על ידי ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. הרב יהודה אשלג

הרשמה חינם למגזין הקבלה החודשי

אימייל:
שם:
שיעורים לצפייה
לימוד קבלה באינטרנט
לוח הרצאות וקורסים
ספרים | משה שרון
חנות ספרים ודיסקים
מאמרים
קורס | הרצאה | חוג בית
אימון אישי / זוגי
מן התקשורת
איך עושה משפחה?
לפי הקבלה
זוגיות לפי הקבלה
טיפים לחיים
ספרי קבלה להורדה
חנות ספרים ודיסקים
חגי ישראל לפי הקבלה
פרשות השבוע לפי הקבלה
שאלות נפוצות | קבלה
פיוטים
שעורים להאזנה לפי נושאים

טוען
חגית אלמקייס על חוויית האימון עם משה שרון בNRG מעריב


יצאתי מעצמי, תיכף אשוב חגית אלמקייס מתאמנת אצל משה שרון


 "הפחד הכי גדול שלי הוא מפני שגרה בזוגיות", אני אומרת למשה בנחרצות בפגישה הראשונה בינינו, על כוס קפה בבית קפה ביאליק. "אני שונאת שגרה, אני מכורה לריגושים הקטנים, ה"מובן מאליו" מפחיד אותי. אני פוחדת פחד מוות להתעורר בוקר אחד ולגלות במיטה זוג משועמם, שני אנשים שכבר לא רואים אחד את השני. שכבר לא מתאמצים אחד למען השניה".

משה שרון הוא מרצה, מנחה קבוצות ומאמן אישי להתפתחות אישית וחשיבה אחרת, או כפי שהוא מגדיר את עצמו: "אני עוזר לאנשים להפסיק להפריע לעצמם להיות מה שהם מסוגלים להיות". מזה עשור הוא משלב בין תחומי הפסיכולוגיה והאימון לבין תפיסות רוחניות וקבלה. בדיוק הכותרת הזאת היא שמשכה את תשומת ליבי. השילוב בין בעל הסולם לבין זיגמונד פרויד. בין ביירון קייטי לרבי נחמן מברסלב. זה בדיוק מה שביקשתי להבין. האם ייתכן שכולם אומרים את אותו הדבר, רק בדרכים שונות?

"ספרי לי עוד קצת", משה מבקש ואני מספקת לו עוד הסברים על אודות הפחד שלי. ג' חברתי מגדירה את שלב המעבר מהתאהבות לאהבה כשלב של התעוררות. "בהתאהבות יש עיוורון", היא אומרת לי, אבל אני מסרבת בתוקף להתעורר. ומה יהיה אם יש תרדמת מאוד גדולה אחרי ה"התעוררות" הזאת? אני תוהה בקול רם בפני משה.

אבל רגע אחד, אני אתחיל מהתחלה. יש לי אהבה. כלומר, אני מאוהבת. פתאום נכנס לחיי האיש שהצליח לפתוח את הלב שלי מחדש, ועם כל הטוב והשמחה שהקשר הזה מביא עמו, ואולי דווקא בגלל זה, החלו להתעורר אצלי פחדים.

מה יהיה אם זה לא יצליח ושוב ישבר לי הלב? מה יהיה אם תחלוף תקופת ההתאהבות, תתפוצץ הבועה ואני אשאר עם פנטזיה ביד אחת ולב שבור באחרת? והפחד הגדול ביותר שתוקף אותי בכל פעם מחדש – פחד מפני היעלמות אל תוך שגרת מערכת יחסים. פחד, כידוע, הוא נבואה שחורה שמגשימה את עצמה, דבר שמפחיד אותי עוד יותר. אז מה לכל הרוחות עושים עם ההצפה הרגשית הזאת?


מה שמפחיד אותי באמת זאת לא השגרה אלא שבן הזוג שלי לא יראה אותי בתוך השגרה
גברת, את לא מחוברת
מה עושים? פשוט מתנתקים. ככה לפחות אני מרגישה שקורה לי לאחרונה. משה יושב מולי בבית הקפה ומקשיב לכל מילה. הוא נותן לי קצת להוציא קיטור ולפרוש בפניו את מסכת הפחדים והניתוקים שלי. כשאני מסיימת את המונולוג, וגם את מרק הבטטה שהזמנתי, הוא מחייך ומשלב את ידיו על בית החזה שלו. "את מאוהבת", הוא אומר לי כמאבחן וירוס קל. "אנחנו נצטרך לקיים פגישה קצת יותר מעמיקה ולבדוק את הפחדים לעומק".

אנחנו מחליטים לקיים פגישת אימון ועל פי הנחייתו אני משריינת ארבע שעות ביומן. בינתיים אני מקבלת שיעורי בית: לאסוף סיטואציות שבהן עולה החרדה ו/או מתגבר הפחד. כעבור שבועיים אנחנו נפגשים לסשן של אימון אחד על אחת.

"מה הכי מפחיד אותך בקשר?", משה שואל מיד ואני חוזרת על הדקלום המוכר שלי: שיגרה, שעמום, המובן מאליו. הוא מבקש ממני להתנתק מהקשר הזוגי הנוכחי שלי ולחשוב על שלושה סיפורי הצלחה אישיים שיש להם קשר להתמודדות שלי

עם שגרה; אחד בתחום הקריירה, השני בתחום המשפחה והשלישי בתחום הזוגיות. סיפורים בהם הרגשתי שאני פועלת נכון בתוך השגרה, שאני מתמודדת איתה בהצלחה.

לבסוף אני מצליחה להעלות בחכתי שלושה סיפורים קצרים. בזמן שאני מספרת לו אותם, משה כותב את הערותיו ולבסוף רוקם מעין מוסר השכל של שלושת הסיפורים: מה שמוגדר בעיני כהצלחה, הוא מנתח, הוא דווקא לא הצלחה מעשית בקריירה, בלימודים, צבירה הון או יוקרה. הצלחה בעיני היא אותנטיות, כנות, אומץ.

בכל פעם שאני מצליחה לבטא את עצמי באותנטיות, לנהוג באומץ לב ולעשות או לומר את מה שאני מרגישה, גם במקומות בהם קשה לי יותר, אני מסמנת לי וי על הצלחה אישית ומרגישה סיפוק רב. הסיפורים שלי הם סיפורים של תקשורת פשוטה, בתוכה הצלחתי להביא את מי שאני. אם אחפש עכשיו בראשי סיפורי כישלון, יש סיכוי טוב שיהיו אלה רגעים הפוכים, כאלה שבהם נחנקתי, נאלמתי, קפאתי. לא ביטאתי את עצמי.

 

שיגרה זה לא רע
"את יכולה לזרוק לפח את האמירה שהשגרה מפחידה אותך", אומר משה ומצביע לי על דוגמאות מתוך הסיפורים, שמעידות בדיוק על ההיפך. זה נכון, אני חושבת לעצמי. זה כבר מזמן לא הסיפור שלי, אז למה אני ממשיכה לדקלם אותו? מה שמפחיד אותי באמת זאת לא השגרה אלא שבן הזוג שלי לא יראה אותי בתוכה.

אבל מעבר לכך, ואולי יותר מכל, אני פוחדת להיות במקום שבו אני לא אראה אותי. הפחד הכי גדול שלי במערכת יחסים הוא לא להיות אני, לא לבטא אותי. או גרוע מכך, לבטל אותי. זאת ה"שגרה" שאני חוששת מפניה כל כך. ה"ניתוקים" בחיי מתרחשים כשאני לא רואה את עצמי. כשאני עושה דברים שאני לא שלמה איתם. כשאני לא אותנטית. לא ישרה וכנה עם הרגשות שלי, קודם כל כלפי עצמי.

"כשאת רואה את עצמך, את בוחרת להתחבר", משה מסביר את התהליך. "את חייבת לפעול מתוך עצמך באותנטיות, לא חשוב איפה נמצא הצד השני, לא משנה מה אנשים חושבים, צריכים, אומרים. את חייבת להתחבר אל מקור המים שלך, הברז הטבעי שלך, גם אם ברזים של אנשים אחרים סגורים, מנותקים".

תוך כדי שהוא משתמש בדימוי הפשוט הזה, אני נזכרת ברגעים בהם ה"ברז" הטבעי שלי התייבש כשנעלמתי לי. "הצלחה בעינייך היא כאשר את רואה אותך", ממשיך משה. מה שיפיל אותך הוא לא שאנשים אחרים לא רואים אותך, אלא העובדה שאת לא רואה את עצמך ולא הולכת עם עצמך עד הסוף. המפתח בעבודה מול הפחד שעולה הוא פשוט להיות אותנטית בכל מחיר".

"עלייך לקבל באהבה גם את הניתוקים. בהתפתחות הרוחנית של האדם אין רק חיבור תמיד, זה הכרחי להתנתק על מנת להתחבר מחדש, ככה מתקדמים".

למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

"במושגי הקבלה, אנחנו כלי של האור. בכניסה וביציאה של האורות לכלים, מתבררים תמיד דברים חדשים. כולנו יוצאים ונכנסים כל הזמן מעצמנו. לעיתים אנו מתנהלים בלי תודעה, אוכלים בלי תודעה ועובדים בלי תודעה. לפתע אנו מזהים את הניתוק ואז חוזרים, אבל אז אנחנו חוזרים עם 'רשימות'. זה השיעור שלנו".

למה בכלל צריך להתנתק כדי לעבור את השיעור?

"בתורה נאמר 'כי מציון תצא תורה'. ציון מלשון יציאה. דווקא מהיציאות הללו יוצא לאדם להגיע לאור. הקב"ה מוציא את האדם והאדם צריך לחזור חזרה. כדי שאדם יכיר את עצמו ויתקן את עצמו, זורקים אותו מעצמו ועליו לחזור את הדרך פנימה. הקב"ה 'זורק אותו למקום הטינופת', על פי דברי בעל הסולם, ועל האדם לגייס את המאמץ ולחזור. בדרך של האדם לחזור לעצמו, נלמד השיעור ומתבצע התיקון".

האם זה כך גם במערכות יחסים?

"בהחלט. בין בני זוג יש התרחקות והתקרבות, זה הכרחי בדיוק כפי שההתקרבות וההתרחקות הזאת הכרחית בין אדם לבין עצמו. אפילו הלכות הנידה מחזקות את זמני ההתרחקות וההתקרבות".

יש דרך טובה וקצרה לחזור פנימה?

"על האדם לזהות מה מחזיר אותו לעצמו וללכת חזרה בקנאות. זה יכול להיות מוזיקה, יצירה, תנועה וריקוד, כתיבה, ציור, טיול בטבע או כל דבר אחר. כל אדם ומה שמחזיר אותו לעצמו".

 


נופל וקם
משה מספר על רבי נחמן מברסלב, שאחד מתלמידיו שאל אותו מה ההבדל בינו לבין יתר בני האדם, שבזכותו הוא מצליח לשמור על שמחת חיים ואושר, בשונה מהאחרים שסובלים. רבי נחמן עונה: "הדבר היחיד ששונה בינינו הוא פשוט. כאשר אני נופל, אני קם. כאשר אתם נופלים, אתם מסתבכים".

וזאת התורה כולה על רגל אחת. ליפול ולקום. לדברי משה, רבי נחמן נותן שתי עצות לאדם שבאות אליו "מחשבות זרות", כלומר כשהוא מתנתק: "עצה בדיעבד" או "עצה לכתחילה".

על פי "עצה בדיעבד" - אדם שכבר התנתק מעצמו, "ימשיך בשלו". כלומר, לא יתרגש ממה שקורה. רבי נחמן אומר, "במקום שאדם מחשב, שם הוא". אם זה כבר קרה לאדם והוא התנתק, עליו לקבל את זה כחלק ממנו ולהבין שככה בדיוק זה צריך להיות. אין צורך בהלקאה עצמית אלא רק באמצעות קבלה שלמה המחשבה תיעלם.

על האדם להבין שלניתוק יש ערך מאוד חשוב בלימוד שלנו ובהבנה וקבלה שלנו. מדובר ביכולת לקבל את חוסר השלמות שלו ולעשות עבודה עצמית כדי לתקן.

עצה שנייה היא "עצה לכתחילה". כאשר האדם מזהה מלכתחילה את הניתוק העומד להתרחש. במצב זה, מציע רבי נחמן, על האדם ללכת אל "צדיק האמת שיורה לו דרך". כלומר, עליו לבדוק ולחקור מאיפה מגיעות המחשבות הללו של ניתוק.

בנוסף, על האדם "להכניס את עצמו להשפעה של מים", כדי למנוע את הניתוק. עבור אדם אחד מים זה לימוד תורה המקרב אותו לאור. עבור אדם אחר מים זה יצירה, כתיבה, ציור, ריקוד, שירה. כל אדם וה"מים" שלו, מה שמקרב אותו אל הרגש ומונע ממנו את הניתוק.

שני הדברים הללו, להכניס את עצמו להשפעת מים וגם לקבל את העובדות כמו שהן, מסייעים לאדם בהתנתקויות הללו, שהן חלק בלתי נפרד מאתנו כיצורים אנושיים. גם ביירון קייטי אומרת את אותו הדבר, מסתבר. "סבל נגרם כאשר אדם מתווכח עם המציאות", משה מצטט אותה. כל העניין הוא לקבל ולאהוב את מה שיש.

 


משה שרון. ''אני עוזר לאנשים להפסיק להפריע לעצמם להיות מה שהם מסוגלים להיות''
כשרבי נחמן פגש את ביירון קייטי
אני מתרווחת על הכיסא ומרגישה שהסיפור וההסבר של רבי נחמן שפוגש את ביירון קייטי סוגר עבורי את כל הקצוות. זו עבודה לא פשוטה בכלל, אני כמעט מתקוממת בפני משה. זאת עבודה לחיים שלמים, לבד ויחד. החוויה של הניתוק לא קלה עבורי. את אוהבת את הזרימה הטבעית שיש בחיבור. את היצירה שנובעת מחיבור, את הנתינה, האהבה, ההתמסרות לרגע. יש משהו כל כך שלם ואמיתי בחוויה הרגשית כשאדם מחובר, שאני מתקשה לקבל את הניתוק. גם אצלי וגם אצל אחרים.

משה משנס מותניים ומחליט לאתגר אותי. בסוף המפגש הוא נותן לי שיעורי בית לחודש הקרוב, על מנת שאוכל להמשיך בתהליך האימון עם עצמי. קריאת מאמרים, האזנה לדיסקים וגם תרגול יומיומי של סבלנות, קבלה ואהבה, דווקא של המקומות בהם אני חווה ניתוק, שלי עם עצמי או של האנשים סביבי.

עוד ימים ארוכים אחרי המפגש אני חוקרת את הנושא, מנסה להבין ולהרגיש אותו מזוויות חדשות, מתרגלת אותו מול האהבה החדשה בחיי, מרגישה את ההתקדמות שאני עושה עם עצמי מפעם לפעם ואפילו מרשה לעצמי וגם לאחרים סביבי להתנתק קצת יותר בניחותא.

מאפשרת את הספייס להתנתק, כי זה מרגיש פתאום חלק כל כך מהותי בהתקדמות. הבנת החשיבות של ההתנתקות יוצרת אצלי קבלה כל כך חזקה, שאני כמעט מתחילה לחשוב על התנתקות במושגים של חיבור.

בסוף חודש האימון אני מבינה שבכל רגע בו אני מחוברת, לעולם לא אסבול מהשגרה ממנה אני כל כך חוששת. אך בעיקר אני מרגישה שזה בסדר, אבל ממש בסדר, שמידי פעם ארשה לעצמי להתנתק. כדי להתחבר מחדש, כמובן.

 

לקריאת הכתבה במקור:  http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/221/800.html?hp=55&cat=305

 

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד

אפסייט - בניית אתרים בניית אתרים אפסייט