבל את הטוב והעונג, ולא נרגיש בזה את ענין של נהמא דכסופא.

אבל לפי זה יהיה קשה, הלא יש משנה מפורשת (אבות פרק א', ג') וזה לשונו, "הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים, המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". ואם כן איך מותר לעבוד ולתת יגיעה בתו"מ על מנת שנוכל לקבל שכר תמורת היגיעה, שרק באופן כזה יהיה מציאות, שנקבל את הטוב והעונג בלי שום בושה.

ולפי מה שמבואר בהקדמה לתלמוד עשר ספירות הפירוש הוא, היות שנטבע בנו רצון לקבל תענוגים, שזה נקרא אהבה עצמית, ואין לנו שום הבנה באהבת הזולת, אלא כשאומרים לנו, שצריכים לעשות משהו לטובת הזולת, תיכף שואל הגוף שלנו, מה יהיה לנו מזה שנעבוד בשביל אחרים. ומשום זה, כשאומרים לנו לקיים תורה ומצות, אז הגוף שלנו שואל, מה העבודה הזאת לכם, היינו מה נרויח מזה, בשביל זה אנו צריכים לתת יגיעה בתו"מ. לכן אומרים לו, שע"י זה יהיה לך טוב בעוה"ז, וגם יהיה לך עוה"ב. זאת אומרת, בלי שכר אי אפשר לעבוד. נמצא, שלמדים עם הכלל, שיקיימו תו"מ בכדי לקבל שכר, אחרת אף אחד לא ירצה לעסוק בתו"מ.

והרמב"ם (הלכות תשובה פרק י') כותב שם וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת".

הרי מבואר מדברי הרמב"ם, שיש הבדל בין כלל ופרט. היינו, שרק ליחידים אפשר לגלות את דרך ה', היינו כנ"ל דרך הבא להיכל ה'. זאת אומרת, שבדרך זה יכולים להגיע לדביקות ה', כמו שכתוב, "ולדבקה בו", היינו שמגיע לידי השתוות הצורה, שזהו פירושו, מה שאמרו חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום".

וזהו ההבדל בין דעת תורה לדעת בעלי בתים. כי דעת בעל הבית היא, שכל מה שהוא עושה, הוא יודע, שהוא צריך להרויח ולקבל כל הרווחים לרשותו, היינו שהוא מרגיש שיש לו רשות לעצמו, והוא השולט על רכושו.

מה שאין כן דעת תורה היא, שאין לו רשות בפני עצמו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג) וזה לשונו, "דאמר ריש לקיש, מנין שאין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר, זאת התורה אדם כי ימית באוהל".

אולם יש להבין את המאמר חז"ל, במה שאמרו, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה",

א) מיתה זו למה לי. מדוע צריך האדם להמית עצמו, בכדי שיקיים התורה בידו.

ב) מהו שיעור המיתה, שצריכים לזה. ואין לומר מיתה ממש, הלא כתוב, "כי הם חיינו ואורך ימינו". וזהו להיפך ממיתה.

ג) ואין לומר, שהוא צריך לתת הרבה זמן על לימוד התורה ולהבין אותה, שזה נקרא מיתה. הלא אנו רואים, גם אלה שרוצים להשקיע כוחם רק בלימודי חול ולא בדברי קודש, אלא שרוצים להגיע לקבל תואר דוקטור באיזה מדע שהוא, גם הם יושבים ביום ובלילה ועוסקים בלימודיהם. וגם אנו רואים, שגם יש כאלו, שקיבלו כבר תואר דוקטור, מכל מקום גם כן ממשיכים בהלימוד ורוצים להגיע לתואר פרופסור. וגם יש אנשים, שכבר קיבלו תואר פרופסור, והם לא מפסיקים מהלימוד שלהם, ורוצים להשקיע את כל כוחם ומרצם במחקר, ולהיות מדענים עולמיים, ומכל מקום לא אומרים עליהם, שאין החכמה מתקיימת בהם, אלא שהם צריכים להגיע לבחינת מיתה, כמו שאמרו חז"ל, אין התורה מתקיימת. משמע ללימודי חול אין תנאים כאלה. אם כן מהו הפירוש, "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". מיתה זו מהי.

ד) וגם יש להבין מה שאמרו חז"ל, "אין התורה מתקיימת". קיום זה מהו. ואם אנו נפרש, ש"קיום" נקרא, שהוא ידע ויזכור מה שלמד, שזה נקרא "התורה מתקיימת". ובשביל זה האדם צריך להמית עצמו. נמצא לפי זה, מי שנולד כשרוני, שיש לו מוח חריף, והוא כבור סיד שאינו מאבד טיפה, אלא כל מה שהוא לומד נשאר בזכרונו, מתעוררת השאלה, בשביל מה הוא צריך להמית עצמו, בכדי שהתורה תתקיים אצלו.

ובכדי להבין את הנ"ל, נחזור על מה שהתחלנו לבאר בענין מטרת הבריאה, שהיא מטעם להטיב לנבראיו. וכפי שמבאר שם (בהקדמה לתלמוד עשר ספירות) להיות שכל הנבראים, הנקראים בשם נבראים, הוא מטעם שנברא כאן דבר חדש, מה שלא היה לפני בריאת העולמות. והוא בחינת חסרון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג, כידוע ששיעור הנאה מהתענוג, תלוי כפי ההשתוקקות והחמדה שיש לו להדבר. בשיעור זה דווקא הוא יכול להנות. כדוגמת, מי שאינו רעב, אינו יכול להנות מהסעודה שנותנים לו.

אולם כאן, ע"י הרצון לקבל הנאה, שנטבע בהנבראים, זה גרם פירוד ושינוי צורה בין הבורא להנבראים, כידוע ששינוי צורה מפריד ברוחניות לשניים. וכפי השינוי שבהם, בשיעור זה הם מתרחקים אחד מהשני. ומשום זה נפרדו הנבראים מהבורא, ונעשו לשתי רשויות, שהאדם אומר, שגם הוא בעל בית ולא אורח, אלא שיש לו רשות בפני עצמו.

אמנם צריכים לדעת, כי הרצון לקבל הזה, הוא הרע שישנו בעולם, כמבואר שם (בהקדמה לתלמוד עשר ספירות). היינו, שכל הגניבות, והרציחות, והמלחמות, שישנם בעולם, וכמו כן כל המידות רעות, דהיינו כעס גאוה וכדומה, הכל נמשך מהרצון לקבל הזה, שהוא רוצה בכל כוחו למלאות את האהבה עצמית שלו בכל יכולתו. וממה שהוא רואה שיהיה לו תענוג, תיכף הוא מוכן למלאותו.

ואפילו עצלות, שאז אין האדם עושה שום דבר, הוא גם כן מטעם אהבה עצמית, הוא בוחר עכשיו לא לעשות שום דבר, משום שעכשיו הוא מרגיש, שהגוף משתוקק לקבל הנאה מהמנוחה. ומסיבה זו הוא מוותר על תענוגים אחרים, כי כרגע הוא רואה וחושב, שמזה הוא יהנה יותר משאר דברים. זאת אומרת, עצל נקרא, שיש לו תענוג מופרז ממנוחה. אבל כל אלה נכנסים באהבה עצמית, שזהו הרע שכל העולם סובלים מזה.

ובכדי לתקן את הרע הזה, הנקרא יצר הרע, שזה גורם לנו פירוד, שבשביל זה אין אנו יכולים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה לתת לנו, הוא, אם אנחנו נצא מאהבה עצמית, ונבטל את רשותינו, וכל הרצון שלנו יהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, שזה נקרא "ביטול הרשות", היות שאין אנו דואגים עבור שיהיה לנו הנאה ונחת רוח, אלא כל התשוקה שלנו יהיה אך ורק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמנו.

אז האדם מגיע לידי הרגשה, עם מה הוא יכול להנות להבורא, היינו מה האדם יכול לומר, שמזה יהיה להבורא נחת רוח, היות שכלום חסר בבית המלך. אז האדם מוציא דבר אחד, שהוא יכול לומר, שמזה יהנה הבורא. כי מטרת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו. ומשום זה הולך האדם ומחפש איך להשיג תענוגים, בכדי להנות להבורא.

ובזה שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, יוציא לנו דבר חדש, שבאמת הוא מקבל הנאה, אחרת נקרא שקר. היינו, שהוא נותן מקום להבורא להוציא לפועל את רצונו, במה שהוא רוצה שהנבראים יהנו. ואם הוא לא נהנה, ואומר שהוא כן נהנה, נמצא, שהוא משקר להבורא. אלא באמת הוא מקבל הנאה ותענוג.

אלא כל ההבדל הוא בהכוונה, היינו, שהנאה, מה שהוא מקבל, היא מטעם שהבורא רוצה בכך. ומצדו עצמו, אף על פי שיש לו רצון וחשק לתענוגים, מכל מקום הוא מתגבר על רצונו והולך נגד רצונו. ולא רוצה לקבל. וזה נקרא מקבל בעמ"נ להשפיע.

ובזה אנו רואים, הגם מצד המעשה שניהם שוים, היינו שניהם נהנים, ומכל מקום יש הפרש בבחינת הכוונה. זה שמקבל הנאה מטעם אהבה עצמית, נמצא שהולך לפי עצת יצה"ר. וזה שמצד אהבה עצמית הוא מוותר על התענוג, אלא זה שנהנה הוא מטעם מצות ה', שרצונו להטיב, ובשביל זה הוא מקבל את ההנאה, אדם זה נקרא שהוא הולך לפי עצת יצה"ט.

וכעין זה אנו מוצאים בדברי חז"ל (נזיר י"ג) וזה לשונו, "אמר רבה בר חנה, אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם, שצלו את פסחיהן. אחד לשם מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצוה, וצדיקים ילכו בם. וזה שאכלו לשם אכילה גסה, ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ריש לקיש, האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד".

משמע מכאן, שיש הבדל בכוונה, אף על פי שבמעשה שניהם שוים. והגם שריש לקיש אומר, "שלא נקרא רשע, כי על כל פנים מצוה קא עביד, אלא שאינו מן המובחר". את זה יכולים לפרש שדוקא בענין מצוה אמרינן, שנקרא מצוה. אבל לא מן המובחר. וזהו מטעם שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן".

לעמוד הבא

עוד על פרשת וירא לפי הקבלה | פרשת השבוע לפי הקבלה | פורום קבלה

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד