קפה סליחות | מאמר אורח מאת קובי חג'ג'

איך יודעים שחודש אלול הגיע? כשהייתי ילד ידעתי לפי ריח הקפה השחור והמתוק שהתבשל לאיטו על הכיריים בארבע לפנות בוקר.
לפחות בכל בוקר שבו הגיע תור אימי בתורנות של קפה סליחות.

תורנות קפה סליחות התחלקה בין נשות השכונה. לכל בוקר מימות החול במשך ארבעים הימים שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים,
הייתה אחראית הקפה שלו. כשהגיע תורה של אימי היא השכימה קום, שפתה קומקום גדול על הכיריים ובישלה את הקפה השחור והריחני
באיטיות, על אש קטנה, ככה, אתם יודעים, כמו שעושים קפה אמיתי. הארומה התפשטה ברחבי הבית המנומנם, ואני הייתי פוקח עיניים,
מביט אל החלון ורואה את החושך שעדיין כיסה את השמיים, ואז מזדחל מהמיטה בשקט למטבח. בחוץ הייתה אפילה מוחלטת, גם הבית כולו
היה חשוך מלבד מנורת התקרה שבמטבח.

וולדי [בני], עוד מוקדם תחזור לישון, הייתה אומרת אימי בלחש, בסוף תירדם בביה"ס, חבל.
זה בשביל הסליחות? הייתי שואל ומצביע על הקומקום הגדול. כן, הם קמים מוקדם כל בוקר, הייתה אימי עונה, תחזור לישון...

אבל מי יכול לישון כשהלב לוחש שמשהו מרתק קורה למטה בבית הכנסת, משהו קצת יותר חשוב מלימודים... הייתי חוזר למיטה,
מתכסה ומחכה בעיניים פקוחות בחושך עד שדלת הכניסה נטרקה ואימי חזרה לישון, אז הייתי מתרומם בשקט לחלון ומביט באבא
מהלך את המרחק הקצר שבין הבנין לבין בית הכנסת הצמוד לגדר חצר הבנין שלנו. הוא היה פותח בשקט את דלת המטבחון של
בית הכנסת הקטן, ומניח שם הקפה המתוק והחם שעבר מהקומקום הגדול לתרמוס גדול לא פחות.

טקס קבוע. בכל יום משפחה אחרת. בכל יום אותו הקפה –שחור, חזק ומתוק. חודש אלול הגיע עם הסליחות וריח הקפה השחור החם והמתוק.

ואז הייתי מאזין. או לפחות מנסה. קולות הסליחות נשמעו חלושים מבעד לחלונות בית הכנסת הסגורים. עד שהגיע הרגע הזה, הרגע
שבו כולם יחד, כל המתפללים, שרו יחד את אדון הסליחות. הרגע הזה שבו הלב נשבר ומתחבר בעת ובעונה אחת. שם אולי התחלתי
להבין שאדון הסליחות הוא לא שופט מפחיד ומרוחק, אלא פשוט אדון הסליחות...

בבוקר, כשנרדמתי על השולחן בכיתה בדיוק כמו שאמא אמרה, היו המילים המלטפות האלה, המילים החשופות, המילים האמיצות והכנות,
מתנגנות יחד עם הלחן השמח כמו מתוך חלום באוזני. לא הבנתי כילד מה משמעות העמידה מול בוראי, לא בטוח גם שהיום אני מבין יותר.
אבל משהו בפנים, בתוך הלב, הבין את מה שלמרות שאנחנו אומרים במילים אי אפשר ממש להסביר במילים, אלא רק להרגיש:

טוֹב וּמֵטִיב לַבְּרִיּוֹת | יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת |כּוֹבֵשׁ עֲוֹנוֹת | לוֹבֵשׁ צְדָקוֹת |חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ.

כי השכל לא ממש מבין איך מי שהוא טוב ומיטיב, צריך לסלוח. אם הכל טוב, על מה יש לסלוח ולמה הוא ברא מציאות שבה צריך לסלוח.
למה הוא ברא מציאות שיש בה חטא שעליו עלינו להתוודות, לעשות תשובה, לבקש סליחה? את זה השכל לא מבין, אבל הלב יודע. החטא,
עד כמה שזה לא נשמע הגיוני, החטא הוא שנותן לנו את היכולת להכיל את הטוב של הבורא.

החטא, העבירה, הם התוצאות של הרצון שלנו לבלוע את כל העולם, לקחת הכל בשביל ההנאות האישיות שלנו וכמובן שעל חשבון כולם.
הרצון הזה נותן לנו הנאה רגעית וחולפת הלוך וחזור, הלוך וחזור...אנחנו מתמלאים בסיפוק רגעי ומיד מתרוקנים, בכל פעם רוצים
יותר כדי לפצות על ההתרוקנות הקודמת. וכך הלוך וחזור...הלוך וחזור...עד שיום אחד אנחנו מתרסקים, נשברים, כי השפע שמשכנו בשביל
הרצונות האגואיסטיים שלנו לא יכול להתקיים בתוכנו בקביעות. למה? כי השפע תכונתו השפעה ונתינה ואיך ישכון בכלי שכולו רק קבלה עצמית,
גאווה, ציניות, והתנשאות?

וכשהשפע הסתלק מאיתנו, נשארנו מרוקנים, חסרים, בודדים, עצובים. ואז לאט לאט נרקמת לה הבנה פנימית שהחטא משמעותו
להחטיא את המטרה. מטרת הבריאה היא להפוך אותנו למשפיעים, כדי שלא נקבל את הטוב של הבורא בחינם, כי מי שמקבל בחינם
מתבייש. ואילו אנחנו מחטיאים את המטרה שוב ושוב, במקום להיות משפיעים, אנחנו לוקחים, גונבים, עושקים מכל העולם, וכך האגו
שלנו גדל וגדל, רוצה עוד ועוד שפע, אבל נשאר לא מסופק. השפע נכנס ובורח, נכנס ובורח... ואז כשאנחנו מבינים שההתנהגות האינטרסנטית
הזאת מחטיאה את המטרה, אנחנו משנים כוון ומבינים שצריך להתנהג אחרת, שצריך ללמוד לעשות טוב לאנשים שסביבנו, לתת, לעזור, להיות יחד.

לכן הסליחה היא הבקשה לחזור להיות כולנו יחד וללמוד מחדש איך להתחבר אליו. הסליחות הן געגוע לשורש שלנו, לאבא, למלך, לטוב והמטיב.
התהליך של החטא, הזמן שבו רצינו לבלוע את כל העולם, היה הזמן שבו הרצון הגדול והאגואיסטי הגדיל את הכלים שלנו, ועכשיו כשאנחנו לוקחים את
הכלים, הרצונות הגדולים האלה ומשתמשים בהם כדי לעשות טוב, אנחנו יכולים לעשות טוב בגדול, להשפיע טוב לעולם בכמויות ענק, כי הכלים שגדלו
ע"י החטא, הופכים בתהליך הסליחה למנוע השפעה ונתינה ענק ועצום.

ועכשיו, לאחר שהפכתי למשפיע, אני מקבל שפע מהבורא על מנת להשפיע לאנשים שסביבי, ואת השפע הזה אני כבר לא מתבייש לקבל,
כי אני משתמש בו לנתינה, ולכן לא מקבל אותו כמתנת חינם, ואז אני יכול לומר בלב שלם:

אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת |בּוֹחֵן לְבָבוֹת | גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת | דּוֹבֵר צְדָקוֹת | חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ...

סליחה, מסביר הרב אשלג, היא מלשון שליחה, ש' ו-ס' הן אותיות מתחלפות. אדם שמרגיש שהחטאים שלו גורמים לו לעצבות, בדידות,
ריחוק מהבורא ומבני אדם, מחליט לשלוח את החטאים ממנו והלאה, ומבטיח שמהיום והלאה יעשה רק מעשים של השפעה. נכון שלא ככה
תפסנו את מושג הסליחה? רובנו מתייחסים לסליחה כאמצעי לרצות מישהו שכועס עלינו, או להרגיע את המצפון שלנו. לא, אומר הרב אשלג,
סליחה היא הרצון לשלוח ממני את הרצון לקבל על מנת לקבל ולהבטיח לעצמי שמהיום אשתדל לעשות רק מעשים של השפעה.

כי אני לא מבקש סליחה ממשהו חיצוני. הרי הבורא נמצא בתוכי ומחכה להתגלות. וכל עוד אני חוטא אני גורם לו להעלם בתוכי, להיות חבוי.
תהליך הסליחה – השליחה של החטא ממני, היא תהליך עמוק של הכרה פנימית בכך שהבורא נמצא בתוכי כמו בכל פרט ופרט במציאות
ומפעיל אותי בדיוק מושלם לעבר התכלית שלי – להיות משפיע כמוהו.

לכן כנראה הפיוט הזה עם המילים העמוקות והחשופות זכה דווקא לניגון משמח ומרומם לב שכזה, כי מה משמח יותר מלגלות את האור בתוכי,
לגלות שלמרות כל הקשיים בתוכי פנימה אני טוב מוחלט, נשמה אלוקית. אדון הסליחות שנמצא בתוך תוכי בוחן את הלבבות שלנו ומגלה שעמוק
בתוכנו פנימה עמוק בנפש, אנחנו רוצים להיות כמוהו, טובים ומיטיבים לזולת. ולכן הוא דובר צדקות, הוא יודע שגם החטאים שעשינו לא היו אלא
שלב בתהליך ההתפתחות שלנו, שלב שבו רכשנו כלים לשפע שהוא שמר עבורנו, הוא יודע שהתהליך שעברנו, למרות הירידות והנפילות הגדולות,
הוא תהליך צודק, מדויק ואוהב.

ועכשיו, בחודש אלול, אנחנו הופכים את החטאים הגדולים שלנו לכלים גדולים של השפעה ונתינה, מגלים את מידות הרחמים של הבורא.
בהתחלה זה נראה שחור ואפל, אבל ע"י בקשת הסליחה והרצון להשתנות, התחושה האפילה והשחורה מתמתקת, הופכת לרחמים גמורים,
בדיוק כמו הקפה השחור והמתוק של הסליחות של פעם.

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד