אם לא תיקן את השליחות שבעבורה ירד לעולם, הרי כאשר יעלה לעולם העליון יאמרו לו מה פעלת בעולם, שאת השליחות שלמענה ירדת לעולם לא מילאת. האדמו"ר מסלונים

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
הכי טוב לבד | מאמר חדש מאת משה שרון

בס"ד


בשנים האחרונות נדמה, שמערכות יחסים הופכות להיות מורכבות יותר ויותר. מערכת היחסים הברורה שבין הורים וילדים, הסמכות והחינוך, הפכה להיות לא ממש ברורה. אני חבר שלהם או אבא שלהם? היכן עובר הגבול? בגלל שאני נפגש כמעט כל יום עם זוגות ויחידים בעניינים שבינו לבינה, נדמה שזו הפכה להיות הסוגיה, הבעיה בה' הידיעה, שדור שלם עומד בפני משבר זוגיות קשה. החל מכמות המתקשים והמתקשות למצוא זוגיות, דרך תופעת הגירושין שחוצה את כל העולם. אני פוגש נשואים שמרגישים בודדים ורווקים שמאמינים פחות ופחות במוסד הנישואין. ויש כמובן מערכות יחסים בעבודה, ועם הורינו המבוגרים, ועם הילדים של בני הזוג שלנו ועוד ועוד. כמו שאמרתי – מורכב...
אבל, למרות המורכבות, ולמרות שרבים מאיתנו בוחרים בלבד שלהם, בחברים וירטואליים (או בחיית מחמד...) למרות זאת, המצב הטבעי, הבסיסי, של רובנו הוא הצורך באנשים, הצורך באהבה, הכרה והערכה.

וכאן בדיוק נוצר הקונפליקט המרכזי של רבים רבים

מן הצד האחד צורך חזק מאוד במערכת יחסים ומן הצד השני הקושי לנהל אותה, להתנהל בה ללא קונפליקטים ומריבות. ה"אני" שלי לא תמיד מסתדר עם ה"אני" של מישהו אחר. רוב אלו שגרים בתוך עיר סטנדרטית לא מכירים את שכניהם בדומה לגרים במושב או בקיבוץ. מדוע אנשים מעדיפים לחיות בניכור משכניהם? לא ממש להכיר? לשמור מרחק? למה? למה אנשים לא אוהבים ש"נדחפים" להם לחיים? אז אני מכיר המון שלצערי בחרו לפרק משפחה כי אימללו אחד את השני. ויש גם כאלה שנשארים נשואים אבל פרודים רגשית, כל אחד בעולמו...

אבל אנחנו לא מסתדרים
יום אחד הגיע אליי איש יקר בן 45, גרוש פעם שנייה שרוצה להתגרש מהשלישית, ובפיו הצהרה קשה "אני לא מסתדר איתה". אז שאלתי אותו אמור נא לי בבקשה - האם עם עצמך אתה מסתדר? "עם עצמי אני מסתדר טוב מאוד" ענה. אבל אני הקשיתי, אם היינו יכולים, לשם הדוגמא, לקחת חללית בזמן ולפגוש אותך בגילאים שונים בחיים: 5, 15, 35, 55, 85, ונגיד שהיינו יכולים להושיב את חמשת הטיפוסים הללו יחד סביב שולחן. האם הם היו מסתדרים אחד עם השני? סביר להניח שלא, הוא צחק, הילד בן החמש היה מתופף על השולחן ועושה רעש, בן ה- 85 היה גוער בו, בן ה 35 היה אומר למבוגר שהילד הוא רק ילד והנער המתגבר סביר להניח שהיה מסתכל על כל הסיטואציה והיה חושב שכולם הזויים...
אז מי זה בכלל אתה? אתה זה הילד בן החמש או המבוגר בן ה85? מתי אתה זה ממש אתה? אההה בכל המצבים זה אתה? זאת אומרת שאתה מורכב מהמון היבטים, שגם משתנים עם השנים, אז איך אפשר להסתדר עם מישהו אחד למשך 50 שנה?

אז למה בכל זאת להתחבר, למרות המורכבות, למרות השוני?
כדי להבין את הרעיון הנ"ל לעומק עלינו לצלול מעט אל חכמת הקבלה, שם נוכל למצוא תשובות ראויות לסוגיה.
המקובלים טוענים ש"אני" הוא לא מושג מוצק, אלא מושג פוטנציאלי, היינו, יש בו כוחות פוטנציאליים גדולים ואפשרויות "להתקין" על עצמו תוכנות או תכונות רבות. האני הוא כלי שאותו ניתן למלא ברמות שונות של אור, של שפע.
ה"דרגות" הללו מכונות בשמות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.
במאמר זה ארצה להתרכז בביאורן של שלוש הדרגות הראשונות: נפש רוח נשמה וב"נ נקדיש מאמר אחר לעומקם של האחרונות.

יוצאים לנופש
נפש היא המדרגה הבסיסית המותקנת בכל "אני" ומתארת את הרצונות הבסיסיים, ההישרדותיים של האדם. כמו האכילה, השינה, הזיווג וכו'. אדם שחי בשביל אוכל טוב, ואת עיקר החיות שלו שואב מפיקניק בכינרת, מעיד בכך שהוא חי בדרגת הנפש. לכן כשאדם יוצא מהחיים הרגילים שלו לנוח מכנים זאת בני האדם במילה "נופש" היינו פעילות בסיסית, ראשונית. הזנת הגוף במה שהוא צריך. בד"כ מדרגת הנפש היא אגואיסטית ועסוקה בצרכיה. לכל אדם יש את המדרגה הזו כמובן אלא שלא אצל כולם הנפש היא העיקר אלא נלווית למשהו עליון יותר. אם אדם מפתח את הגוף שלו, בודי בילדינג, זה ודאי ברמת הנפש, אבל אם הוא מייצר אומנות מיוחדת עם הגוף שלו כמו ריקוד וכו', ייתכו שזו כבר דרגה יותר עליונה.
רוח לעומת זאת, זו מדרגה נוספת, שלא כל בני האדם מתקינים אותה על ה"אני". והיא כשמה מתרכזת פחות בחומר ויותר ברוחניות של האדם. כאן אנו מכלילים את האתגרים האינטלקטואליים, תרבותיים, רגשיים, דתיים שלו וכו'. כמו שאומרת הדוגמא הידועה שתרנגול לא יוותר על מנת החציר שלו בשביל קונצרט, אבל יש אנשים שכן. למה? גם הם אוכלים ושותים ועושים פיקניקים אבל מבחינתם, זה לא מה שמגדיר אותם, הנפישה, אלא הם זקוקים לתנועה פנימית, ללימוד והתפתחות, כמו הרוח שנעה ממקום למקום ולא נופשת. גם אנשים רוחניים מאוד, טובים מאוד, ודתיים מאוד, ממלאים את הצורך הגבוה שלהם בדרגת הרוח.

אז אם כך - מה היא דרגת הנשמה?
את דרגת הנשמה לא יכול האדם להשיג בעצמו, אלא היא מדרגה אינטראקטיבית, היינו מתקבלת רק כששניים יוצאים מתוך פרטיותם ומתחברים ביניהם. רק ביני לבינך.
מסביר הרב קוק (שמונה קבצים א' קסא) אין ליחיד שבישראל נשמה. או במקום אחר (עולת ראיה א' רעב') היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שעל ידי הרבים, לטובתם ולזכותם.

מה, אין לי נשמה?
צר לי לאכזב אתכם אך לא לי ולא לכם יש נשמה, נשמה היא הארה מסויימת, גבוהה, שהאדם יכול להתקין על האני שלו כשהוא מתחבר עם אחרים, כשהוא מכליל עוד מישהו בתוך ה"אני שלו".
את ההארה הזו מכנים חז"ל בשמות שונים מלבד נשמה כגון: צלם, שכינה, כנסת ישראל, (מלשון שכונסת את כל הנשמות) אדם הראשון ועוד. הם אומרים למשל שהשכינה יכולה לשרות בין בני זוג. הנה ציטוט ממסכת יבמות: אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם.

אז אם אני רווק / גרוש פירושו של דבר שאני לא בן אדם?
ודאי שאתה בן אדם, אבל אתה לא אדם. כי אדם זו מדרגה גבוהה, יש לך פוטנציאל להיות אדם. אבל עד שלא יצאת מתוך האני שלך והתחברת עם מישהו אחר באמת, בטוב וברע, באהבה שאינה תלויה בדבר, אז אתה בינתיים רק פוטנציאל.
אם כך, עכשיו אנחנו מסתכלים אחרת על מערכות יחסים. מערכת יחסים למרות מורכבותה האינסופית ובשיאה מערכת היחסים בין איש לאישה שהיא המורכבת מכולן, היא הכרחית לאדם לממש את הפוטנציאל שלו. כמו שחז"ל כותבים שאיש בלא אישה שרוי בלא חכמה בלא תורה, בלא ברכה, בלא שמחה, בלא חומה ועוד עוד, היינו יש לו עוד פוטנציאל גדול.
בכל הדרגות קיים יחס לזולת אבל לא עם אותה הכוונה: בדרגת הנפש הוא זקוק למישהו שיטפל בו ויאהב אותו ויחמיא לו (כמו אמא), בדרגת הרוח הוא זקוק לשיחות (שנקראות שיחות נפש אבל הן שיחות רוח...) והקשבה ועזרה וכו', אבל ישנה עוד דרגה, שהיא מעבר לזה שנחמד לי עם מישהו אחר ונעים לי לשהות במחיצתו, וגם מעבר לזה שיש לנו תקשורת טובה. זו איננה בהכרח אהבה טבעית או התאהבות.
מערכת יחסים מסוג זה נקראת על-טבעית. ובשפת המקובלים - "אהבת האינסוף", או "אהבה שאינה תלויה בדבר" .
למה על- טבעית? כי היא באמת לא קלה לביצוע. היא מצריכה עבודה.
ישנם שני חלקים למערכת יחסים זו: היכולת לראות את הצד השני כחלק מהאינסוף. תופעה פרטית של אינסוף, והחלק שני – היכולת לחבר אליך את האדם השני שמולך, להיות חלק ממך ממש.
ונסביר: היום בכל בית ממוצע יש לא מעט מכשירים הפועלים על אנרגיית החשמל (מקרר, מזגן, תנור חימום וכו' וכו'.. ממייבש שיער ועד...קוצבי לב). איך ייתכן שאותה אנרגיה יכולה לשמש בו זמנית לכ"כ הרבה מטרות? איך היא יכולה גם לקרר וגם לחמם? התשובה היא, שהאנרגיה הזו שנקראת חשמל היא כח המתלבש בכל מיני צורות שונות, ואף מנוגדות, ופועל על הגוף או הכלי בהתאם למטרתו. החשמל הוא בעצם הכח המניע הפנימי, וכל היתר הוא רק כעין בובות.
בדומה לזה, כך גם יש בעולם מיליארדים של בני אדם ולהם צורות שונות, פרצופים שונים ודעות שונות, אך יש משותף לכולם. מה מאחד בין כולם? כולם מונעים על ידי כח פנימי אינסופי הנקרא: נשמה.
לכך מתכוונים המקובלים כאשר הם אומרים שאין דבר כזה בעולם נשמה 'פרטית'. כולם כלולים בנשמה אחת. למה הדבר דומה? לכד חרס שבור לרסיסים שרוצים למזוג לתוכו אוקיאנוס. אבל איך אפשר למזוג שפע לרסיסים מפוזרים? כדי שהרסיסים יוכלו לקבל את אוקיינוס השפע, הם צריכים קודם כל להתחבר לכלי שלם. רק אז יוכלו לקבל ולהכיל את השפע.
הרעיון אומר בעצם שכל אחד מאיתנו הוא זווית, היבט, צורה מאוד ייחודית, של אותו הכח הנקרא אינסוף - הקב"ה.
רוב האנשים, כאשר הם מסתכלים אחד על השני, הם לא רואים אינסוף. הם רואים גוף מוגבל שיש לו מראה מסויים, צבע, גובה, אופי, דעות ותכונות מסוימות. וחשוב להבין שכל ה'לבוש' הזה הוא בדיוק כמו בגד שאני לובש ולאחר זמן מתבלה. הגוף הוא זמני, וגם דעותינו זמניות. ואפילו האישיות המיוחדת לנו בעולם הזה, גם היא זמנית ולא תישאר איתנו לנצח.
זווית זו מניעה אותי בדרך מסוימת ומניעה את אשתי בדרך אחרת. אבל הכוח הזה, החשמל הזה שנמצא בה ובי, הוא אותו חשמל. אז אם במקום להסתכל הסתכלות חיצונית על התופעות הפרטיות שנמצאות באשתי, או באמא שלי או בבוס שלי, שהן זמניות, אני אסתכל על כוח האינסוף שיש בהם - אז כמובן שבכל רגע אהיה בהתפעלות ממה שנמצא מולי. התפעלות אינסופית. למה? כי יש לי הזדמנות לאהוב, להתחבר למשהו שהוא לא אני, למשהו מיוחד, אחר, שלי אין אותו.
במסגרת תהליכי האימון שאני מעביר אנשים, אני יושב לפעמים מול אנשים ואומר לעצמי "איזה במאי הקב"ה...אילו תופעות ייחודיות הוא מייצר"...ובהתבוננות הזו, הלא שיפוטית, ודאי שתגלה אהבה גדולה. לא אהבה לאופי של הבן אדם וגם לא לתכונות שלו או למראה שלו או לתלתלים שלו. לא. אלא ליופי האלוקי שמקרין ויוצא ממנו. ואין אדם שאין בו את היופי הזה. ובאמת צריך להגיד ההפך, אנשים גדולים הם אנשים שחשים אהבה כלפי כל העולם. וכל אדם שהם רואים הם פשוט אוהבים אותו. הם אוהבים אותו אהבה גדולה. למה? לא כי הם אוהבים אותו, את התופעה הפרטית שנקראת מיכאל. הם אוהבים את הקב"ה שמתבטוא דרך מיכאל כמו שהוא מתבטע בטבע. זה נקרא 'האינסוף שבתוך היחיד'.
אהבה אמיתית אם כך, שהיא הבסיס למערכת יחסים איננה רגש אלא יחס. לא ממה אני מרגיש כלפיך או במחיצתך, אלא מהאופן שבו אני תופס את המהות הפנימית שלך ושלי.אם אני בוחר לראות בך את חלק האינסוף שבך, את התופעה הייחודית שבך, שהיא לא נפרדת ממני אלא חלק מהאינסוף שגם אני חלק ממנו, הרי שרגש האהבה המתעורר בי הוא לא כלפייך כאדם פרטי אלא כלפי האינסוף שבך. שימו לב לדברי חז"ל שמתארים את המצב הזה: "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד שאוכל לחבק את כולם". (הרב קוק) "הקל שבקלים והפחות שבפחותים שעולה בדעתך, אני אוהב אותו יותר ממה שאתה אוהב את בנך יחידך". (הבעש"ט)
אמירות אלה מעידות על כך שככל שיותר אנשים נכללים אצלך באהבת האינסוף, אהבת ה' שבאה אצלך לידי ביטוי באהבת הבריות - כך באותה מידה אפשר להגדיר אותך. מי אתה? מה שמגדיר אותך כבן אדם היא כמות האהבה שיש לך לאנשים אחרים. אומרים חז"ל שאנשים בינוניים יכולים לאהוב רק את הבינוניים, מי שצדיק יכול אהוב גם את הרשעים, ומי שהוא צדיק גמור - יכול לאהוב גם רשעים גמורים...

אז להיות לבד זה רע?
כשאדם בוחר בלבד שלו, מצד אחד זו ודאי הגנה מ"פלישה" של אחרים אליו, ולכן היא טבעית ומובנת. ומן הצד השני זו ממש בריחה. הפלישה הזו של אחרים, וההתמודדות עם דעותיהם השונות משלו, ההנהגות שלהם וכו' כותשת את האני ומוציאה אני חדש, עליון יותר, ככל שאדם מחובר ליותר אנשים השונים ממנו, הוא מממש את הפוטנציאל שלו ביתר שאת.

החוזר בתשובה שמתרחק מהוריו בגלל שהם לא דתיים, בוחר בניתוק ממי שהוא לא אמור להתנתק. זו לא מטרת היהדות. הוא אולי נשאר צודק אבל בלי נשמה...
הרווק, כל זמן שהוא לבד ומחכה שתגיע האחת והיחידה שהוא יתאהב בה באהבה גדולה כזאת וכו' וכו' יש סיכוי יותר מסביר שזה כבר לא יקרה. בכל הזמן הזה הוא עדיין נקרא פוטנציאל של אדם כי אדם נקרא רק זכר ונקבה יחד. וכל הזמן שהוא חי במציאות הפרטית האישית שלו הרי הוא ודאי עבריין גדול. לפני שהיה בן 13 ממילא לא דרשו ממנו שום דבר. עד גיל 20 גם לא דרשו ממנו להתחתן. אבל אם עבר 20 ולא מתחתן, כבר יש עליו דינים מלמעלה. יש לך פוטנציאל ואתה מפספס אותו. אומר הרב קוק: חטא - מלשון להחטיא. לפספס. נתתי לך אפשרות להיות 'אדם' ואתה לא עושה עם זה שום דבר. זהו החטא הכי גדול. אם הקב"ה נתן לך כישרון מסוים או הזדמנות מסוימת או פוטנציאל מסוים ואתה לא הוצאת את זה לאור, זה חטא גדול.

כוחה של סביבה
האם זה המסר שאנחנו בדרך כלל מקבלים? או אולי ההיפך? מסר השרדותי, מפריד. החברה שאנחנו חיים בה מכנה את האנשים שמפסיקים לדאוג רק לאינטרסים שלהם - פראיירים ומקדשת את הניתוק, הפירוד, הדאגה אך ורק לעצמי. אנשים חיים בחווית פירוד בתוך העיר, בלי קהילה תומכת, נמנעים כמה שיותר מלבוא במגע עם אנשים ממש, דרך האינטרנט הרבה יותר קל, אין להם חברים ממש אבל יש להם אלפים בפייסבוק. מערכות היחסים שלנו הפכו להיות אינסטנט או מקסימות קצרות מועד.
היוצא מדברינו הוא שבימינו להיות נשוי 40 שנה, לשמור על מערכת יחסים טובה עם ילדיך המתבגרים והגדולים, לכבד את הוריך בלי תנאי, הרי זה בגדר נס. ומי זוכה לנס הזה? מי שעובד, מזכך את עצמו, בוחר להתייחס לזולת כחלק מהאינסוף, מוותר, מקשיב, לא כופה את עצמו, לא מנסה לשנות אף אחד. פשוט מתפעל ממה שהקב"ה ברא.
נסכם במילותיו של הרב קוק (אורות הקודש ג' קמז') האדם צריך להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות ואין קץ ליסורים רוחניים וגשמיים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.

עוד מאמרים בנושא קבלה | זוגיות לפי הקבלה | אני אוהב אותך | זוגות זוגות לרכישה

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט