ברוך שלא עשני אישה? הזווית הקבלית

 גבר ואשה - שווים? שונים? דומים? מדוע אומר הגבר "ברוך שלא עשני אשה"? מדוע על דרך השלילה? מדוע מברכת האישה ברוך שעשני כרצונו ולא ברוך שלא עשני גבר? האם הדת היהודית מפלה את האשה לרעה?

 

         

 

כל גבר יהודי מצווה לברך בתפילתו בכל בוקר 'שלא עשני אשה'. ברכה זו מעלה את אחד הנושאים הרגישים ביותר בנוגע לדת היהודית ויחסה לשוויון ולשוני בין המינים. האם הדת היהודית היא דת שוביניסטית? האם היא מפלה נשים? האם היא דת פרימיטיבית וחשוכה?

במבט חיצוני נדמה שאם אתה גבר, אז יש לך מצוות ויש לך זכויות, התורה 'כתובה על שמך'... ואם את אשה – מספיק שתשבי בבית, תגדלי ילדים, תהיי יפה, ותעשי את רצונו. ובעלך? הוא יקיים את המצוות וילמד תורה, ואת – לא צריכה את כל העניינים הללו... והתירוץ הנפלא שנותנים לנו הוא שהאשה לא צריכה את כל המצוות משום שהיא גבוהה יותר רוחנית.

בנוסף, 'ברכות השחר' אותן מצווה כל יהודי לברך, כוללות ברכות נוספות וביניהן 'ברוך שלא עשני גוי', 'ברוך שלא עשני עבד', שגם אותן צריך להסביר בפעם אחרת אבל לפחות אולי קל לנו יותר להבין. אבל איך באותו הרצף ממש מוסיפים את 'שלא עשני אשה'? אם אנחנו "שונאים" את נשותינו מדוע אנחנו מתחתנים איתן וחיים איתן עשרות שנים?
וכאילו כל זה לא מספיק - האשה מצווה גם היא לברך, אבל לא 'ברוך שעשני אשה', וגם לא בהתאמה לשליליות הברכה של הגבר - 'שלא עשני גבר', אלא "ברוך שעשני כרצונו"
מדוע לא יברך הגבר 'שעשני גבר או שעשני כרצונו? מדוע שברכות הגבר וברכות האשה לא תהיינה שוות?

אכן, סוגיה זו מעוררת המון שאלות אך השאלה המרכזית שעולה בעיקר היא: האם לא הגיע הזמן לשדרג קצת את היהדות למקום שקצת יותר מתאים לתקופה ולדור? הרי הנשים של היום אינן הנשים של פעם! הן עצמאיות ומשכילות, ופועלות ויוצרות, ומנהלות ומשפיעות וכו' - לא פחות מהגבר...
אז יהדות יקרה, אולי תשני קצת את פנייך ותתאימי את עצמך לנשים החזקות של הדור? אולי תפסיקי להקטין אותן, ותוך כדי כך תמשיכי לטעון שזו לא הקטנה אלא בעצם הגדלה?

מאמר זה מבקש להאיר ולהבהיר לעומק את גישתה של היהדות לנושא השוויון והשוני בין הזכר לנקבה, בין האיש לאשה. במה שונותם ובמה דומותם? מדוע האיש מברך על בריאתו על דרך השלילה, והאשה מודה על בריאתה בדרך החיוב? על מה בכלל מודה הגבר? והאם אכן היהדות מפלה את האשה?

ויקרא שמם אדם
הדרך הטובה לענות על השאלות הללו היא ללכת למקור הראשון, לראשית הבריאה. ושם כתוב: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו. בצלם אלוקים ברא אותו. זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א', כ"ז).
כלומר, שמתחילה היו הזכר והנקבה גוף אחד. כפי שכתוב: 'ויקרא שמם אדם' (בראשית ה', ב'). ואף הקבלה מציינת שהזכר והנקבה היו גוף אחד שעבר תהליך של נסירה. היינו, האדם נברא עם פרצוף גבר ופרצוף אשה אשר היו מחוברים גב אל גב, אחור באחור, ועברו תהליך של נסירה. כמו שאומר דוד המלך בתהלים קלט "אחור וקדם צרתני"

אומר הזוהר הקדוש באותו עניין: "בא וראה, בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה יחד, אין הקב"ה משים דירתו באותו המקום וברכות אינן נמצאות אלא במקום שנמצא זכר ונקבה, שכתוב ' ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם [ולא כתוב 'ויברך אותו ויקרא את שמו אדם']. ללמדך שאפילו אדם אינו נקרא אלא זכר ונקבה לבד". (ספר הזוהר, בראשית, שסח)

שלמות זו מתבטאת גם בגימטריה: אב = 3 אם = 41, ערכם יחד הוא 44 = דם. וכתוב שהגבר נותן את הלובן, האשה נותנת את האודם, והקב"ה מוסיף את הנקודה שלו, את ה-א', הוא 'אחד ושמו אחד'. ז"א שהגבר והאשה יוצרים את הגוף, והקב"ה מוסיף את הנשמה, ורק אז נהיה 'אדם'.
ומהו השורש של כל זה? שמעצם זה שהקב"ה הוא כח זכרי- משפיע – והוא ברא את האדם ככח נקבי-מקבל (האדם הוא כלי שמקבל את האור מהבורא המשפיע), ובתוך האדם עצמו יצק, מראשית בריאתו, את שתי הבחינות של משפיע ומקבל, כוח זכרי ונקבי גם יחד.
ביאור: כאשר אני יוצר משהו, האם חלק ממני קיים בו? לדוג' יצרתי שולחן, הרי פשוט הוא שכל רוחי ומחשבותיי קיימים בתוך אותו שולחן שיצרתי, אף אם השפעה זו איננה כ"כ ברורה לעין. דוג' נוספת: איש ואשה שמביאים ילד לעולם – הרי שהשפעת ההורים על הילד ניכרת הרבה יותר, גם באופן החיצוני, ופשוט שחלקים מהם נטועים בו.
הילדים כלולים מההורים. ואנחנו כלולים מה'. כלום יש לך נותן מה שאין בו? כלומר, אם יצרתי משהו – נתתי בו את חלקי. (מאכל שהכנתי – גם שם השפעתי ניכרת, ועוד).
כך גם כאשר ברא הקב"ה את האדם, ברא אותו ככלי מקבל וכלל בו גם את החלק שלו, הזכרי-המשפיע. ז"א, הכלי מורכב גם מחלק הכלי = הגוף, וגם מחלקו של הקב"ה = הנשמה. 'זכר ונקבה ברא אותם'.
בכל גבר בעולם הזה יש גם כח זכרי וגם כח נקבי, ובכל אשה יש גם כח נקבי וגם כוח זכרי. אך הדגש אותו שם 'הזוהר' הוא שבכדי שיהיו ברכה וחיים במציאות, מחוייב שיהיו גם הזכר וגם הנקבה. אין חיים בחיבור של גבר עם עצמו, או גבר עם גבר, או אשה עם אשה. רק חיבור של גבר ואשה יוצר חיים.
ניתן לראות איך ההלכה היהודית תומכת בתפיסה זו בכך שהיא קובעת שחובה על הגבר להעביר את כוס הקידוש בראשונה לאשתו (גם אם יש מכובדים אחרים) ובכך לשתפה במצווה ולגרום לברכה לחול במלואה. ז"א שהברכה אינה שורה אלא אם כן הנוקבא שותפה בה.

שוויון ערכי – שוני אישי
דברים אלה מחזקים עוד יותר את השאלות שנשאלו בתחילת המאמר, שהרי אם כך, נובע מדברי הזוהר ומדברי חז"ל הוא שהגבר והאשה בהכרח שווים!! ובאה הגמרא ואומרת עוד יותר מזה במסכת קידושין: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין ל"ה, א') – וזה הפך להיות קביעה הלכתית! האמנם? ויהיו שיאמרו עכשיו - לא נכון... הרי יש הבדלים בהלכה בין גבר ואישה.
אומרים חז"ל: אמנם השוני בין הגבר והאשה הוא עובדה, נרצה או לא (מה לעשות את יכולה ללדת ואני לא...), אך בבסיס - אנחנו שווים. הרוב הוא אכן שווה ומטבע הדברים יש יוצאי דופן. והם אכן - יוצאי דופן! אך לנו, באופן מצער, יש נטיה לא לראות את השלם אלא להתמקד דווקא בחלקים שלא נשמעים לנו...

נשים דעתן קלה?
דוגמא נפוצה וידועה לכך שאנחנו מעוותים את השיוויון הזה היא ההיתפסות למאמר חז"ל 'נשים דעתן קלה' כאילו התכוונו חז"ל לומר 'נשים הן טיפשות'.... האמנם? מהיכן בא הביטוי הזה? מישהו יודע מה מקורו? אז הנה:
על פי הסיפור בתלמוד הבבלי, ר' שמעון בר יוחאי ובנו ברחו מהרומאים. למה? היתה שיחה בין כמה תנאים ולאחר שתנא אחד אמר שהרומאים עושים חסד וכו', ענה לו ר' שמעון: 'חסד לאומים – חטאת'. ז"א שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים (כל חסד דעבדין – לגרמיהו דעבדין) וזה לא נקרא חסד. הלכו והלשינו על ר' שמעון שכך הוא מדבר על הרומאים. "...הלכו הוא (שמעון בר יוחאי) ובנו והתחבאו בבית המדרש. כל יום היתה מביאה להם אשתו ככר לחם וקנקן מים ואכלו. אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, יצערוה ותגלה להם". (מסכת שבת, דף לג', ב')
ז"א שר' שמעון ובנו החליטו לעבור להתחבא במערה, מתוך חשש שמא יפעילו הרומאים לחץ ועינויים שונים על נשותיהן, ושמא מתוך רצונן לשמור על כבודן הן עלולות להסגיר אותם.
אז איך הגענו מכאן לפרשנות שאמרו חז"ל שנשים הן טיפשות? להיפך, הקב"ה אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כ"א, י"ב). וישנן דוגמאות נוספות. יוצא שבאמת אין ביהדות שום התייחסות לאישה כנחותה או כטיפשה חלילה.

יתרון יש לאשה
כותב הרב קוק "בנשים – מידת הנפש זורחת, לכן הקודש קבוע בהן ודיין במקצת המצוות שבידן. האנשים – הרוח מאיר בהם והוא אינו פוסק מתנועותיו ולכן הם נתונים לעליות וירידות, לכן הם צריכים לרוחה של תורה. עם כל היתרון שיש לאיש בהיותו פועל על החיים, לפעמים יוכל לסור מהמטרה האלוקית. יתרון יש לאשה הנפעלת, שהיא ביושרה עשויה לכוון לרצון האלוקי העליון. על כן מודה שעשני אשה". עולת ראיה א' עב'

ונסביר:
בנשים - מידת הנפש זורחת ולכן הקודש שורה בהן בקביעות. עכשיו תשאלו: אבל שבועיים בחודש היא בכלל טמאה, אז איך הקודש קבוע בה? אולי להיפך. אז דווקא בגלל שבאופן טבעי הגוף שלה עובר את תהליך השינוי (כמו הרוח), כתוצאה מזה הקודש יכול לדור בה בקביעות. היינו, זה לא עניין של בחירה. תרצה או לא תרצה, זה מתקיים בה, ולכן 'דיין במקצת המצוות שבידן'. היינו, אם היא כבר בקדושה, למה לה מצוות?

באנשים – הרוח מאיר בהם והוא אינו פוסק מתנועותיו. הרוח - דרגה גבוהה יותר, אבל כשמו כן הוא: בא והולך...

בעוד האשה בטבעה מגיעה לדרגת קדושה של נפש, היינו, אין לה פער גדול בין הקטבים, הרי שאצל הגבר הפער גדול יותר והוא יכול להיות או 'ילד בן 5' בדרגתו או יכול להגיע לדרגה של 'גדול הדור'. ז"א, הוא יכול לרדת נמוך יותר מהאשה, אך גם לעלות הרבה יותר גבוה מהאשה. הכל כפי עבודתו. כך שתפקיד התורה אצל הגבר משמעותי יותר: לאזן אותו רוחנית. להעלות אותו.
עם כל היתרון שיש לאיש בהיותו פועל על החיים (ויש לו יתרון שאותו נסביר בהמשך), הוא יכול מהר מאוד לרדת מהמסלול. איך? תאוות. ויחד עם זאת, יתרון יש לאשה. מדוע? כי בפשט, האשה עושה את רצון ה' - מעצם זה שהקדושה קבועה בה היא עושה רצונו, ולכן מודה "שעשני כרצונו".
ויש בזה עוד המון עניינים... הר' קוק היה אומר 'תורת ה' תמימה'. שצריך לראות את התורה מכמה זוויות. לראות את השלמות שבה.

ע"מ להרחיב את העניין נביא מדבריו של בנו של הרב קוק, הרצי"ה (הר' צבי יהודה הכהן קוק): "בשלילה דווקא. אינך מברך שעשני גבר. אין בזה מעלה. כי אם מאחר ואני גבר, תודה לה' שלא השווני לאשה במצוות. שנתן לי יותר, כי אני זקוק ליותר". שיחות הרצב"י
הברכה, אם כן, אינה הודיה על עצם בריאתי כגבר (כי זו עדיין מהות חסרה), אלא על הכלים והמצוות שניתנו לי כדי להתמודד עם הניסיונות ולעלות בקדושה.
וממשיך: "והאשה מברכת שעשני כרצונו. מודה אני על יתרוני בשלמות מוסרית ואישית. יתרון המזומן לי בפחות נסיונות וקשיים. שעשני כרצונו. תודה שכך. הוא רצה לבראני כמו 'יהיו לרצון אמרי פי'. האשה בברכתה אינה נכנעת, מקבלת דין בחוסר ברירה ומפטירה בהשלמה שעשני כרצונו"... נהפוך הוא. ככל שהדבר קרוב יותר לבוראו, הוא עושה רצונו יותר בשלמות.
קחו לדוג' ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, בעל חיים כלשהו: איילה. האם האיילה יותר קרובה ממני לקב"ה? פשוט שכן. משום שבטבע שלה היא עושה רצון קונה. כך גם האשה ביחס לגבר. ולכן, מתוך שהאשה יותר קרובה לקב"ה, יכולים להתקיים בה תהליכים שלא יכולים להתקיים בגבר, כמו למשל: לידה, אינטואיציה גבוהה ועוד...
אינטואיציה של גבר זה לא משהו טבעי. רק אם הוא יעבוד על זה חזק הוא יוכל להגיע להשגה כזו ולאינטואיציה יותר גבוהה מהאשה. אבל הוא חייב לעבוד על זה. זה לא בטבע שלו. אשה לרוב יודעת רק מבכיו של התינוק מה עובר עליו... האשה היא מחוברת לעולם.

מסופר על הר' קוק שבאו אליו זוג להתייעצות. אמר להם: אני לא מבין על מה אתם מתווכחים. אני ואשתי כך נוהגים תעשו כך גם אתם. תנהגו כך: כל מה שקשור לעולם הזה – האשה מחליטה. וכל מה שקשור לעולם הרוחני – הגבר מחליט. אמרו לו הזוג: כן, אבל לא החלטנו האם הסוגיה זה עניין רוחני או עניין גשמי...

האשה קשורה לעולם הזה במאה אחוז. ובכל מה שקשור לעולם הזה היא יודעת יותר טוב ממך. שמע בקולה. אך מה שקשור לעולם הרוחני צריך להיות נפעל ע"י הגבר. ז"א, זה לא שמצד עצמו (היותו גבר בלבד) הרוחניות שייכת אליו. אלא - אם יש לו רב והוא מחובר והוא פעיל ומאמין והולך בדרך ה', ועושה עבודה רוחנית בלתי פוסקת – אז הרוחניות יכולה להיות חלקו. גבר שאינו עושה על עצמו עבודה, אין דבר יותר נמוך מזה. הוא לוקח את הפוטנציאל שלו ולא עושה איתו כלום... וחבל.
האשה מחוברת לעולם ובחיבור שלה היא גם מרגישה את ה'. האמונה של האשה, אומר הר' קוק במקור אחר, היא תמימה ושלמה. היא הדבר הכי אמיתי שיכול להיות.

אז למה בכל זאת 'שלא עשני אשה'?
אז למה בעצם שהגבר לא יברך 'ברוך שעשני גבר... ועוד יותר טוב אם היית עושה אותי אשה'...? למה בכ"ז 'להשמיץ' את האשה? ומה נכון - 'בינה יתרה ניתנה באשה' או 'נשים דעתן קלה'? האם אין כאן סתירה?

על מנת להבין יותר לעומק, ננסה להבין את מה שאומר ספר הזוהר: "וביאורו: היצר הטוב והיצר הרע שניתנו לאדם הוא משום שהנוקבא ניתנה ביניהם. ונקשרת עמהם ואינה נקשרת ביניהם, מטרם שהיצר הרע נתעורר אצלה ונקשרים זה בזה. ואחר שנקשרו זה בזה, אז נתעורר יצר הטוב שהיא חדווה ומביא את הנוקבא אצלו"
ובפירוש הסולם ממשיך כך: "היצר הטוב - הוא סוד קו ימין ויצר הרע - קו שמאל. ונודע שהנוקבא צריכה להתקשר בקו אמצעי המכריע ביניהם. אבל תחילה מתעורר הקו שמאל אליה ונקשרת בו, כי היא בחינת שמאל. ואחר כך מקבלת חסדים מזעיר אנפין, שהוא בחינת ימין. ואז, אחר שכבר כלולה מימין ושמאל, היא מתקשרת באמצעי שבין ימין ושמאל". בראשית אות רח'

ספר הזוהר אומר כך: הגבר והאשה, שניהם נמצאים במציאות שנקראת קו אמצע. מצד ימין שלהם נמצא קו ימין, ומצד שמאל – קו שמאל.
מה נקרא הימין של הגבר? הקב"ה, הרב שלו, התורה - כל המקום שממנו שהוא מקבל שפע. הצינור שלו.
מה נקרא השמאל של הגבר? האשה – לה הוא משפיע.
מה נקרא הימין של האשה? הבעל שלה, ממנו היא מקבלת את השפע. הוא הצינור שלה.
מה השמאל של האשה? מצד אחד אפשר לומר, הילדים שלה, אבל יש גם עוד מישהו שנאחז בה בצד שמאל.

"...ונודע שהנוקבא צריכה להתקשר לקו האמצעי, אבל תחילה נקשר אליה קו שמאל..." וכאן אנחנו מבינים שהנוקבא נמצאת במצב מסוכן יותר מהגבר! למה? כי הנחש / הקליפה מנסה לאחוז קודם בה.
אצל הגבר, יצר הרע הכי גדול הוא כל מה שקשור לנשים. שם זה בא לידי ביטוי בצורה הכי גדולה ולכן התיקון של הגבר הוא שמירת הברית. שם, במעבר שלו למלכות, נמצאת כל העבודה הרוחנית שלו. ואם הוא לא עובד נכון עם השמאל שלו – בלאגן....
אצל האשה יש 'בלאגן' יסודי ויותר בעייתי. למה? תחילה מתעורר קו שמאל אליה והיא נקשרת בו. היינו, יש לה השתוות צורה עם השמאל שלה. עם הנחש, עם הקליפה. ולכן היא בסכנה מאוד מאוד מאוד גדולה!
איך היא מאזנת את זה? הדבר היחיד שמציל את האשה מסכנה זו הוא ע"י קבלת חסדים מזעיר אנפין. היינו, כאשר הזעיר אנפין – בעלה - משפיע לה חסדים באופן שוטף, רציני ואמיתי, היא מצליחה להתקשר לימין ולמצוא את האיזון שלה.
תבדקו נתונים ותזדעזעו כשתגלו את החלוקה של נשים וגברים בכמות האנשים שמגיעים לידי נוירוזות ושיגעון ותגלו נתון מטורף! למעלה מ-90% הן 'משתגעות'.... (הגברים יותר מתאבדים, אך מבחינת שיגעון, בד"כ נוירוזות, יש הרבה יותר נשים באופן משמעותי). למה זה? קודם כל זה קשור לחיבור שלה לשמאל, לנחש. ויותר מזה, ראו את הביקורת העצמית המטורפת שיש לאשה, הדאגות, חוסר השקט התמידי של האשה, תמיד משהו לא בסדר, תמיד היא בחיסרון (נוקבא).... וזה לא סתם, אלא מאחר ותחילה מתעורר קו שמאל אליה... היא תחילה מתחברת עם הנחש ורק ולאחר מכן עם בעלה. וזה מקום מאוד מאוד מסוכן. וכפי שציינו, הדבר היחיד שמאזן אותה – הוא בעל.
עניין זה רמוז במקומות רבים נוספים, לדוגמא:

סוד האות ב'
הזוהר מחלק את אותיות לשון הקודש לאותיות נקביות ואותיות זכריות. האות ב' נקראת אות נקבית. מדוע? גם מאחר ו'מיעוט רבים שניים'. היינו, שניים כולל בתוכו זכר ונקבה, ובעיקר, בגלל שאשה היא בית. היינו, אם רווק בא ואומר לי 'קניתי בית' אומר לו 'קנית דירה, לא בית. בית תקנה כשתשא אשה'. כי אשתו של אדם – היא ביתו (ולא ארבע קירות).
והבית = ב' - סגורה מ-3 צדדים, אך פרוצה מצד אחד. אז מחד גיסא יש צדדים טובים ורבים לאות ב': היא אות של ברכה, היא האות שנבחרה לפתוח בה את התורה וישנם עוד סודות רבים הקשורים לאות ב'. אך מאידך, יש לה גם את הצד שכנגד. ומהו? שהיא פרוצה (ותחשבו על הכינוי 'אשה פרוצה'...), שיש בה צד פרוץ (ואכן, גם הוא מצד שמאל). אומרים המקובלים הצד הפרוץ הוא צד צפון. מדוע? לכאורה היה אמור להיות צד מזרח, לא?! לא. אנחנו מסתכלים על זה שונה. הצפון הוא החלק הפרוץ. יש עניין. כפי שנאמר 'מצפון תפתח הרעה'.
לכן החלק הפרוץ אצל האשה זה גם החלק הפרוץ בבית והתיקון הכי גדול של האשה כנגד מקום זה הוא הצניעות. הסגירה. הכיסוי. מה שנקרא בקבלה: להפוך את ה-ב' ל-מ' סופית. ם' היא אות של רחם. היא מורכבת משתי אותיות נקביות, משתי דלתות: ד'+ד' היושבות אחת על השניה, סוגרות ויוצרות מקום של רחם, המקיים בתוכו את אותו הסוד כמו של המקווה (אותו עיקרון ההתבטלות במקווה, מתקיים גם בתינוק ברחם). ומתי האשה מתכנסת אל תוך עצמה? כשהיא בהריון. כשהיא מתחילה לבנות את הקן שלה. רחם מלשון 'רחמים', וצירים מלשון 'צירי הדלתות'. אם כן, כל הבניה והעבודה הרוחנית של האשה היא הבנייה של הקו השומר הזה. ואומר ספר הזוהר, שבניית הקו (הפיכת הב' לם') נקראת: יראה או עבודת הצניעות. עבודה של שמירה דווקא.

כתוב בפרקי אבות: "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך" (אבות, א, ה') מכאן שהבית צריך להיות פתוח, לא?! אכן כן. אך רק במובן של הכנסת אורחים. הזוגיות צריכה להיות שמורה ולא פרוצה חלילה לאחרים. הזוגיות לא צריכה להיות נחלת הכלל, חלילה, ואף אחד לא צריך לדעת מה קורה בבית פנימה (אלא רק אם אין ברירה והולכים לרב או למטפל וכדו') כי זה פורץ את הבית למה שנמצא בחוץ.

כל כבודה בת מלך פנימה
באשה, מטבעה, קיים צורך להראות ולקבל מחמאות מהסביבה, וזו חולשה. ולכן, דווקא משום כך היא חייבת להישמר ולהפנות את ה'פתח שלה', את המקום הזה רק כלפי בעלה, (או כלפי הקב"ה) לכיוון הקשר שלה עם העליון שלה, עם הזעיר אנפין שלה – ורק משם השפע יגיע לבית. אך אם יש בתוכה חלק שמנסה לקבל את האור הזה, המחמאה, תשומת הלב וכו' ממקום אחר (גברים אחרים, נשים וכדו') היא פורצת את הבית ופוגעת בו. אשה כזו חסרה את היראה לשמור על הבית, והיא מעמידה אותו ואת עצמה בסכנה תמידית.
מה זאת אומרת, יש אשה שיוצאת החוצה ולא מתגנדרת? לפי דעת התורה - 'אשה יפה לבעלה', ולא חוזרת הביתה ועוברת לטרנינג ושיסבול אותה... אלא - אשה צריכה להפנות את הצורך שלה, את ה-ב' שלה, רק כלפי בעלה! וזו עבודה! ושם - במקום הזה - היא מוגנת. שם אין אחיזה לחיצוניים.
דבר זה בא לידי ביטוי במקום נוסף: בווסת שלה. שלכאורה, היה צריך לומר שאחרי שהרחם השקיע כ"כ הרבה אנרגיות כדי להיבנות לקראת הזיווג, אז גם אם הזיווג לא בא, אפשר להמתין ולעבות את הרחם עוד, לא?! מדוע הכל נופל?! לא חבל? אלא שהטבע שלה הוא שסוגר והופך אותה מב' לם'. הוא זה שסוגר אותה מלהיות כלי. מפתיחות - לסגירות מוחלטת. לשבירה.
ז"א שבעצם נוצרת מציאות 'הפוך על הפוך' - שהאשה פגיעה יותר מהגבר. והגבר צריך לשמור עליה. אבל עליה, קודם כל - החובה לשמור את הבית! ולכן אומרים חז"ל: 'כל כבודה בת מלך – פנימה' (תהילים מה, יד) היינו, שאם הב' פתוחה - הבית פתוח, הכל נשפך החוצה... ולכן האשה צריכה לבנות קיר רוחני! ואיך זה בא לידי ביטוי? ע"י שהיא מפנה את הכלי שלה לבעלה בלבד!
וזה נקרא גם "ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי" – היינו שהאדם בונה ערוץ בינו לבין הקב"ה. ובין הגבר לאשה גם ישנו ערוץ, שהוא - מזרים בו אליה מים והיא - מקבלת רק ממנו. וברגע שהערוץ הזה נפרץ הלך הנחל. הלכה הזרימה. (או נפרץ ממנו, או נפרץ ממנה. זה לא משנה. על העבודה של הגבר עוד לא דיברנו, ויש לו הרבה עבודה...).

אז על מה בעצם הגבר מודה?
ועכשיו אנחנו יכולים להבין שכשהגבר אומר 'ברוך שלא עשני אשה' הוא בעצם אומר שני דברים: ראשית, אני מודה לך ה', שנתת לי להיות במקום הזה ולא במקום האחר. כי פה אני תלוי בך וצריך להשפיע לה.
שנית, ומאחר ואין מקרא יוצא מידי פשוטו (!), אני אומר לך תודה - שלא נתת לי קשר ישיר עם הקליפה, ובזה הגנת עלי, מאחר ולי יש עבודה אחרת. ולכן כן - 'ברוך שלא עשני אשה'.

בדומה לזאת אנחנו שוגים בהבנת הברכה 'ברוך שלא עשני גוי' – שזוהי אמירה המתייחסת לאמונה ולא לגוי עצמו. שבעוד שמהיהודי נדרשת עבודה על אמונה, מהגוי לא. וזה מתקשר גם לדברי הרצי"ה שהזכרנו: 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפנייך' - היינו, שאני רוצה לשמוח ולרצות באמת במה שאני אומר ומתפלל לפניך.
ולכן גם אני מודה על כך שהקב"ה נתן לי עבודה של גבר ולא של אשה. כי העבודה של האשה יותר מורכבת, ורק האשה יכולה לעשות אותה. והיא באמת יותר מורכבת. בעוד היצר הרע הכי גדול של הגבר – זו אשה, ה'יצר הרע' הכי גדול של האשה זה שהיא אחוזה בקליפות, בחוסר שקט, בחוסר שמחה וכדו', עד כדי נפילה ממש.

בינה יתרה ניתנה באשה
עכשיו גם נוכל להבין מדוע יש פה דואליות בשני המקרים: מצד אחד 'נשים דעתן קלה' ומצד שני 'בינה יתרה ניתנה באשה'. מדוע? משום שמצד אחד - האשה אינה מחוברת כלל לספירת הדעת. זו ספירה שאינה קשורה כלל למהותה., ורק כשהיא מתחברת עם הגבר (החכמה, צד ימין) - אז מתעורר אצלה הקו האמצעי (הדעת).
ומן הצד שני – לנשים ניתנה בינה יתרה. האשה מחוברת לספירת הבינה. ולמרות שיש לבינה יתרונות רבים היא עדיין שייכת לצד שמאל! ויוצא שהעובדה שיש לנשים בינה יתרה באה גם לטובתן אך גם לרעתן, מכיוון שהבינה שניתנה להן שמה אותן במקום שהשמאל שולט בו. ויוצא שכנגד זה, בשביל שהיא תתחבר לקו האמצעי היא חייבת להתחבר לספירת ה'חכמה' של הגבר.
האשה, אם כן, עושה תהליך קודם עם הנחש ורק אח"כ עם האדם. וכולם מושפעים מכך. גם הגבר וגם הילדים. כי קודם בא החיבור עם השמאל – 'ויהי ערב ויהי בוקר', קודם בא חושך ורק אח"כ בא האור, והיא מקבלת חסדים מזעיר אנפין. כי האשה מחוייבת מצד הטבע שלה לקבל קודם מצד שמאל. וגם הוא מחויב ליצור כלי קודם, ורק אח"כ יזכה לקבל את האור.

עוד כתוב במסכת יבמות: "בארץ ישראל כאשר אדם נושא אשה שואלים אותו כך: מצא? כמ"ש: מצא אשה מצא טוב, או מוצא? שנאמר: מוצא אני מר ממוות את האשה" (סג', ב'). שני פסוקים אלה, אותם אמר שלמה המלך וצוטטו בתלמוד, משקפים שוב את הדואליות עליה דיברנו.

מאשה לאם
עניין נוסף: האשה נקראת 'אם' רק לאחר שיש לה ילדים. לאחר היום ה-41 של הולד (גימטריה 40) היא נקראת 'אם' (גימטריה 41). ורק אז החיבור שלה עם ספירת הבינה מתחיל. עד אז היא 'מלכות' בלבד. שהרי 'זעיר אנפין' ו'מלכות' נקראים גבר ואשה / זכר ונקבה, ו'חכמה' ו'בינה' נקראים אבא ואמא. ז"א שרק לאחר שיש לה ילדים היא נקראת אם. כל עוד היא בגדר 'אשה' בלבד היא מקבלת חסדים מזעיר אנפין (הגבר) והיא תלויה בו. וכשהיא הופכת להיות אם, היא מקבלת הגנה נוספת על ההגנה של הזעיר אנפין, כי היא כבר מתחברת לספירה שהיא גבוהה יותר מזעיר אנפין. גם נפשית וגם רגשית זו עליית מדרגה.

לקפוץ מעל העקרבים
ככלל, צריך להבין דבר אחד ולדייק: כל דבר שאשה עושה, שיש בו שני חלקים, האחד – צניעות ושמירה, והשני – חיבור לצד עליון (תפילה, לימוד תורה, תהילים) – מגן ושומר עליה! גם אם אין לה גבר. האחיזה של הקליפות פוחתת באופן טבעי. ק"ו ברגע שיש לה גבר - ההגנה שלה מהקליפות מתגברת.
אנחנו יכולים לראות זאת גם במציאות כאשר לגבר נשוי יש נטיה גדולה יותר להסתכל על נשים אחרות. לאשה נשואה הנטייה היא אפסית (אלא אם כן היא לא מקבלת כלום מהגבר שלה, ואז היא אוטומטית תפנה את הכלי שלה לכיוון אחר).
ומה קורה לפני שיש לאשה גבר? היא מקבלת את השפע שלה מאבא שלה. כתוב בספר הזוהר: "הקב"ה אמר: בוא וראה בכל אלו הנשמות העתידות לבוא בעולם, כולם הם זיווגים זיווגים לפניו. כלומר: שכל אחת מחולקת לזכר ונקבה. אחר כך כשבאים לעולם הזה הקב"ה מזווג זיווגים. הקב"ה אמר: בת פלוני לפלוני". (פרשת לך לך) ולכן, עד שהיא נישאת היא נקראת מקושרת לאביה כמשפיע.

בכל מקרה, האשה חייבת למצוא לה מקפצות ע"מ להישמר מהנחשים והעקרבים. מהן המקפצות? הצניעות, התפילה ובעיקר קריאת תהילים - הן המקפצות המרכזיות בשבילה המוסיפות לה הגנה ומאפשרות לה לעלות. וכמובן, לימוד תורה, נתינה, השפעה וכו'. העיקר הוא שהיא חייבת להישמר מכל הקליפות ותחושות האשם וה'חפירות' שנצמדות אליה... כי היא על גבול מאוד מאוד עדין.

בעוד שאנחנו נוטים להסתכל בד"כ בשלילה על הנסיונות בעם ישראל להרחיק את האשה מכל המקומות הקשורים לחיים הציבוריים (מערכת המשפט, הצבא, הפוליטיקה, אפילו הרבנות) ומכל מה שממקם אותה ברשות הרבים, הרי שנסיונות הרחקה אלו אינם נובעים מתוך פחיתות ערכה או חוסר יכולתה, חלילה. להיפך! האשה יכולה לעשות את כל התפקידים האלה בצורה יוצאת מן הכלל. אשה היא יותר מוכשרת מהגבר, בבסיס. היא מחוברת לעולם! נשים יותר יעילות וכו'. אלא, שלמרות שהן יכולות להצליח – זה לא נכון להן רוחנית! ורוחנית – כבודה בת מלך פנימה! היינו, כמה שהאשה תבנה יותר ותהפוך את הב' לם' ותחזק יותר את הבית ואת השורש ואת הבסיס – זה בונה אותה, שומר עליה, נותן לה כוחות. שהגבר יהיה 'שר החוץ'... זה הכוח והתפקיד שיועד לו – להיות פועל בעולם.
ולא דיברנו היום בכלל על תפקידו של הגבר... אז קודם כל, הוא חייב להתחתן! על גבר כתוב: גבר בלא אשה שרוי בלא ברכה.. בלא שמחה וכו'. הוא מנותק. כשאין לו אשה אחת, השמאל שלו מוציא אותו משיווי משקל. הנשים בחייו משגעות אותו. גבר שמתחתן - יוצר את עבודת ה' שלו בצורה יותר מדויקת! ולכן החובה היא עליו! זה פשוט. במקום להפנות את האנרגיה לכל הכיוונים, אתה מתרכז בכיוון אחד ופועל נכון.

הפועל והנפעלת
בעוד לגבר ניתן כוח להיות פועל בעולם, האשה - נפעלת בעולם. מדוע? אמר הרב קוק: "היא – מצד השלמות. הוא – מצד ההשלמה". אברהם אבינו היה צריך לעבור עשר השתלמויות (ניסיונות) כדי להשתלם. ושרה? היא לא צריכה השתלמויות? לא. כי היא נפעלת מצד השלמות. אבל, שימו לב - כשהיו בעיות עם הגר היא לא היססה 'לחתוך' ופעלה בצד הדין. למה? כי היא חייבת להגן על הבית שלה! וע"י כך היא מגנה גם על בעלה ועל הילדים שלה, וכשאשה פועלת היא משפיעה על כל הסובב אותה.

האשה בחזית
הקושי של האשה הוא שהיא נמצאת על הגבול. שהיא מחוברת לשמאל. וזה לא פשוט בכלל!
אפשר לתאר זאת בדרך הבאה: אני ואת יצאנו לדרך יחד, כגוף אחד. בא הקב"ה והפריד בינינו ויחד עם זאת נתן בידנו את האפשרות ליצור ברכה וחיים בחיבור בינינו. עדיין - אני קיבלת משהו אחד ואת משהו אחר. ובשביל בו אנחנו צועדים, את היא זו שצועדת על הקצה, במקום שנופלים. ואני? גם איתך בדרך וגם אני בסכנה, וכמובן שאם תפלי זה ישפיע גם עלי, אבל את היא זו שנמצאת בצד של התהום!!
בעוד המקסימום שהגבר יכול לרדת אליו זה ש'הוא ילדותי וכל מה שמעניין אותו זה בנות'... האשה יכולה לרדת הרבה יותר נמוך! ברגע שהעקרבים והנחשים נאחזים בה, לפני שהם נאחזים בו. ובאמת, מדוע הנחש פנה אל האשה קודם? כי שם הפתח. הפתח אל הגבר - הוא אצלה. ועל זה הגבר מודה! שהפתח לא אצלו. שהוא רחוק יותר מהשמאל.

ויקרא שמם אדם
לסיכום, כל העניינים שהצגנו הם בעצם מרכיב של אחד - שבסופו של דבר 'זכר ונקבה ברא אותם'!. קחו לדוג' את תרי"ג המצוות. כל יהודי מחוייב לקיים תרי"ג מצוות, נכון?! האם אני יכול לקיים תרי"ג מצוות? לא. הרי יש מצוות שתלויות בכהנים, או ניתנו לאשה, או תלויות בדבר אחר. אז יוצא שמי יכול לקיים תרי"ג מצוות? האדם. ז"א כולנו יחד מקיימים תרי"ג מצוות. ואם האשה דעתה קלה ואינה מקיימת מצוות, אז איך אני יכול להיות תלוי בה בקיום מצוות? אלא שמפה אנחנו מבינים דבר אחר לחלוטין מההבנה הקודמת! שאמנם התייחסותם של הר' קוק ובנו נכונה, אך כנגד זה - אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכן 'ברוך שלא עשני אשה'! היינו, ברוך שלא חיבר אותי לשמאל של השמאל ויש לי מרחק משם!
והאשה אומרת: אני מודה על המקום המסוכן שבו שמת אותי, כי הוא זה שגם מאפשר לי להיות מחוברת יותר לעולם, ללידה, לבורא וכו'. הגבר לא בנוי לזה בכלל. הוא מתרסק! לעומתו, אשה יכולה להכיל את המקומות הכי נמוכים. אשה אומרת 'שעשני כרצונו' כי היא באמת מקבלת את המקום והתפקיד שלה באהבה.
גם הגבר מודה, אך כאן הוא מודה על העניין הספציפי שלו. ז"א, חז"ל רוצים שהגבר יכיר בזה שיש לו עבודה, אך מסוג אחר. והברכה היא דווקא על דרך השלילה, מאחר ודרך זו מעצימה את המתנה שקיבלת כגבר. יש פה שתי מתנות: האחת בריבוי המצוות והשניה בכך שאותך לא הפגישו עם הנחש ולא שמו אותך בגבול המסוכן. חז"ל רצו שהגבר יודה על הנקודה הספציפית הזו.

וכל זה אינו מעיד כהוא זה על זלזול של היהדות באשה או על פחיתות ערכה, חלילה, אלא בא להעיד על השוני המהותי בתיקון של כל אחד מהם! והכי חשוב - על כך שהם אחד! והשלמתם באה לידי ביטוי גם בנוסחי הברכות המשלימים אחד את השני... שהגבר מברך על דרך השלילה וכנגדו מברכת האשה על דרך החיוב.

כשהאשה פועלת נכון יש לה שלמות, שמחה, שכינה, וכו' וכשהיא פועלת לא נכון, היא יכולה להגיע מאוד נמוך. ועל זו הדרך אפשר לומר גם שהעבודה של המלכות היא מצד אחד הנמוכה ביותר, אך בתיקון – היא הגבוהה ביותר.

ונסיים במה שכתב הרב קוק: "קלקולי החיים באים כשהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה, לגדול מאליו כצמח השדה. והאשה חפצה ללמוד ולכבוש. יבואו ימים ויחזיק כל מין במידתו ואז יהיה לנו מין אנושי ממוזג שהטבע הבריא מצד האם ורוחו המחפשת של האב, שניהם יכללו את יופיו".

נדמה שדווקא השילוב בין 2 הגישות בסוגיה, הן של הרב קוק ובנו והן של הזוהר, משקפים את הדיוק בתפקידים ובכוחות שנתן הקב"ה לגבר ולאשה בעולם. לשניהם יש חולשות ולשניהם ניתנו הכלים המדויקים להתמודד איתם. לגבר – תוספת מצוות שתפקידן להעלות אותו ברוחניות, ולאשה – טבע הקרוב יותר לבורא ולקדושה שעוזר לה לאזן את האחיזה של הקליפות בה. יחד, ורק יחד - וע"י שיכירו באמת את תפקידם וכוחם – יוכלו לקיים את תכליתם ולהנות מהשפע והאור האלוקי.

תודה לאפרת משה  על תמלול השיעור ועריכתו

הורד את השיעור בmp3 | הורד את מצגת ההרצאה

לימוד קבלה באינטרנט | לפי הקבלה | זוגיות לפי הקבלה | זוגות זוגות לרכישה

 

הדפסה שלח לחבר חזרה לראש העמוד