איגרת שכתב הרב ברוך שלום אשלג ממנצ'סטר ט"ו בשבט התשמ"ז 1987
הנה מקודם צריך להבין מהו ענין ראש השנה, על דרך העבודה. ידוע שראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך. וראש נקרא בחינת שורש, שמשורש זה יוצא הענפים. ותמיד הענפין נמשכים לפי מהות השורש, כי משורש של תפוחי זהב לא ימשך ענפים של תפוחי-עץ. והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבנין. וענין הדין שדנין את האדם בראש השנה, היינו האדם בעצמו הוא השופט והדיין, והוא והמוציא לפועל. כי האדם הוא הדיין, ומוכיח, ויודע ועד. וזה על דרך שאמרו חז"ל, יש דין למטה אין דין למעלה...
... ועכשיו נבאר את ענין הקשר שבין אילנות לבריות, שחז"ל סמכו זה לזה, כנ"ל. הנה כתיב "כי האדם עץ השדה", היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיה מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות, מוכרחין לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות. וענין פירות הוא תכליתו של האדם. ואאמו"ר ז"ל פירש פעם בסעודה של ט"ו בשבט, למה עושין ענין של אכילת פירות, ואמר, משום שזהו כל ההפרש בין קדושה לסטרא אחרא כמו שכתוב בזהר, "קל אחר איסתרס ולא עביד פירא" כמו שכתוב בהסולם (הקדמה ז' אות כב), היינו שמתייבש מקורם והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. וההולכים בקדושה זוכים לברכה במעשי ידיהם, "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול", עיין שם. לכן עם ישראל עושים רמז לזה, בכדי להראות שעיקר הוא הפירות, עד כאן לשונו. והפירות דקדושה, הוא בזה שזוכים לגלוי אלוקותו יתברך, ונעשה כמעין המתגבר שאין פוסק לעלמין, והולך ממדרגה למדרגה עד שזוכין שאומרים "יתפאר בי, כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי".
וענין העבודות שנוהגים באילנות, ניתן גם כן להאדם בכדי להכשירו כנ"ל, עיין שביעית (פ"ב מ"ב), שמביא שם דברים הזקוקים לעבודת האילן, וממנו נלמד לעבודת האדם, ודי למבין.
מזבלין, מכניסין להם זבל. כמו כן האדם צריך להכניס בעצמו זבל, היינו בחינת פסולת שהם מדות המגונות שבאדם. אבל האדם אין צריך להביא זבל מבחוץ כמו אצל האילן, אלא צריך להכניס את הזבל מהעלם אל הגלוי, היינו לתוך הרגשתו, שירגיש את מידת שיפלותו של המדות המגונות שבו. אחרת אין הוא מסוגל לתקן את מעשיו.
מעדרין, חופרים בעיקרי האילנות. כמו כן האדם, צריך לחפור ולחקור את עיקר ותכליתו של האדם מה הוא. לשם איזו מטרה בא לעולם הזה.
מיבלין, חותכין את היבלת, מומין הנולדים באילן. יבלת נקרא דבר שמחוץ לגופו. ויש כמה דברים שהאדם עושה אותם ונראה לחוץ לבני אדם. דהיינו, בעת התפלה או שמדבר דברי חסידות לפני חבירו, שעל ידי זה חבירו רואה את עבודתו שהיא מחוץ לגופו, אזי צריך לחתוך אותם ולבטלם, אלא "הצנע לכת עם ה' אלקיך". היינו, בעת שהאדם עושה איזה עבודה לשם אלקיך, הסימן הוא אם הוא משתוקק להצניע את הדבר מבני אדם, וזה סימן שכוונתו היא אמיתית. ואם לאו הוא להיפך, שהוא משתוקק רק לגלות לבני אדם, ומטהר את הגוף לחוץ בקן טעמים. מה שאם כן בזמן שהוא לשם ה', אז מטבעו שרוצה דווקא לכסות את הדבר.
מפרקין העלין מעל גבי האילן להקל מעליו. כמו כן האדם, יש לו עלין שהוא בבחינת שקודמים לפירות. היינו, שעל העלין יוצאים פירות, שזה ענין ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". השלא לשמה נקרא עלין, והפירות הוא הלשמה. אבל צריך לפרק את העלין הללו, כדי להקל מאילן שיהיה לו היכולת לבא לשמה. אחרת, אם לא יפרק את השלא לשמה, יהיה נשאר בהמצב דשלא לשמה. אבל אחר כך כשזוכין לשמה כתוב "ועלהו לא יבול".
מאבקין, שרשי המגולים מכסים אותם באבק. הנה "שורש" נקרא בחינת מחשבה, שהוא השורש למעשה. ואם המחשבות מגולין, היינו שמסתכלים בכל המקומות ומרגל לכל המקומות, הן על הדרכים והנהגות והתורות וכו' שקבל מרבותיו, אם הם אמיתיים. אזי צריכים להתאבק עם המחשבות הנ"ל, מלשון "ויאבק איש עמו", הנאמר על שרו של עשיו, ולקבל אותם למעלה מהדעת. שזה ענין "והוי מתאבק בעפר רגליהם". פירוש, אף על פי שיש לך בחינת מרגלים שאומרים "לא נעלה", ואף על פי שהמרגלים שלהם, היינו המחשבות של התלמידים, מעלים עפר, היינו שנדמה בעיניהם שדברי רבותיו הם ערך של עפר, ומכל מקום הוא צריך לקבל למעלה מהדעת את דברי רבותיו. ואתן כאן דוגמא. הנה אאמו"ר זצ"ל הבטיח לנו, שעל ידי זה שנלך בדרכו ונקיים את הנהגותיו, נזכה לנצחיותו יתברך ולהדבק בו יתברך ולהכנס בהיכלי דמלכא, אף על פי שכל אחד מאתנו מרגיש שאין מידות טהורות כראוי למי שמשרת את המלך, מכל מקום "קרוב ה' לנשברי לב", מאחר שכל המידות המגונות שנמצא בנו מצד הטבע, ה' הטביע בנו וברא אותנו עם כל השיפלות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, כי "רם ה' ושפל יראה", משום שה' אוהב את האמת, לכן הקב"ה מקרב את השפלים באמת. ולפעמים אנחנו באים לידי מצב של יאוש, ואנחנו מרגישים שלא נעלה אף פעם ממצבינו הנמצאים בו עכשיו, היינו בזמן ההרהור, על זה אמרו " מאבקין". שצריך ללחום עם המחשבות הללו.
מעשנין תחת האילן, להמית התולעים הגדלים בו. הנה הכתוב אומר אצל המן "ויותירו ממנו עד בוקר, וירם תולעים ויבאש". ענין המן, פירש אאמו"ר זצ"ל, שהוא ענין אמונה. וזה ידוע שבכל יום צריכים לחדש את ענין האמונה. וזה ענין "ילקטו דבר יום ביומו", היינו, אפילו שעדיין אצלו יום, מכל מקום הוא צריך לחדש את היסוד של העבודה, היינו מטרת העבודה. שצריך לדעת, כי מה שהוא נמצא בבחינת יום, אין זה אלא תוצאה מאמונה. מטעם שאם הולכים על דרך האמונה, אזי הוא זוכה להתלבשות השכינה, כל אחד לפום שעור דיליה בבחינת אמונה. היינו שלא המטרה הוא היום אצלו, אלא יכול להשתמש עם בחינת יום, בכדי להעיד על בחינת אמונה. היינו, כי יאמר, עכשיו אני רואה שהלכתי בדרך האמונה, מאחר שיש לי תוצאה של יום. נמצא, שעלי להתחזק בהשורש. ובזמן שכל היסוד הוא אמונה, אזי נמצאים בבחינת עניות ושיפלות, כמו שכתוב " ואנכי תולעת". היינו שבחינת "אנכי", שהיא בחינת אמונה, גורם לי להרגיש שהוא בחינת תולעת, מטעם שכל עבודתו הוא למעלה מהדעת, ומבחינת שהוא למעלה מהדעת אי אפשר לקבל גאות, ודי למבין. מה שאם כן אם לא מחדש את האמונה, אלא כמו שכתוב, "ויותירו" וכו', ושמשתעשע עם בחינת יום שלו, ועושה זה לעיקר, אזי "וירם תולעים". במקום שצריך להיות בחינת "תולעת", אזי וירם, היינו גאות, שמרגיש שהוא המורם מעם. וכל זה הוא מתוך שעובד בתוך הדעת, מזה הוא בא לבחינת וירם, היינו בחינת גיאות. והגיאות שלו מתפשט למרחוק...
והעצה לזה, הוא כמו שאומרת המשנה לנו, "מעשנין". שהעשן בא על ידי השריפה, היינו שבכל יום הוא שורף את עבודתו של אתמול, ורק היום הוא מתחיל להכנס לחדוות של מלחמת מצוה, ולהוציא את ארץ ישראל מתחת רשות הקבלה, ולהכניס את הנקודה לתוך מצב שיהיה מורגש אצלו, שכנפי השכינה חופפים עליו, כמו שכתוב "חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן". היינו, דווקא כשמקבלים את דרך האמונה, הנבחן לבחינת עול הנישא על הכתפיים, זוכים לבחינת שכינה. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכל יום צריכים לתת לה' כל המעשים שעברו עליו, בין שהם מצוות ובין שהן עבירות, ומתחילים מחדש. וזה פירוש "מעשנין". והעשן סותם את העינים הנקרא בחינת "עיני השכל", שהוא בחינת תוך הדעת שלו, ודי למבין.
מסקלין, מסירים את האבנים, שהוא ענין הבנות שיש לו בתוך הדעת, שזה שייך ללב האבן. היינו, בזמן שמרגיש בחינת יום, ומרגיש בחינת טעם והרגש בעבודה, אז הוא אומר, עכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', מסיבת שאני מרגיש בזה תענוג וחיות. נמצא שכבר יש לו סמיכה, היינו מרוב הסמיכות הללו באים לו הרבה אבנים, שיש לו בנין שלם בתוך הדעת. וזה ממש אבני נגף. וזה שאמר פרעה, "וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו", היינו במקום שיש לכם תענוג הנקרא "אבנים", אזי הוא לא מקבל זה לתוך לב-האבן, הנקרא בחינת קבלה, אם בן הוא, היינו שנתעורר לכם מזה בחינת השפעה, היינו כנ"ל בבחינת רועי מקנה אברהם, אזי "והמיתן אותו", המחשבות האלו תשמידו. "ואם בת היא", שהיא בחינת נוקבא, היינו לקבל את הכל לתוך הרצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, "וחיה". את זה פרעה מיעץ לקבל בתור חיות ויסוד. אבל דרך התורה לסקל את הדיעות והמחשבות האלו.
מכרסמין, כורתים וחותכים הענפים היבשים מהאילן. היינו, כל מה שרכש מהסביבה בבחינת מצות אנשים מלומדה מצוות ותורות יבשות, צריכים לחתוך, דהיינו להשכיח את תורת חוץ-לארץ. כי ארץ-ישראל נקרא בחינת לשמה, ומה שלוקחים מהסביבה הוא רק בחינת שלא לשמה, ודי למבין.
מזרדין. הענפים הלחים, כשהם מרובין, רגילין לקצצן ומניחין מקצת מהם. היינו אפילו התורות והחכמות שהם באמת לחים, ומכל מקום אם הם מרובים, היינו ש"חכמתו מרובה ממעשיו" אזי אסור לו להשתמש עם הרבה ידיעות וחקירות. כי עיקר האמת מתגלה במעשים, כי כל מעשה ופעולה בפועל מעידה על טיב פועלה.
היוצא לנו מכל הנ"ל, שהבריות דומה לאילנות. וזה פירוש "היוצא ביומא דניסן וחזי אילני דמלבלבי", היינו שהאילנות כבר התחילו להראות כוחותיהם לחוץ, היינו שנראה לחוץ, שהם כבר רוצים להשפיע פירות לטובת האדם. שענין טובות היינו להשפיע... והיות שהאילנות מלבלבי, היינו שהם משפיעים, לכן הם נקראים אילנות טובות. ובטח שיש אז גם בריות טובות, היינו שהם גם כן עושים דברים בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרם. אחרת, גם האילנות לא היו משפיעים את פירותיהם, כמאמר חז"ל "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", היות שיש צדיקים שהם משפיעים, הם פועלים שהאילנות ישפיעו... וה' יעזור לנו מכל צרתנו ויתן פדות לנפשנו, ונוושע בגשמיות וברוחניות, אמן כן יהי רצון!
תגובות