ראש השנה חל בא' וב' בתשרי והוא החג היחיד בשנה שחל בראש חודש. שני ימי החג נחשבים ליום אחד ארוך. ראש השנה נקרא גם " יום הדין" ובו נידון האדם והעולם כולו על מעשיו בשנה החולפת. היום הראשון נקרא דין קשה והיום השני דין רפה. דין הוא למעשה צמצום של האור האלוקי והוא היה נחוץ בכדי לברוא את העולם, אך מכיוון שדין הוא סיום וסוף יש צורך בשיתוף של רחמים בדין בכדי שהעולם יוכל להמשיך להתקיים.
חודש ניסן הוא הראשון למניין החדשים ולכן חודש תשרי הוא החודש השביעי למניין החודשים, ומכאן שראש השנה אינו ראש לשנה במובן של תחילת השנה, אלא ראש לשנה בכך שהוא קובע את התנהלותה וגורלה של השנה הקרובה, בדיוק כפי שבגוף הראש הוא שמחליט כיצד הגוף יפעל ונותן לו את הפקודות המתאימות.
לכן מכיוון שבראש השנה הקב"ה קובע עבורנו בדין ומשפט את מהלך השנה כולה, עלינו למתק את הדינים ברחמים. תשרי הוא החודש השביעי והוא כנגד ספירת מלכות שבה מתבצע תיקון הנבראים, לכן לאורך חדש תשרי ובעיקר בראש השנה ובעשרת ימי תשובה, עלינו לבחון את מעשינו בשנה החולפת, להביע חרטה ורצון לתיקון לעצמנו ולכלל ישראל ועל ידי כך להשפיע רחמים על מידת הדין.
בתפילת המוסף של ראש השנה נאמר "היום הרת גורל היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם" כל הבריאה עומדת למשפט ביום זה ועל עם ישראל מוטלת האחריות להנהיג את השינוי, את מיתוק הדין ברחמים – להיות ראש לשינוי.
"להבין את הנ"ל על דרך המוסר, יש לפרש, "ראש השנה" נקרא תחילת יצירתו של האדם, היינו כמו שאמרו חז"ל שמכריזים על הטיפה חכם, טיפש וכו' (נדה טז:). "גשמים", היינו כוחות הגשמיים שלו, זאת אומרת אם יהיה לו מוח קטן או גדול, לב קטן או לב גדול, רצון קטן או רצון גדול, וכדומה. ואם האדם הולך בדרך הטוב, כשנתגדל להוסיף עליו אי אפשר, היינו לעשות לו מוח ורצון יותר גדול, מטעם שכבר נקצב לו בעת יצירתו, אלא שכל שכלו וכל מרצו משתמש בהם רק במקום הקדושה והצורך. וזה כבר מספיק לו להגיע לידי מדרגה שיוכל לזכות לגילוי אור ה', ולהדבק בו באמת, ולקבל כחלקו בעולם הבא. ואם להאדם בתחילת יצירתו הוקצבו לו מוח גדול ורצון חזק, אבל אם אינו הולך בדרך הטוב והישר, אזי הוא משמש בהם שלא לצורך, כענין שהקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמן על הארץ שאינה צריכה להם. ואם כן לא מועילים לו כל הכוחות הטובים שנתנו לו בזמן יצירתו.
היוצא מזה, שאין להאדם להתרעם אם הוא אינו בעל כשרון כמו שאר חבריו, כי לא זה הקובע, כי העיקר הוא להיות צדיק, ורק אז הוא מנצל את כל הכוחות שלו שילכו למטרה האמיתית, ולא משחית את כוחותיו לבטלה, אלא כוחות יגיעתו מתחברים ונכנסים להקודש". בעל הסולם
ראש השנה הוא יום ההולדת של אדה"ר. התורה מספרת לנו שהעולם נברא במהלך שישה ימים, שישה מהלכים של שינוי בין אור לבין חושך. ביום השישי נברא "אדם הראשון", וממש לפני השבת הוא חטא וגורש מגן עדן. "אדם הראשון" מציין מצב של שלמות, אחדות של כלל הנשמות. מכיוון שחטא נתחלקה נשמתו לאלפי חלקים – נשמות – והקשר ביניהם נותק. בכל אחד מאתנו נמצאת אחת מאלפי הנשמות האלה. תפקידנו לאחד את כל הנשמות לנשמה אחת – נשמת "אדם הראשון". כך נוכל לתקן את "חטאו" ולחזור ל"גן העדן".
סדר סימנים
חז"ל אמרו: "הסימן יש בו ממש" - הכוונה היא שקובעת את מהות המעשה. כיוון שמטרתנו בראש השנה היא למתק את הדין ברחמים, עושים בראש השנה סדר של סימנים המצביעים ומרמזים על מיתוק הדינים ועל שינוי לטובה ורצון למשוך שפע וברכה לכל השנה, ולכן אף את ברכת "המוציא לחם מן הארץ" עושים על לחם טבול בדבש או סוכר ולא במלח כבשאר ימות השנה.
תפוח בדבש
מרמז על מיתוק הדינים ברחמים והיפוך רצונותינו מקבלה על מנת לקבל (דין) לקבלה על מנת להשפיע (חסדים). אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראש השנה עד אחרית השנה".
רימון
בשיר השירים נאמר "כפלח הרימון רקתך". אמר ריש לקיש: "אל תקרי רקתך, אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין י"ט). בכל יהודי, אפילו מי שנראה ריק ממצוות ומעשים טובים, חבוי ניצוץ של קדושה, ניצוץ של רצון להשפיע. אומר "בעל הסולם", בספר "שמעתי" (מאמר ריז,"ענין רימון") שרימון הוא מלשון רוממות שהיא אמונה למעלה מהדעת, ואנו צריכים לבקש למלא את הריקנות שבנו באמונה למעלה מהדעת.
אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שנהיה מלאים מצוות כרימון".
תמר
תמר פירושו: תם-מר, מרמז על סיום המרירות בחיינו. למעשה כאן אנו מבקשים לתקן את רצונותינו המקולקלים, כל התאוות הגשמיות למינהן, שהן ה"אויבים ושונאים", כיוון שהן מרחיקות אותנו מקדושה. כולן מתחילות במתיקות גדולה, אך סופן מר. את המרירות הזאת אנו רוצים לגדוע ולהוציא מחיינו.
אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שייתמו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים אינם עוד".
ראש כבש או ראש של דג
ע"י סימן זה אנו מבקשים להפוך את מהותנו לראש, להיות מחויבים לנתינה והשפעה, להיות ראשונים ומובילים ולא נגררים ומושפעים.
אנו מברכים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שנהיה לראש ולא לזנב".
התרת נדרים
בערב ראש השנה, לאחר אמירת הסליחות, נוהגים לעשות "התרת נדרים".
מההיבט הרוחני, נדרים זה לא רק מה שאמרנו בלשון נדר ושבועה, אלא גם מה שאמרנו שנעשה ופשוט לא עשינו. יצרנו כלי והשארנו אותו ריק. התרת נדרים מבטלת את הכלים הללו.
את התרת הנדרים מבצעים במעמד שלושה אנשים (ויש נוהגים בעשרה), שמשמשים כמעין בית דין של מטה שמבקש את ההתרה מבית דין של מעלה.
שופר
בשני ימי ראש השנה לפני תפילת מוסף ובמהלכה תוקעים בשופר. נצטווינו בתורה: "ובחודש השביעי באחד לחודש, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ''ט/א
מכיוון שראש השנה הוא יום של דין, נתן הקב"ה את מצוות שופר, ע"י תקיעה בשופר שמרמז על מידת הרחמים ועל עשיית תיקון בג' קוין, וע"י כוונות נכונות ממתקים את הדינים.
שופר גם מרמז לעקידת יצחק שבה אברהם שהוא מידת החסד עקד את יצחק שהוא מידת הגבורה ולכן משתמשים בקרן איל לשופר.
נאמר בזוהר: "כך אמר הקב"ה, בני לא תפחדו מן הדינין של קו שמאל, כי אני עומד על הפתח, לעכב את הדינים מלצאת, אבל התעודדו ביום הזה ותנו לי במה ושופר, שאם נמצא קול שופר כראוי ומכוונים בו למטה, הקול ההוא עולה"
תשליך
תפילה הנאמרת בראש השנה ליד מקור מים חיים ונקראת כך בשל הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם.
הולכים ביום ראשון של רה"ש לאחר תפילת מנחה ולפני שקיעת החמה, לשפת ים או נהר או מאגר מים כלשהו ואומרים את התפילה, כשמגיעים למילים "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" נוהגים להגביה ולנער את שולי הבגד או הכיסים.
מכיוון שיום ראשון של רה"ש הוא דין קשה (דינא קשיא) משליכים את הדינים והגבורות שדבקו בנו עקב החטאים למצולות ים (ספירת בינה – הים הגדול, שורש הדינים) וע"י כך ממתקים אותם.
הרב שיינברגר אומר: "היות שישראל עשו תשובה, יש לבער מן העולם את החטא וכל רושם שמשייך את ישראל לחטא, ולכן הקב"ה משליך "במצולות ים כל חטאתם", שלא יזכרו ולא יפקדו על חטא, ולא ייראו לעולם.
מספר עצות אחרונות להמתקת הדינים
א. להיות בשמחה - אדם תמיד צריך לזכור, להצדיק את כל מה שמגיע אליו מלמעלה, ולפי מה שמצדיק כך יזכה להיגאל מייסוריו, לא מיד, אבל לא יישאר בהם לאורך זמן. צדיק נקרא מי שמצדיק.
ב. תפילה - מלשון תפל, האדם הופך לתפל לקב"ה, לא צריך שום בקשות ממילא הכל יזרום בצורה הנפלאה ביותר, לא יחסר לו כלום. זה יום תפילה, כשאדם מתחבר לקב"ה, כל כולו תפילה, זה החיבור האמיתי. תפילה גם אותיות פתילה - פתילת הנר הרי מחברת בין חומר לרוח.
ג. ענוה - הזוהר הקדוש אומר שכל התפילות לא נכנסות ליעדן עד שתעלה תפילת העני. כשאדם יודע שיש מלך בעולם, שממלא כל עלמין, מסובב כל עלמין, לית אתר פנוי מיניה, שאין לאדם שום מקום בעולם כלל, הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, האדם לא יודע איך הוא בכלל קיים. כשאדם מגיע לענוה כזאת וכך מתחיל את ר"ה אז הקב"ה עוזר לו בכל צעד, הוא מלווה אותו בתפילות ומעלה את התפילות שלו, מלווה אותו בשופר והוא תוקע בשבילו בשופר. אנחנו לא מבטלים את מידת הדין, אנחנו ממתיקים אותה. מי שמבטל אותה לעתיד לבוא זה רק הקב"ה. מאתנו, הקב"ה מבקש השתדלות. אנחנו מבקשים מהשם: אנחנו נעשה כמו שאנו יכולים, ואתה הקב"ה תעשה כמו שאתה יכול.
ד. לא לכעוס!!!!
שנהיה לראש ולא לזנב.
קול הפנימיות - ב' כרכים שכתב דוד אגמון על פרשות השבוע
עוד מאמרים על ראש השנה | הרצאות של משה שרון על ראש השנה | הספרים של משה שרון
תגובות