שמי אור ויש לי וידוי – אני אוהב את חנוכה. לא רק בגלל שנולדתי בנר שני, ולא רק בגלל השם שנתנו לי הוריי. אני מאשים בעיקר את האווירה, שהיא רוחנית ושמחה, קלילה כזו, בלי הלכות כבדות כמו בפסח או ביום הכיפורים.
כל שנה אני מתענג על חנוכה, ומאז שנולדו ילדיי ועמדו על דעתם – התאהבתי בחג ביתר-שאת.
חוץ מהשנה.
בכל ערב אנחנו מדליקים חנוכיה אחת בחלון ואחת ליד המזוזה, עם שמן ופתילה. אשתי הודיה מכינה את הכוסות עם השמן ואני מוסיף קצת, כי למה להתקמצן? תני ליהנות מהנרות עד אמצע הלילה.
ואז הם שרים את כל השירים שלימדה הגננת, ואוכלים את הסופגניה שאפתה המצוננת (כל שנה בחנוכה הודיה חולה, זה חלק מהלכות החג...).
בשלב הזה כל העיניים נשואות אל החנוכיה ואל אבא, כי עבורי זה הרגע הכי מרגש – להתבונן על הנרות.
שעות על גבי שעות, לא זז ולא נע, והודיה אומרת – אבל חז"ל אומרים חצי שעה, לא חצי לילה.
אבל זה לא עוזר לה כמובן.
להתבונן על הנרות זו המדיטציה הכי טובה בעולם.
חוץ מהשנה.
העליתי את החנוכייה הגדולה מהמחסן, קניתי שמן זית ופתילות, השלמתי שתי כוסיות שנשברו בחג שעבר וכולנו היינו מוכנים.
בירכתי על הנרות, בירכתי שהחיינו, הדלקתי והתיישבתי בזווית שתאפשר לי להתבונן, להתמכר. אבל אז שתי הפתילות כבו, זו אחר זו.
קמתי והדלקתי שוב. הן כבו שוב. החלפתי פתילות. כבו שוב. בדקתי שאין רוח. החלפתי שמן. כבו שוב. נו מה? בשלב מסוים התעצבנתי אז הודיה אמרה לפחות השנה לא תהיה זומבי נרות. התעצבנתי עוד יותר.
למחרת בנר השני אותו הדבר. קניתי שמן אחר. אותו הדבר. העברנו את החנוכיה הגדולה מהחלון כדי שלא יהיה בדל סיכוי של רוח. כבו.
לכבוד הנר השלישי הכנתי הגנה מפוליגל. כבו.
לכבוד הנר הרביעי קניתי חנוכיה חדשה לגמרי. כבו. מה זה?
יותר מאשר הילדים הצטערו על הנרות, הם הצטערו על אבא.
ואז הגיעה איזו תובנה.
בגלל שלא התבוננתי בנרות, התפנה לי זמן והחלטתי לקרוא את הספר על הבעל שם טוב שחיכה לי חצי שנה ליד המיטה.
אחרי שהנר הרביעי כבה הגעתי לפרק השמיני בספר, שם מספרים תלמידיו על אחד העקרונות של תורתו: אם רואה האדם פגם אצל חברו, ידע שהפגם נמצא בו.
אני יודע, זה לא באמת קשור, כי לא היה פה אף אחד שראיתי בו פגם, אבל עובדה שהחנוכיה הזו הוציאה אותי מדעתי, כעסתי על הקב"ה שלא נותן לי ליהנות ממצוות נר חנוכה. אז אולי, חשבתי, אולי הוא מנסה להעביר לי מסר דרך הנרות?
תגידי, הערתי את הודיה, אם הייתי שואל אותך מה הקב"ה רוצה להגיד לי בזה שהנרות שלנו כבים –
למה אתה מעיר אותי? אני לא מרגישה טוב
כי זה חשוב
הייתי אומרת שאתה מגזים עם השעות שהיית מתבונן על הנרות והקב"ה מנסה לגמול אותך.
לא הודיה, זה מה שאת חושבת, אבל מה לדעתך השם מנסה להגיד לי? לא את.
היא חשבה כמה רגעים וענתה בהיסוס – אולי הוא מכבה לך כי גם אתה מכבה? מכבה אנשים?
באמת? את חושבת? אני מכבה אותך?
לא, אתה לא מכבה אותי.
נו את רואה?
אבל את יהודה כן.
יהודה זה הבן הגדול שלנו. הוא בן ארבע עשרה ויש לו הרבה שטויות בראש. וחלומות של נער.
אני מכבה אותו?
כן. כל פעם שהוא מספר לך על רעיון או רצון שיש לו, אתה מבטל אותו, תפסיק עם השטויות שלך, תתבגר כבר, אלה המשפטים שלך.
את צודקת. אבל מה הקשר לחנוכיה?
לא יודעת, אתה זה שהעלית את האפשרות הזו, שהשם מנסה לרמוז לך משהו.
לא נרדמתי. היא חזרה לישון ואני התהפכתי. זו הפעם הראשונה שהבנתי את עומק הטענה של גדולי ישראל שאומרים שחנוכה שייך לחינוך הילדים. חשבתי שהקשר הוא השירים והסופגניות.
בכל זאת, אני אדם מאוד ריאלי, לא מאמין בקסמים, אז החלטתי לעשות ניסוי. למחרת בצהריים כשיהודה חזר מחבר תפסתי אותו לשיחה. התנצלתי, הסברתי לו שהרצון שלו ללמוד גלישה הוא רצון טוב ונפלא, למרות מה שאבא אומר, ואבא סה"כ דואג מהגלים בים, ושאני מאוד אוהב אותו ורוצה שיהיה לו טוב. אל תתן לי לכבות לך את הרצון, טוב יהודה? אף פעם.
הוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו עם הנאום הזה, הוא בטח התייאש שאי פעם אבא יכבד באמת את החלומות שלו.
חלק א' של הניסוי הסתיים.
הגיע הערב, סידרתי את החנוכיה, בכוונה את הישנה, עם השמן הישן והפתילות הכי מצ'וקמקות. אספתי את המשפחה והדלקנו נר חמישי. אחרי שני שירים הסתכלנו אחד לשני בעיניים, אחרי עשרה שירים הרשיתי לעצמי להשען לאחור. הנרות לא כבו.
הודיה אמרה שהילדים לא הבינו למה נרדמתי כל כך מהר מול הנרות אם חיכיתי להתבונן בהם ארבעה ימים...
שיעורים של משה שרון על חנוכה | ספרים מומלצים על סודות חנוכה | הספרים של משה שרון
תגובות