פסח לפי הקבלה

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

ליל הסדר הוא הלילה הכי גדול בשנה, זהו לילה בו אנו עושים סדר פנימי לאחר שביצענו סדר חיצוני, גשמי. יציאה מכאוס – לסדר. המצווה העיקרית בליל הסדר בנוסף לאכילת מצה היא מצוות "והגדת לבנך", קריאת ההגדה ובתוך החלק הנקרא "מגיד", מסופר על ארבעה בנים.

ארצה לבאר במאמר זה על סודות הבנים. מי הם אותם ארבעת הבנים? מיהו החכם? מיהו הרשע? מיהו אותו תם? ומיהו זה שאינו יודע לשאול? איך כל אחד מהבנים מתבטא בפנימיות שלנו? ומהו הצד החיובי והשלילי בכל אחד מהבנים הללו?

פסח, למה אתה מרובע?
החלק בהגדה שעוסק בארבעת הבנים מתחיל בפסוק: "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא", המילה ברוך מופיעה ארבע פעמים. קריאת ההגדה מלמדת כי הספרה ארבע חוזרת מספר פעמים, ארבעה בנים, ארבע כוסות יין, ארבע פעמים שואלים מה נשתנה, ארבע קושיות וכו' מהי אותה ספרה ארבע? מה משמעותה הרוחנית? ומה הקשר לחג הפסח?
בחג הפסח הוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים, זהו למעשה יום הלידה של עם ישראל, שכן לפני יציאתם ממצרים לא היה ניתן לקרוא להם כלל "עם". אם כך, חג הפסח הוא חג שורשי כי הוא מסמל את לידתו של עם ישראל, את רגע התהוותו. אין ניפוחים, אין קישוטים, אין שום דבר מסביב, נוגעים בנקודה הבסיסית והעמוקה ביותר, בנקודת השורש, וכמו בעולם הצמחים, השורש הוא המרכיב את כל ה- DNA של הצמח עצמו, כל מה שיתפתח ממנו מיום לידתו טמון באותו שורש, כך גם בכל הנוגע לעם ישראל, רגע לידתו של עם ישראל התרחש בחג הפסח ולכן החג הזה הוא שורשי. זוהי גם אחת הסיבות שאנו אוכלים מצה בחג הפסח. מצה מורכבת מחיטה וממים, בדיוק אותם החומרים המרכיבים את הלחם והחלה אותם אנו אוכלים בשאר ימות השנה, המצה היא הלחם שלא תפח, שנשאר בפשטותו, שנשאר במצבו הראשוני באותו רגע התהוותו.
המוטיב של הספרה ארבע החוזר על עצמו בהגדת פסח מקביל לשמו הבסיסי, הפנימי ביותר של הקב"ה, יוד קיי וו קיי, אותו אנו קוראים בתפילה, בשירה ובקריאה ולהבדיל מהשם אלוקים שהוא בעצם כינוי לקב"ה. יוד קיי וו קיי זה השם שמסמל באופן הטוב ביותר את הקרבה בין עם ישראל לבין הקב"ה, שם זה של הקב"ה מכיל בתוכו את ה- DNA של כל המציאות.
אלו 4 אותיות הויה:

י- כנגד חוכמה הקרויה גם אבא,

ה- כנגד בינה הקרויה גם אמא,

ו- כנגד זעיר אנפין (הכולל בתוכו 6 ספרות, וו בגימטריא -6)

ה- כנגד מלכות.

כשמקשרים את כל הנקודות רואים כי 4 אותיות שם הקב"ה, על מה שהן מסמלות, הן כנגד ארבעה בנים, יוצא כי החכם נגד החכמה, הרשע כנגד הבינה, התם כנגד זעיר אנפין ושאינו יודע לשאול כנגד מלכות.

כבר בשלב זה עולות כמה שאלות:
א. איך יתכן כי הרשע הוא כנגד בינה? שהרי הבינה היא זו המעבירה את כל השפע מן העליונים לתחתונים, ודווקא היא זו המשויכת לרשע?
ב. אם הפסוק: "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא" בו מופיעה ארבע פעמים המילה ברוך וכל אחת מהפעמים היא כנגד ארבעת הבנים, אז יוצא שגם הרשע הוא "ברוך", הייתכן שאנו מברכים גם את הרשע?

בכל אחד מהבנים יש צד חיובי וצד שלילי, כל הבנים על שני צדדיהם קיימים בכל אחד מאיתנו, מאמר זה בא ללמדנו מי הם באמת ארבעת הבנים וכיצד הם משתקפים בתוכנו על צידם החיובי והשלילי, כך נדע לזהות את הצד השלילי וגם נלמד כיצד לתקן את הצד השלילי בכל אחד מהבנים בפנימיותנו.

החכם
"חכם מה אומר? מה העדת והחקים והמשפטים אשר ציווה השם יהוה אתכם? ואף עתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן."
מהי אותה חכמה?מהי בכלל "חכמה" בשפת הקבלה?
קבעו חז"ל בפרקי אבות :"איזהו חכם - הרואה את הנולד", ואילו שלמה המלך בקהלת כותב: "החכם עיניו בראשו..". החכמה היא בעצם היכולת להסתכל על המציאות מלמעלה למטה, הרואה את הנולד הוא בעל ראייה רחבה שלא מסתכל על איך שהדברים נראים כאן ועכשיו, הוא אינו מתייחס לתופעות זמניות אלא לתכלית שלהן, הוא בעל יכולת להבין שהתמונה שהוא רואה היום היא חלק מתהליך שאינו בא ללמד על סופו. דוגמה לכך היא שלב הביניים בתהליך הבשלות של הבננה, אכילת הבננה באמצע תהליך ההתבשלות שלה תשאיר בפינו טעם מר על אף שהבננה היא פרי מתוק, ברור לכל כי הבננה אינה מרירה וזוהי רק תופעה זמנית עד לסיום בשלותה. החכם האמיתי מסגל לעצמו מחשבה זו באשר לכל בריה. היטיב להסביר את בעל הסולם באומרו כי ככל שדבר מסוים צריך להיות יפה ומפותח בגמר גידולו כך הוא יהיה מכוער וחלקי בהליך גידולו.
במילים אחרות, החכם רואה את הפוטנציאל שגלום בכל דבר, העיניים בהם הוא מסתכל על המציאות, על העולם, על הבריות אינן העיניים שלו כי אם של הקב"ה. החכם יראה יהודי חוטא בעבירות הכי קשות ועדין יבין שלא הכל אבוד, כי הוא מבין שלמי שיש את הכוח להיות העבריין הכי גדול יש את הכוח להיות הצדיק הכי גדול. כמו שרבי יוחנן ראה בריש לקיש. אדם שרואה כך את המציאות הוא החכם האמיתי, שמחפש את נקודת האלוקות בכל דבר, בכל אדם, גוי, חילוני, דתי, רשע או צדיק, החכם הוא זה שמסתכל על העולם ועל המציאות דרך עיניו של הקב"ה, הוא זה שעיניו בראשו.
ראיית נקודת האלוקות בכל דבר, בכל בריאה, זהו תהליך, האדם נדרש להתחיל בקרוביו, באשתו, בילדיו, במשפחתו המורחבת, בשכניו, בני עירו, וכן הלאה עד שיגיע למדרגה בה יראה את נקודת האלוקות בכל המציאות כולה, בבעלי חיים, בצמחים ובכל בריאה ובריאה.
כשאנו רואים את נקודת האלוקות באחר אנו מסתכלים על האחר מנקודת המבט של הבורא, תוצאת הסתכלות כזו מביאה לידי אהבת האחר באשר הוא. אהבה זו אינה מונעת ממני להעניש את האחר ואולי אפילו להעניש בחומרה כשאני נדרש לכך, כשאני מעניש את האחר זה לא אומר שאני לא אוהב אותו. כך למעשה מתנהג הקב"ה איתנו, עם בכור בניו, עם ישראל. כשהקב"ה נותן לי מכות אני לא מסתכל עליו כעל מפלצת הבאה להרע לי, אלא דווקא בגלל שאני חלק מעם ישראל, הקב"ה עושה זאת מתוך אהבתו אלינו, כדי להוציא מאיתנו את הטוב, כדי שנמלא את תפקידנו ונהיה אור לגויים, זוהי מתנה באהבה
למשל, בחינוך ילדים, עד גיל 13, ילד אוסף ובונה בפנימיותו את הרצון לקבל שלו, לכן ילדים בתקופה הזו נוטים להתפרע ונראים למתבונן מבחוץ כלא נורמאליים, אך מי שחכם אמיתי ועיניו בראשו מבין שזהו שלב הכרחי בהתבגרות הילד ושסירוסו עלול להוביל להתמשכות התנהגות ילדותית זו בשלבים המאוחרים, וזה באמת התנהגות לא נורמאלית. מי שבעצם מסוגל להבין ולראות זאת זה אבא, כי הוא בטבעו רואה את הנולד, בטבעו עיניו בראשו, לא בראשו הגשמי אלא הרוחני, כלומר לאבא יש את היכולת להסתכל על הסיטואציה בעיניים של הקב"ה ולראות את התכלית בזמן ששלב הביניים מתרחש.
הסתכלות על שאלת החכם מעלה אצלנו תמיהה : "מה העדת והחקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם?
האם זה מה ששואל החכם? מה יוצא מכל זה? מהמשפטים? מהחוקים?המצוות? התבוננות בתשובה תלמד על השאלה: "ואף אתה אמר לו כהלכות פסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
מהו אותו אפיקומן? אפיק- להוציא מן- אוכל, מגדנות. אכילת האפיקומן בסוף ליל הסדר זה לא קינוח שאותו מסיימים את הערב, אכילת האפיקומן זוהי מצווה המלמדת אותנו יותר מהכל על יציאת מצרים, לא סתם זוהי הפעולה איתה אנו מסיימים אל ליל הסדר, זהו עניין רוחני לחלוטין. אף לתהליך יצירת האפיקומן יש משמעות רוחנית עמוקה, שהרי האפיקומן מקורו במצה האמצעית מבין ג' המצות המצויות על קערת הפסח, כבר בתחילת ליל הסדר מוציאים את המצה האמצעית ובוצעים אותם לשני חלקים האחד בגודל משוער של 2/3 מצה והנותר 1/3, ובעצם מעבירים את 2/3 המצה לסוף ליל הסדר ואוכלים אותו בסיומו, כך אנו יוצרים חיבור בין העולם הרוחני לבין העולם הזה. הביטוי הגשמי של יציאת מצרים בעולם הזה הוא אכילת האפיקומן. לכן התשובה אותה מקבל החכם הינה: "..אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", התשובה שבעצם עונים לחכם היא - תאמין.
החכם רוצה להבין איך כל פרט קטן שנמצא בהגדה בקשר ליציאת מצרים מתקשר למציאות הכללית, והתשובה היא שהוא לא באמת יכול להבין את זה עם השכל שלו, הוא יכול לשאוף ולנסות להבין את הכל מלמעלה דרך עיני "השכל הפועל" אבל בפועל הוא לא יוכל לעשות את זה ולכן הוא צריך להאמין.

אז מה טוב בחכם?
זהו הצד החיובי בחכם, שהוא בעל רצון אמיתי לדעת, להבין ולראות את כל התמונה אך הוא לא באמת בעל יכולת שכלית להבין את כל הדקדוקים שבהגדה וגם מה שיתגלה לו אין לו באמת דרך להכריע מה מבין מה שמתגלה לו הוא נכון ומה לא, ולכן גם דרך ההכרעה היא באמונה. התשובה הזו בעצם מלמדת אותנו למה חכמה בלי בינה אין בה כלום, אבא (כנגד ספירת חכמה) לא יכול בלי אמא (ספירת בינה).
מהי אותה בינה? בינה היא היכולת להתבונן בפרטים ולראות בכל אחד מהם את נוכחות הקב"ה, לכן נאמר שלחווה יש בינה יתרה, היא לא צריכה שיסבירו לה כל דבר בשכל, היא מתבוננת ומרגישה, לכן אבא משלים את אמא כי הבינה צריכה את חכמה והאמא משלימה את אבא כי החכמה צריכה את בינה. החכם האמיתי מבין שהחכמה לבדה לא מספיקה, היהודי לא יגיד לעצמו משפט לא נכון כמו: "אני חושב משמע אני קיים" , אלא "אני מאמין משמע אני קיים". כי הוא מבין שלחכמה צריכה להיות אמונה, הסימן לחכם האמיתי - שהוא שמח, האם מחשבותיו שמחות (מחשבה אותיות בשמחה), כשאדם שמח ידע שהוא הזין את חוכמתו בבינה.
מהו הצד השלילי בחכם?
כשהחכם "מתחכם" זהו הצד השלילי, זו אותה עצלנות הנובעת מהתחכמות, שאני יכול לעשות ברגע מה שאנשים עובדים עליו חודשיים, העבודה הקשה היא לאחרים, בשם ההתחכמות החכם מתעצל ונמנע מלעשות, ולכן התשובה לחכם בפסח היא - לעשות, כי הוא צריך לאזן את החכמה עם עשייה, כי אחרת חוכמתו מרובה ממעשיו וחוכמתו לא מתקיימת, זוהי בדיוק הקליפה שהחכם צריך להסיר, שהוא יודע שזה נכון וצריך לעשות והוא בכל זאת לא עושה כי זה דורש ממנו מאמץ.
האופן שבו שואל החכם את השאלה היא חשובה ביותר, במיוחד בכל הנוגע לבן החכם. שאלה בקבלה זה כלי, כשאדם שואל שאלה הוא בעצם מכין ומכשיר את הכלי שלו לקבלת האור, לכן מקובלים אומרים שהשאלה היא יותר חשובה מהתשובה. החכם יכול לשאול שתי שאלות, האחת תוביל אותו לאבדון והשנייה להתקדמות, לכן לבן החכם לא עונים על מה שהוא שואל אלא עונים לו מה לעשות, להכריע באמונה ובעשייה.

הרשע
"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזו לכם? לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר. ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל".
הרשע בעצם שואל - מה העבודה הזו, העבודה הרוחנית, שאתם עושים, נותנת לכם, למי שעושה אותה? העבודה עליה מדבר הרשע אינה עבודה גשמית בשדה אלא עבודה רוחנית, אדם העושה עבודה רוחנית אינו חושב "מה יצא לי מהעשייה הזו", הוא עושה את מצוות התורה לשמה, לשם שמיים, לשם התורה, ולא לשם קבלת הנאה או קבלת תענוג כלשהו, אלא כי ככה הקב"ה רוצה וכי הוא מבין שלשם כך הוא קיבל את החכמה וכל שאר הכלים בהם בורך כדי למלא את מצוות הקב"ה ולהשפיע לזולת. הרשע בעצם מנסה להבין מה העבודה הרוחנית הזו שאתם עושים לשם שמיים, מה היא נותנת לכם בשורה התחתונה? הוא לא מסוגל להבין אדם שעושה מעשה מבלי שתצמח לו ממנו איזושהי תועלת, כי הרשע לא יוצא מעצמו, הוא עסוק ברצונותיו ובצרכיו, הוא לא רואה את הזולת והוא מנסה להבין מה יוצא למי שעושה את העבודה הרוחנית הזו, לא מעניין אותו מה יוצא לבן אדם שעזרת לו אלא מה יוצא לזה שנותן לזולת? אומרים חז"ל כי שאלת הרשע היא שאלת פרעה, שהרי לפרעה היו שתי שאלות, האחת "מי ה' אשר אשמע בקולו?" והשנייה "מה העבודה הזו לכם?"
על שאלת הרשע אין תשובה שכלית, אם ננסה לענות לרשע בדרכו שלו, בשפתו שלו, הוא מנצח בקרב כי הוא יותר חכם, אין באמת טעם לנסות להוכיח לרשע שהקב"ה קיים וזה נכון וטוב לשמור שבת, כי ניסיון כזה יכול להוביל לדין ודברים עם הרשע שבסופו הרשע ינצח. אז איך באמת עונים לרשע? "הקהה את שניו", מה המשמעות? אין הכוונה לאלימות אלא להוציא את העוקץ, להוריד את הכח והחדות משאלת הרשע באמצעות אמונה. למשל, אדם שרואה אותי נוטל ידיים ומתחיל לשאול למה אני נוטל ידיים, תשובה ברמה השכלית שמכיוון שאני הולך לאכול לחם, אני צריך לטהר את ידי ואת פעולת הטהרה מבצעים ע"י נטילת ידיים כך שהימין מטהרת את השמאל וההפך, תשובה כזו לא רק שלא תועיל אלא תביא לידי וויכוח והתנצחות מצד הרשע תוך שהוא ינסה לעמוד ולהסביר לי שזה מנהג מימי קדם ושאני לא מתאים את עצמי לעידן הטכנולוגי המתקדם בו אנו חיים כיום, למעשה אין לי אפשרות מעשית להוכיח לרשע כי פעולת נטילת הידיים היא טהרה רוחנית. לכן אני צריך לענות לו באמונה, תשובה בסגנון של "כך חונכתי או כך למדתי, ואולי זו באמת שטיפת מוח ואולי באמת אני לא מתאים את עצמי לעידן המתקדם היום, אבל אתה יודע מה? מרגיש לי נכון וזה עושה לי טוב." תשובה זו בעצם מקהה את שניו של הרשע ומייתרת איתו את הוויכוח וכך למעשה הוצאנו את העוקץ משאלת הרשע.
מדוע נאמר על הרשע כי "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר"? מסביר הרב שיינברגר כי אין הרבה הבדל בין שאלת החכם לבין שאלת הרשע, אך בעוד שהחכם שואל את שאלתו מבלי להוציא את הקב"ה מהתמונה, כלומר הוא שואל את שאלותיו ומעלה קושיות תחת אוהלה של תורה, בתוך התורה, בתוך בית המדרש ולא מחוץ לו. מיהו הקרוי תלמיד חכם? זה המעלה קושיות ומערים קשיים, ומטיל ספקות אבל בתוך התורה ולא מחוץ לה, הרשע לעומת זאת, שואל את שאלתו אך הוציא את הקב"ה מהתמונה ולכן התשובה שהוא נענה לה היא: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו". אחרי שהקהו את שיני הרשע עונים לו על שאלתו "מה העבודה הזו לכם?" את התשובה כי הקב"ה הוציא אותי ממצרים, אותי ולא את עצמו, לקב"ה לא יוצא מזה כלום.
עניין נוסף - הרשע לא מכיר את החוק הרוחני שכותב הרב אשלג בתלמוד עשר ספירות ש"כל מה שהתחתון משפיע על העליון הוא מקבל בתוכו", כלומר כל מה שהנברא התחתון עושה "לשמה", "לשם הקב"ה", "לשם התורה" הוא מקבל בחזרה, יוצא כי התורה והמצוות שהאדם עושה אינן בשביל הקב"ה אלא בשביל האדם עצמו. וזוהי בעצם התשובה לרשע, שהעבודה אותה אנו עושים, המצוות והחסדים וכו' נראה כאילו לא יוצא לנו ממנה כלום אבל לא רק שהיא נותנת ומעניקה לנו, היא נותנת לנו דברים ששום פעולה גשמית לא יכולה להניב והרשע פשוט לא מסוגל להבין זאת כי הוא לא רואה, רווח רוחני קשה להעריך כמו רווח גשמי. התשובה המעשית לרשע היא לא להוכיח אותו שצריך ונכון לעשות אלא לציין בפניו איך העשייה הזו השפיעה עלי, על חיי, איך היא שינתה לי את החיים לטובה. זוהי בעצם תשובה לא שלמה אבל לרשע אי אפשר לתת תשובה שלמה כי הוא כמו ילד, חי בקטנות, הוא רוצה להבין מה יצא לו מזה ולכן עונים לו כמו ילד, לא מגלים את הסוד האמיתי אלא מראים לו מה יצא לו מזה.
מהו הצד החיובי ברשע שעליו אומרים ברוך?
התשובה היא הכוח שיש באדם ששואל אותי את השאלה. כי או שהוא עוזר לי להגדיל את האמונה או שאני נופל ממנו. מיהו הרשע? הרשע הוא אותו "רצון לקבל לעצמו" שהקב"ה שולח לנו אותו עם שאלות וקושיות ה"כופרות בעיקר" שישמש עבורנו "עזר כנגדו". הרשע בעצם שואל אותנו שאלה מצויינת – "מה יוצא לכם מכל זה?" והאמת היא שאני לא תמיד מבין למה אני עושה את מה שאני עושה אבל יש לי אמונה שמצדיקה לי את זה או שאני סובל מזה שאני לא יודע את התשובה ואני מבין שאני צריך להגדיל אמונה ולהגדיל לימוד. למעשה בלי הרשע אין התקדמות, הוא זה שעוזר לי להבין כמה אני באמונה מול הקב"ה.

התם
"תם מה הוא אומר? מה זאת? ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו יהוה ממצרים מבית עבדים."
תם לשון "שלם" ולא מלשון נאיבי. מסביר הרב שיינברגר כי התם אינו מעמיק בשאלות הלכתיות כמו החכם אבל הוא מרגיש שהוא חייב לשאול, הוא רואה את כל האורות שמסביבו בליל הסדר והוא מרגיש שהוא חייב להכין את הכלי שלו ולכן הוא שואל את השאלה הכי פשוטה :"מה זאת?", במילים אחרות, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מה חוגגים?
מיהו התם שבנפשנו? זהו אותו חלק ראשוני ששואל את השאלה מהמקום הכי נקי, ממקום של התפעלות, כמו ילד שרואה דבר לראשונה, פוקח את עיניו הגדולות מביט אליך ושואל מה זה?? התם בעצם מברר בדרכו התמימה האם דרכך טובה או לא. התם עומד על אותה נקודה שבה עוסק הרמח"ל בספרו מסילת ישרים בפרק מידת הזהירות לפיה אדם צריך להתבונן בפעולותיו ומעשיו ולבדוק האם טובים או לא? אצל התם השאלה לא באה מהשכל אלא מההתפעלות.
ומה עונים לתם? "ואמרת עליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים." כיוון ששאלת התם נשאלת בהתפעלות עונים לו תשובה שתעורר אצלו התפעלות, מספרים לו על הנס הגדול שעשה הקב"ה במצרים עם בני ישראל, מתפעלים יחד איתו מהנס הגדול. תשובה זו לא באה לשכנע את התם או להטיף לו וגם לא ללמד אותו אלא להתפעל יחד איתו, היות ויש לתם כלי משלו אנו רוצים שיסתכל שיתפעל מהבריאה, מהמציאות, מהקב"ה ופעולותיו בעולם הזה. זוהי דרך מצוינת לחזק את התם שבתוכי.
מהו אותו צד שלילי של התם?
התם קצת מיתמם, מקטין ראש, הוא אותו אחד שלא חשב על זה, שזה לא עבר לו בראש, זה לא בא ממקום רע אלא הוא באמת ובתמים לא חשב על זה. הפן השלילי בבן התם זה שהוא מחפש את המנוחה, טוב לו במקום שבו הוא נמצא, הוא לא מתקדם, לא מתפתח ואז תורתו נעשית לו לסם מוות, הוא עומד במקום ללא תזוזה.

שאינו יודע לשאול
"את פתח לו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים."
מסביר הרב שיינברגר, כי הבן שאינו יודע לשאול באמת לא יודע לשאול אבל יש לו רצון לשאול, והמשמעות של "את פתח לו" היא לאפשר לו, לתת לו את הפתח ולעזור לו לסלק את כל המכשולים והמשוכות שמונעות ממנו לשאול.
לא כל אחד מבין את נפשו של הבן שאינו יודע לשאול ולכן לא כל אחד יודע כיצד לפתוח לו את הפתח. מסביר הרב שיינברגר כי אם נאמר לו לעשות פעולות הכתובות בתורה נמצא שם את התשובה והפתח לכל אחד.
חלקו השלילי של הבן שאינו יודע לשאול הוא שלמעשה אין לו כלי, כיוון והוא לא יודע להגדיר מה הוא רוצה, מה חסר לו, מה הוא צריך, במילים אחרות הוא לא יודע להגדיר את השאלה ובהקשר של ליל הסדר הוא אפילו לא יודע לשאול, מה זה? מה עושים היום בלילה הזה? הוא רוצה לשאול אבל לא יודע איך, יש לו כלי אבל הוא סגור ולכן התשובה היא "את פתח לו".
בפנימיות שלנו יש מקומות שאנחנו נמשכים אליהם, אבל אנחנו לא יודעים איפה להתחיל, איפה מתחילים בכלל לחפש קצה חוט, וזה בעצם "שאינו יודע לשאול" שבתוכנו. המשמעות של "את פתח לו" החא בעצם לעזור ל"זה שאינו יודע לשאול", לתת לו כיוון, לעזור לו לסלק את הסיבות והמכשולים שבפתח. אדם שאינו יודע לשאול, תהיה השאלה אשר תהיה בכל תחום בחייו, שיפתח ספר תורה והפתח יתברר לו.
זהו בעצם הפן השלילי למחצה של הבן שאינו יודע לשאול, פן שלילי כי אין לו כלי והחיובי בתוך השלילי הוא מה ניתן לעשות עם זה.
הצד החיובי בבן שאינו יודע לשאול שהוא לא צריך לשאול כי הוא יודע, הוא מרגיש, הוא חש, הוא כל כך מחובר לקב"ה שעליו נאמר: "נשמת אדם תלמדנו". הוא לא צריך באמת לשאול, הכוונה היא לא שיש לו באמת את כל התשובות אלא שהוא נמצא בהלימה יחד עם הקב"ה, יש לו הרגשה, תחושה פנימית שמנחה אותו והיא זו המובילה אותו. הוא לא צריך את השכל והשאלה החיצונית. זוהי מדרגה עליונה ביותר שהאדם כל כך מחובר לנשמתו ולכן היא יכולה ללמדו מבלי לשאול, הוא מרגיש שזה נכון ולכן הוא עושה.
לסיכום, ארבעת הבנים הללו, על הצד החיובי שבהם ועל הצד השלילי שבהם קיימים בכל אחד מאיתנו, כעת אנחנו יודעים כיצד לפעול עם החלקים הפנימיים של הבנים הללו בתוכנו וכיצד לפעול עם הזולת בין אם הוא חכם, רשע, תם או שאינו יודע לשאול.

בשנה הבאה בירושלים הבנויה והקדושה ב"ה, לליל סדר בבית המקדש, חג שמח וגאולה שלמה.

הרצאה כנגד ארבעה בנים | הרצאות שמסר משה שרון על פסח | הספרים של משה שרון