הכנה רוחנית לחג הסוכות

עין חיצונית תראה כמה קרשים ישנים שמעליהם עלים וענפים וכמה ילדים תולים קישוטים ולא תבין מה הוואו הגדול, אבל האמת היא שמאחורי הסוכה הזו עומדים כמה שיעורים חשובים מאין כמוהם לחיים שלנו..

לקחתם אוויר? מתחילים:

מחשבה - דיבור – מעשה: כמו בכל שינוי שאדם עושה בחייו, גם סדרת חגי תשרי מביאה לידי ביטוי את שלושת השלבים ההכרחיים. ראש השנה הוא חג שעיקרו מחשבה (ראש מלשון מחשבה ולא מלשון ראשית, כי הרי ניסן הוא ראשית השנה)– אחרי חשבון הנפש של חודש אלול מגיע הזמן לשאול – מה המטרה שלי לשנה הקרובה. גם כשבונים בית מתחילים קודם כל מתוכניות עבודה.

אח"כ מגיע שלב הדיבור – אדם מתחיל להוציא לאור את המחשבה הנכונה ע"י דיבורים נכונים, ואחרי שהחליט בראש השנה איך הוא רוצה שהשנה שלו תראה, הוא מבקש, ע"י תפילה, ועושה תיקון על הפה: מצד אחד לא אוכל ומצד שני רק מבקש סליחה ומתפלל 5 תפילות. והנה, הגיע הזמן אחרי שתכננו וביקשנו – להתחיל ליישם – סוכות נקרא זמן המעשה. קבלת השפע בפועל מגיעה לאדם מעצם הישיבה בשמחה בסוכה לאורך שבעה ימים עד הרגע הגדול – שמחת תורה.

כל התהליך המכווץ הזה, שנמשך 51 ימים, כולו בשמחה, נועד לעזור לאדם להשתנות באמת ולהתחיל מחדש בלי הקבעונות והגבולות שסגרו אותו בד' אמותיו.

צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי – הנה, כמו בכל שינוי שאדם עושה, לא ייתכן שימשך באותם הרגלים קבעוניים שצבר. החלטת לשנות – צא. ולכן, בסיס היציאה מהבית לשבעה ימים של תפילה, אכילה, לימוד ושינה בתוך סוכה היא היציאה מהשגרה הנוחה והמוכרת. כמו שאדם יחליט להפסיק לעשן אבל ימשיך להסתובב עם סיגריות בתיק וילך לאותם בתי קפה ופאבים שבילה בהם עד כה. לא, אומרת התורה, החלטת לשנות – צא.

אז למה דווקא לצאת לסוכות? בגלל הסכך.

סוד הסכך מורכב משני חלקים:

  1. ענני הכבוד / צלתה מרובה מחמתה
  2. פסולת גורן ויקב. ביאור:

כתוב שהסוכה והסכך שמעליה מסמלים את שבעת ענני הכבוד שליוו את עם ישראל במדבר. מה הפירוש הפנימי? מסביר הרב יהודה אשלג שענן פירושו "כיסוי על השמש". מהי השמש? השמש היא מקור האור והשפע של האדם. אז למה צריך לעשות עליה כיסוי? כי כמו שבעולם שלנו אי אפשר להסתכל בצורה ישירה על השמש ולהנות מאורה אלא צריכים לכסות, מלמדת אותנו הקבלה שכך אנו צריכים לעבוד במהלך כל החיים – לעשות כיסוי, גבול על השפע. למה?

אנחנו הרי, כבני אדם, נבראנו ככלי קבלת תענוג. אנחנו רוצים לקבל כמה שיותר תענוג: וכאן ועכשיו ותמיד – מקסימום תענוג במינימום מאמץ. אם כך- מה הבעיה? יש שפע, יש כלי שרוצה את השפע, נשמע אידיאלי, לא? אז זהו, שלא – כל הקלקולים בחיים שלנו מתחילים מזה שאנחנו לא יודעים איך לקבל את השפע. לאכול זה תענוג, אבל יותר מדי זה סבל. כסף הוא תענוג אבל יכול לחרפן את האדם בקלות אם לא יעשה לו סייגים וכמו כן כל התענוגות שלנו. יותר מדי שפע הופך לפשע. ענג מתהפך לנגע. אז מה עושים? שמים סכך. הסכך הוא סוג של סינון, הגבלה, הגנה פנימית מפני הרצון שלי לקבל את האור בצורה ישירה. בשפת הקבלה, ההגבלה הזו נקראית מסך – מגיע אור ואני עושה עליו גבול בכדי לקבל אותו בצורה נכונה. העבודה הזו נקראת בכתבים הקדושים – צילא דמהימנותא – בעברית – צל האמונה. המסך הזה, שעושה צל על האור, לא בא לאדם באופן טבעי – זו עבודה רוחנית שמתחילה באמונה.

ובספרי ההלכה כתוב כך: "צריך להניח סכך שתהא צילתה מרובה מחמתה שאם היה חמתה מרובה מצלתה פסולה מהתורה" במילים פשוטות – צריך שהאדם ילמד לקבל את האור של הקב"ה שמגיע אליו אחרי מאמציו באלול – ראש השנה – ויום הכיפורים בצורה נכונה. לא האור חשוב, אומרים לנו חז"ל, אלא הכלי, המסך. הצל יותר מהחמה.

הסוד השני של הסכך הוא שעל פי הגמרא במסכת סוכה, הסכך אמור להיות מורכב מפסולת גורן ויקב., ז"א שאריות קש ושאריות של אשכולות וענבים. נשמע קצת לא הגיוני נכון? האמת היא שיש סוד גדול בהוראה הזו לקחת את המיץ של הזבל, של עבודת היום יום ולעלות אותה מעל לראשי בחג הסוכות. הסוד הוא במילה "פסולת". ניתן להבין שהפסולת שאני מייצר מורכבת למעשה מהחטאים שלי, ההרגלים הגרועים שלי, הרגעים שפגעתי באחרים וכו' אבל זה לא רק זה.  לא רק האגואיזם שלי והעובדה שאיכפת לי רק מעצמי זה מה שפסול אלא גם מה שאני עצמי פוסל. מה אני פוסל?

אני פוסל דעות של אחרים, הסתכלות על החיים. אני פוסל את ההוא שנראה פחות דתי ממני או קצת מכוער או שמנמן, אני פוסל אפילו את עצמי בסיטואציות מסוימות.

נו, ומה לא בסדר בזה? אין בזה שום דבר לא בסדר חוץ מזה ש"הפוסל במומו פוסל", קרי, אדם קטן חי בגבולות של מותר ואסור, נכון ולא נכון, טוב ורע וכו', יש לו חוסר יכולת בסיסית לקבל את השונה ממנו ולכן כשהוא פוסל את האחר הוא בעצם מעיד בכך על קטנותו שלו. אדם גדול לעומת זאת מסוגל להכיל שונות וניגודים. העניין של סוכות הוא שמכיוון שאנחנו צריכים להיות בשמחה אסור לנו לייצר את הפסולת הזו – שמחה היא שמחה שלמה. אנחנו שמחים בכל מה שקיבלנו מלמעלה – שום דבר איננו מיותר. גם התכונות שנראות לי שליליות בעצמי ובאחרים הם למעשה טובות. אני פשוט לא רואה את זה.

הסוד הנ"ל בא לידי ביטוי בעוד שניים ממנהגי החג – האושפיזין וארבעת המינים – אם הפסקתי בסוכות, למשך שבעה ימים לפסול את כל מי ששונה ממני – אני צריך להתקרב אליו, לא?

סוכות הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית - אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל אחד ואחד להיכנס ולהתארח אצלנו, לא במטרה לנקר עיניים על הסוכה המפוארת שלנו כי זו רק סוכה ולא במטרה לחנך אותו, אלא לסעוד ולהתחבר. מבחינתי – כל האנשים סביבי הם האושפיזין בכבודם ובעצמם.

גם השימוש בארבעת המינים: אתרוג, ערבה, לולב והדס (ר"ת אעל"ה) מעביר את אותו המסר בדיוק - כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה - כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד.                                                                                                                 

עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים – יש כאלה שדומים לי ויש שמאוד שונים, יש כאלה שלא היתי רוצה לפגוש ויש כאלה שאני חפץ ביקרם. יש שעוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש גם כאלו שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם. ובכל זאת על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום. למה? כי בסוכות מעלים את הפסולת מעל הראש.

 

שנזכה לשמוח בחג הזה יחד עם כל בית ישראל כאילו ישבנו בסוכה אחת...

מאמרים על סוכות | שיעורים של משה שרון על סודות חג סוכות | הספרים של משה שרון 


תגובות