קבלה

מה ההבדל בין קבלה ותורות המזרח?

נדמה לי שלא נטעה אם נתחיל את דברינו בהנחת יסוד הטוענת כי רוב העולם המערבי מתחנך במשפחה, בבית הספר ובאקדמיה לתפיסת עולם שניתן לכנותה "מדעית". היינו, רובנו חונכנו לתפיסה שאומרת ש"מה שלא נתפס בחמשת החושים לא קיים" וש"בשביל שאאמין במשהו אני צריך שתוכיח לי שהוא הגיוני".
התפיסה הזו, מכיוון שהיא גם מאוד קפיטליסטית ביסודה, מטרתית, מכוונת מטרה, שלא לומר הישגית ותחרותית, מייצרת אצל חלק מאתנו סטרס, קושי נפשי לעמוד בנטל ואינסוף רגשות אשמה על כך שאנחנו לא מספיק עשירים, רזים, חכמים ומפורסמים (כמו כולם).

אז מה יש לנו לחפש במזרח?
בעם ישראל זה הפך להיות מעין טקס מעבר. הוא יוצא מהצבא, שבוז כולו אחרי לבנון / עזה / רמאללה והדבר היחיד שהוא מסוגל לחשוב עליו זה תוך כמה זמן ובמינימום כסף אני יכול להפוך להיות לדולפין. שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות, מה ללבוש, מה נכון ומה לא נכון. אני רוצה לעשות כלום, לחשוב על כלום, שידרשו ממני כלום ולעשן הכל.
כשאנשים "מערביים" נפגשים בפעם הראשונה עם המזרח הרחוק, זו בד"כ פגישה מתוקה ומאוד מסעירה. זו הפעם הראשונה שאתה פוגש תרבות שבה הזמן שונה לחלוטין מהזמן שלך, שבה הכסף שלך שווה הרבה, שבה אף אחד (חוץ מהישראלים כמובן) לא שואל אותך בן כמה אתה ולמה לא התחלת את התואר.
יש עוד מתיקות, היא שייכת לעולם הרוחני של המזרח הרחוק. הגישות ההודיות / הסיניות ועוד, פותחות לך את הצ'אקרות, גם במובן הגשמי וגם במובן הרוחני. מרגיעות אותך. אפילו הרפואה שלהם שונה לחלוטין מהרפואה המערבית. מחטים מרפאים? צמחים? מה רע באקמול? הרופאים הסינים וההודים לעולם לא יכניסו לגופך חומרים כימיים עם רשימה של ארבע מאות תופעות לוואי. צורת החיים, אף היא, שואבת אותך לעולם שיש בו קבלה עצמית, הסתפקות במועט, ודרישה מועטת מן האדם.
הגורואים במזרח הרחוק מלמדים אותך מדיטציות וטכניקות להרגעת המיינד, הם מלמדים אותך יוגה וטאי צ'י בכדי לחבר בין הגוף והנפש ובכדי להשתחרר ממחשבות מיותרות. כל זה נועד למטרה אחת – הארה / אננדה / עוד שמות שמתארים את האושר המוחלט.

נו אז מה רע בזה?
שום דבר כמובן. שאלתי פעם קבוצה של נשים מה אתן מוצאות בגברים? מה מושך בגברים? אני הרי לא ממש יכול להבין את זה... קיבלתי המון תשובות אך זו שחזרה על עצמה הכי הרבה היא שפשוט " אתם שונים מאיתנו". אני יכולה לדבר שעות עם נשים, הן מעניינות והכל אבל גבר זו אנרגיה אחרת, זה משהו אחר. משהו שאין לנו ולעולם לא נוכל לייצר. גם אנחנו נדמה לי, מוקסמים מהמזרח כי פשוט אין לנו מספיק מהתפיסה הזו במערב.

קבלה ותורות המזרח
לרוב האנשים שמכירים את תורות המזרח, הפגישה הראשונית עם חכמת הקבלה היא פגישה מרתקת ומאשרת – זה פשוט נראה להם אותו הדבר. המקובלים מדברים על כוח אינסופי שברא את העולם וההודים מדברים על ברהמן, האל שברא את העולם ומכנים אותו גם הם בשם אינסוף. הקבלה עוסקת במחשבה, בכוונות ותורות המזרח עוסקות בשליטה במיינד. הקבלה מדברת על "ואהבת לרעך כמוך" וגם תורות המזרח אותו הדבר.

האם קבלה אכן דומה לתורות המזרח כמו שנראה ממבט ראשון?
התשובה היא ממש לא. נדמה לי שאת בסיס ההבדל ניתן להסביר ע"י שני מושגים מרכזיים בחכמת הקבלה: קו ועיגול. לא, אנחנו לא בשיעור גאומטריה אלא דווקא בהבחנה בין גישות מנוגדות למציאות:
עיגול פירושו שהכל שווה, שאין משהו חשוב יותר ממשהו אחר, שאין זמן ואין גבול, שהמציאות היא אינסופית ולכן אין בה זמן ואין בה מרחב. בדומה ליושבים בשולחן עגול שלא נוכל לומר על מי מהם ממבט-על שהוא המנהיג או הבוס.
בסין ובתאילנד למשל, אוכלים הכל. למרות החכמה הסינית העתיקה וצורת החיים המיוחדת שלהם, למרות המסורת החזקה ששולטת שם כבר אלפי שנים, הם מעולם לא העלו על דעתם שיש "כשר" ו"לא כשר". למה? מציאות מעגלית.
דוגמא נוספת: כשטיילתי בהודו, אולי בירת העיגולים עלי אדמות, נתקלתי בתופעה המעניינת הבאה: כל מסעדה שנכנסתי אליה – לא משנה מה ביקשתי לאכול ואם זה היה או לא היה בתפריט, התשובה תמיד היתה "יס מיסטר". הם פשוט הלכו להביא ממסעדה אחרת. למה? כי בעיגולים אין מציאות של "לא". הכל כן, הכל בסדר, הכל יש. כמובן שעד שהמנה הגיעה עברה כשעה תמימה אבל את מי זה מעניין בהודו? רק את הישראלים.
אפרופו זמן, בהודו, אתה מגיע לתחנת רכבת ושואל מקומי מתי תגיע הרכבת? התשובה שתמיד תקבל – זה טריין איז קאמינג, שפירושו הרכבת מגיעה. כן, אבל מתי היא תגיע? זה יכול להיות בעוד 3 דקות או מחר אצלם "זה טריין איז קאמינג". למה? עיגולים.
גם תורתו המאוחרת של אושו, גורו הודי בן המאה ה-20 היא מעגלית גריידא. מסריו הם בין השאר: אל תתחתנו, אל תקימו משפחות, כל הבעיות מגיעות מזה שהאדם מגביל את החופש שלו.

טוב, אז מה זה קו?
קו פירושו – על סדר המדרגה, יש יותר קדוש ופחות קדוש, יש מטרה ברורה, יש זמן ויש גבולות, בדומה ליושבים בשולחן מאורך שנוכל להבין שהיושב בראשם הוא מנהלם והוא המכריע. נכון, הקב"ה הוא גם רוחני לגמרי אבל הוא גם גשמי לגמרי. ויש לו מטרה בבריאת העולם.

היהודי בנוי ממציאות של קו (ישראל מלשון ישר, יושר). אדם יהודי צריך להתחתן, זו מצווה להתחתן ולהוליד ילדים. הוא צריך לעשות ברית מילה, להבדיל בין ששת ימי השבוע לבין השבת, לברך במילים מסויימות ולא איך שבא לו. בקיצור - קו ברור ודרך ברורה.
דוגמא: יש סיפור ששמעתי מהרב אסף משה בילר שחי כמה שנים טובות כיוגי בהודו על יהודי שהפך להיות נזיר בודהיסטי ואחד מבני משפחתו הדתיים מגיע אליו להודי כדי לנסות לשכנע אותו לחזור ארצה. הוא מגיע אליו ורואה אותו מאכיל ומנקה פסל. אתה יהודי, הוא אומר לו, מה יש לך לחפש עם הפסלים האלה? לוקח הנזיר את הפסל, מוריד ממנו את התכשיטים וזוקר אותו החוצה מן החלון. אהה!!!, אומר הנזיר, אני מבין שזה רק פסל, אתה יכול לזרוק את ספר התורה שלך? אתה מבין שזה רק דפים ודיו?
האמירה של הנזיר היא ודאי אמירה רוחנית מעגלית שנשמעת נכונה. גם אני מבין שפסל זה כלום, אני מבין שהכל זה רוחני ולא גשמי, אבל אתה? אתה מקדש דפים באמת!
באמירה הזו הוא ודאי הראה את ההבדל. אמרנו שאצל היהודי יש גם קו וגם עיגולים. לכן עונה לו בן משפחתו: אצלנו זה לא כאילו קדוש, שעובדים אותו ואח"כ זורקים, אלא ספר התורה הוא באמת קדוש, גם רוחנית וגם גשמית, כי הוא נושא צורה רוחנית על עצמו ממש. כמו שהגוף נושא את הנשמה. העיגולים מקדשים את הכל, אפילו את הפרה, אבל בכך מראים ששום דבר לא באמת קדוש. בקו יש קדושה וטומאה. קדוש באמת וטמא באמת.

מה שורש ההבדל?
תורות המזרח רואות באלוהים כח שנמצא בכל מקום, שהעולם לא נברא אלא שהאלוקות נעשתה העולם, נהפכה להיות העולם. הקבלה לא מתווכחת רק טוענת שזה לא הדבר היחיד. האלוקים שלנו על פי התפיסה היהודית לא רק נעשה העולם ובאמת "אין שום מקום פנוי ממנו", אלא הוא גם נמצא מחוצה לי, מחוץ לעולם, כמי שברא את העולם ודורש מאיתנו דרישות. קו ועיגול ביחד. תשאלו את הגורו ההודי – מדוע הברהמן נהיה העולם, מה הוא רצה? התשובה שתקבלו היא "כשתגיע להארה – תדע".

אז רגע, מה דרכו של היהודי?
אי לכך ובהתאם לזאת מתקדש היהודי בשלוש דרגות: דרך ארץ שקדמה לתורה ששיאה ואהבת לרעך כמוך
מדרגה מס' 1 – דרך ארץ. המדרגה הראשונה הנדרשת מהאדם נקראת בשם דרך ארץ שהיא כמו שאמרו חז"ל קדמה לתורה. היינו, זה בכלל לא משנה אם אתה דתי או לא, בראש ובראשונה נדרש ממך להיות בן אדם, לעמוד בכללי מוסר, נימוס וכבוד הדדי. הקבלה מפרשת ארץ כ"רצון". מה הרצון שלך?
מדרגה מס' 2 – תורה. תורה באה אחרי דרך ארץ, היינו אחרי שאתה מתנהג כמו בן אדם ולא כמו בהמה אזי הגיע הזמן לעלות מדרגה ולשכלל את דרגת הבן אדם שבך. את זה עושה התורה. לדוגמא: גם אדם שיש לו דרך ארץ מוצא את עצמו מדי פעם מרכל על מישהו אחר או שומע לשון הרע, בחברה שלנו זה כמעט בלתי אפשר להמנע מכך. רכילות על אחרים ולשון הרע נתפסים כמעט טבעיים גם אצל אנשים טובים וראויים. באה התורה ועושה לנו סדר – מה מותר להגיד ומה אסור אפילו שלך זה נראה בסדר. מה שאצל אדם רגיל בדרגה 1 נחשב בסדר אצל האדם בדרגה 2 נחשב עבירה ודאי. זו כל המהות של התורה – ללמד אותך לשכלל את דרגת האדם שבך ולהתקדש ע"י זה. זו הסיבה אגב, למה יש חילוניים הבאים בטענות לדתיים כשהם רואים אותם בקלקלתם. המסר הוא "אתה דתי, מצפים ממך ליותר" למה? כי כולנו מבינים שאם יש אדם דתי שכביכול נמצא במדרגה 2 אך אין לו דרך ארץ, הרי ודאי שגם תורה אין לו.
מדרגה מס' 3 – ואהבת לרעך כמוך – רבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה", היינו זו מדרגה בפני עצמה, שהיא התולדה של מדרגה 2. שכלול ודיוק מדרגה מס' 2 מוביל ל"ואהבת לרעך כמוך" במובן העמוק והמדוייק שלו ולא כאמירה ערטילאית שאני "אוהב את כולם". לעתיד לבוא (ולא עכשיו), אומרים הנביאים, יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וכל ההבדלים יעלמו מן העולם. כולנו נגיע למציאות של עיגולים שבה כולם אותו הדבר ואין הבדלים אבל כיום יש הבדלים. יש קו.
תורות המזרח מכוונות אותך לקפוץ ממדרגה 1 למדרגה 3 בלי לעבור במדרגה 2. נשמע טוב, נכון? אפשר לאהוב את כולם הרי גם בלי לקיים מצוות, לא?
התשובה היא כן אבל לא עבור היהודי. ההודי לא צריך לעבור במדרגה מס' 2, זה לא התהליך שלו. יש לו תהליך אחר ולי תהליך אחר.
זו כנראה הסיבה למה למשל חלק מהתורות המזרחיות הגיעו למסקנה שהאדם צריך להיות משוחרר מבחינה מינית, הרי מה ההגיון בלאהוב אישה אחת כל החיים? רוחניות זו אהבה? אז בואו ניתן אהבה לכולם. בכל המובנים. עבור היהודי התפיסה הזו היא ודאי ההפך הגמור מ"ואהבת לרעך כמוך".

מכאן אנחנו מבינים למה למעשה תורות המזרח "מצליחות" כל כך להפנט אותנו ביופין. מה הן עושות? הן ממוססות את בחינת הקו שבאדם. לפני רגע הוא הרגיש רע עם עצמו כי הוא בגד באשתו והוא ממש לא בכיוון הנכון. עכשיו הוא הפי, מחייך. הכל בסדר. שאנטי בבא שאנטי. לא פלא שגם סמים הם חלק מהחוויה, גם הם ממוססים את בחינת הקו שבאדם. במקום להתמודד – תזרום, תקבל את עצמך כמו שאתה, תוותר על הקו ואז יהיה הרבה יותר קל. עבור היהודי תורות המזרח זו הקלה.
 

מכאן עולה שאלה נוספת, מהיכן הגיעה החכמה הגדולה למזרח?
בספר בראשית, פרשת חיי שרה, מספר הכתוב שלאחר מות שרה לוקח אברהם פילגש ושמה קטורה ונולדים להם ילדים. לפני מותו מתואר התיאור הנ"ל: ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק: ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות (חז"ל: שם טומאה מסר להם) וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם.
כמה הבחנות מבחינים חז"ל בפסוק הזה:
א. איך אפשר לתת את כל אשר לך ליצחק ומתנות לבני הפילגשים? הרי כבר נתת את כל אשר לך ליצחק, לא? התשובה היא שבחומר ודאי אי אפשר אבל ברוח? ברעיונות? בחכמה? התפיסה החז"לית טוענת שאברהם נתן להם סוד שקשור לשימוש בשמות ה'.
ב. חז"ל כותבים ומובא ברש"י: "שם טומאה מסר להם", שזה ודאי לא מובן, הם הרי הבנים שלו אז מדוע מסר להם שם טומאה? זה נקרא מתנה? התשובה היא שעבורנו זו טומאה (טומאה מלשון אטום, אי אפשר להשתמש בו) אבל להם זה בסדר גמור. לדוגמא: אחד מהמנטרות המרכזיות שמשתמשים בהם בתורות המזרח הוא "אום" – על פי האמונה - עוד לפני שנוצר העולם, הברהמן חשב; מהמחשבה הזו נוצרה ויברציה שנשמעה כ"אום", כלומר "אום" הוא היצירה הראשונה שיצר הברהמן, וכאשר נוצר העולם, ה"אום" ליוה אותו. "אום" למי שלא יודע, הוא אחד משבעים ושתיים שמות של הקב"ה שיוצאים מתוך 3 פסוקים בספר שמות. לנו אסור להשתמש בשמות הללו סתם כך, כל שם כזה הוא תדר וצריך להכיר לעומק את שימושו. כזכור לכם, הדיבר השלישי בעשרת הדיברות הוא "לא תשא את שם ה' לשווא". חז"ל אומרים: להם זה בסדר. עבורנו זה איסור.
ג. מה פירוש "קדמה אל ארץ קדם"? קדם זה כמובן בעברית מזרח (ימה וקדמה צפונה ונגבה = מערב ומזרח צפון ודרום), אז למה להגיד פעמיים, גם קדמה וגם ארץ קדם? אולי כדי להדגיש שזה לא מזרח סתם אלא המזרח של המזרח, או בשפה של ימינו "המזרח הרחוק". האם יכול להיות שתורות המזרח התפתחו כתוצאה מהמתנות שנתן להם אברהם? לא יודע אם שמתם לב אבל אפילו אותו "ברהמן", האלוהים הראשון שלהם, נשמע כמו "אברהם", לא?
 

אז מה כן ומה לא? כל תורות המזרח פסולות בעיניך?
לפחות ממה שקיבלתי מרבותיי יש דברים שהיהודי יכול לעשות ודברים שעדיף שיתרחק מהם. זה עניין של תדר. יוגה למשל או או טאי- צ'י, שתיהן שיטות מזרחיות שעובדות על חיבור בין גוף ונפש, דיוק, חיבור, גמישות ויציבות. אם לא מחברים אותן לתורת החיים שעומדת מאחריהן אז אפשר לתרגל אותן ללא חשש. גם הילינג הוא בסדר כל זמן שלא משתמשים בסמלים לא יהודיים. התבודדות, תפילה, דיבור עם ה', כמובן שזה מותר ורצוי.
תקשור בכל דרך שהיא אסור ליהודי, בטח ובטח סיאנסים וכו'. גם רייקי בגלל השימוש בסמלים הוא בעייתי. פסלים זה כמובן מלשון פסול. מדיטציות אקטיביות של אושו ובכלל רוב דרכו היא בעייתית מאוד, לפעמים אפילו חולנית (לאור מעשיו המאוד לא רוחניים כמו עיקור נשים וניצול מחפיר של מאמיניו אני מתפלא איך עוד יש אנשים שמושפעים מתורתו). כמובן שבדבריי אינני פוסל זאת לכל אדם אלא ליהודי בלבד וגם אינני טוען שזה לא עוזר או שאין בזה אמת – אלא רק שלאדם יהודי רצוי שלא.

לסיכום:
אם נסכם, הרי שהיהודי לא צריך את תורות המזרח בשביל הרוחניות שלו, אלא שמכיוון שאנחנו רחוקים מרוחניות, המפגש עם תורות המזרח פותח לנו פתח, דלת לעולם הרוח, בדרך מעגלית, מבלי שנילחץ שמישהו מחזיר אותנו בתשובה, ואחרי פתיחת הדלת הזו, הגיע הזמן לעזוב. יהודי שמתמיד בדרך הזו והופך אותה לדרך חייו סוטה סטייה ענקית ולעולם לא יגיע אל התיקון האמיתי שלו. לכן תורות המזרח הן חיוביות מאוד, כשהן מדרגה, שלב בדרך ולא כמטרה. הגיע הזמן לעזוב ולגלות את מה שהשארנו מאחור כשטסנו להודו: יש דרך רוחנית ליהודי והיא נמצאת כאן. ביהדות. עמוק בתוך הבית. והיא גדולה ועצומה ומדוייקת יותר מכל תורה מזרחית. אז למה לחפש בחוץ?

תודה לרב אסף משה בילר על העזרה בכתיבת המאמר

סדרת השיעורים כשיהדות פוגשת חוכמות אחרות | הספרים של משה שרון