נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת היתה כונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים. רבי נחמן

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
בעיית קשב וריכוז ל 100% מהאוכלוסייה?

 

הקשבה היא הגדולה במיומנויות התקשורת בין בני האדם. למה? כי באמצעות הקשבה אנחנו מעניקים את מלוא תשומת הלב והכבוד הראוי לאדם או לאנשים להם אנחנו מקשיבים.
במאמר זה, למרות קוצר היריעה, אנסה לסייע לכם להקשיב:

מה מפריע לנו להקשיב?

  • המחשבות שלנו נודדות לכל עבר או לתוכניות שלנו (אני חייב להספיק...)
  • יש לנו דעה מוקדמת על המקרה או על הדובר (ואנחנו מנסים לבסס אותה)
  • אילוצי זמן ואילוצים טכניים
  • אנחנו יוצרים סיפור מהתבניות שלנו
  • אנחנו מזדהים עם הדובר וחושבים על עצמנו (היא מדברת על הילד שלה ואני חושב על שלי)
  • אנחנו חיים בסביבה לא מקשיבה ואנחנו לא רגילים, תרבותית, להקשיב
  • המקשיב חושב קדימה – איך אני עונה לו עכשיו?
  • אנחנו משלכים מהדובר לתוכן דבריו (בעיקר לפי איך שהוא נראה או מדבר)
  • אגוצנטריות, השתלטות והשלמת משפטים
  • אנחנו לא מאוזנים – רגשית / פיזית / רוחנית
  • לעיתים אנחנו ב"היכון" עמ"נ להגן על עצמנו מההתקפה
  • קריאת מחשבות - מה האחר באמת חושב?
  • מתן עצות – אחרי משפט אחד יש לך פתרון נהדר

לסיכום יוצא: למרות שלרוב, מספרים לנו בכדי שנקשיב ולא בכדי שנשיב או ניתן עצות עדיין לרוב אנו לא מקשיבים על מנת להבין אלא על מנת להשיב.
אז מה זו הקשבה אמיתית?
הקשבה אמיתית, פירושה להיות רשמקול. הגדיר זאת ספנסר ג'ונסון כשאמר "בכדי להכנס לנעליו של הזולת, עלי להסיר תחילה את נעליי".


אוקיי, הבנתי – אז איך מקשיבים?
התהליך:


שלב ראשון – האם אני פנוי להקשבה? אנשים קולטים מהר מאוד אם אתה מקשיב להם באמת או לא. עדיף להגיד "לא עכשיו" מאשר לעשות כאילו. שב מולו, הפנה את כל תשומת הלב והגוף שלך אליו


שלב שני – שתיקה והבנה שאני רשמקול – לרשמקול אין הערות, דעות קדומות, טיפים או ביקורת.


שלב שלישי – כתיבה (אם יש צורך) – כל האסוציאציות שעולות לי או השאלות עולות על הדף או בזכרון. השאלה הנורא חשובה שלי תגרום לדובר לצאת מהסיפור שלו.


שלב רביעי - הקשבה אקטיבית: צקצוקים והנהונים, שפת גוף, עיניים.


שלב חמישי – שיקוף (אם יש צורך) – שיקוף פירושו חזרה מקוצרת, מאשרת ומאפשרת על עיקרי העובדות והרגשות של הדובר. השיקוף בד"כ יתחיל במילים "תן לי לראות שהבנתי אותך נכון". השיקוף נותן לצד השני תחושה טובה, מאפשר לך לוודא שאכן הבנת ומכוון את הדובר להתעסק בעיקר ולא בטפל.


שלב שישי – שאלה שמעניינת את הדובר - אז, איך אתה חושב שתוכל להתמודד עכשיו? אתם זקוקים לשאלות המצריכות יותר מאשר תשובות פשטניות של כן או לא.

לסיכום - כאשר מישהו מדבר אודות מצבו, בעיותיו והאתגרים עמם הוא מתמודד, אל תרגישו שעליכם לעשות משהו מלבד להקשיב. אינכם צריכים להציע עצה, להעלות פתרונות, לנחם ולהרגיע את ייאושו, או לעשות כל דבר שהוא, מלבד להקשיב. אם רק ניתנת להם האפשרות לדבר עם מישהו אשר מקשיב להם באמת – הם ימצאו את הפתרונות שלהם בעצמם – תוך כדי שהם מדברים.

 


 ולסיום סיומת - סיפור על הקשבה שפעם קיבלתי במייל:

מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו. לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר.
המנהל המבוהל לחץ על הבלמים בחוזקה, קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח את הילד הראשון שעמד על המדרכה, דחף אותו כנגד מכונית חונה, וצעק עליו: "מי אתה ומה זה היה צריך להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?"
בכעס ההולך גובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה, והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף. למה עשית את זה?"
"בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות," התחנן הצעיר. "זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר..."
דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע במעלה הרחוב על בחור מגודל שוכב על הרצפה ולידו כיסא גלגלים הפוך.
"זה אחי," הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו, האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי."
הנהג זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו.
הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר.
"תודה ושהאל יברך אותך," אמר לו הילד האסיר תודה.
אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.
הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו, הליכה מלאת מחשבות. כשהגיע אל היגואר, הביט בנזק שהאבן גרמה לדלת הצדדית והרים ידיו השמיימה.
הוא מעולם לא תיקן את הדלת הצדדית, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו...

לפעמים, כשאין לנו זמן להקשיב, זורקים עלינו "לבנים", רק כדי להעיר אותנו... וזו, כנראה, הבחירה של כולנו: להקשיב ללחישה או להמתין ללבנה.


 

 

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט