אחרי שבפרשות 'תרומה' ו'תצוה' קראנו על התרומה למשכן ועל פרטי הקמת המשכן ואביזרי הקודש אשר בו, הפרשה שלנו פותחת בעניין מחצית השקל. בימים של המשכן והמקדש, נאספו בתחילת חודש אדר בכל שנה מטבעות מחצית השקל מכל העם, כדי לממן את קורבנות הציבור ושאר דברים בעבודת הקודש. איסוף מחצית השקל היתה גם דרך טובה לספור את בני ישראל. לאחר מכן הפרשה משלימה את הציווי על הקמת הפריט האחרון במשכן, כיור הנחושת שעומד בכניסה לאוהל מועד. בנוסף, הציווי להכין את שמן משחת הקודש ולמשוח את אוהל מועד וכל אשר בו, גם אהרון הכהן ובניו. בהמשך עשיית הקטורת, הסמכה חוזרת של בצלאל ואהליאב לעשיית מלאכת המשכן, וציווי חוזר על שמירת השבת, על מנת שלא יטעו בני ישראל ויחשבו שעשיית המשכן דוחה שבת. מכאן הפרשה עוברת אל אחד הדברים הקשים ביותר שישנם בתורה, פרשת חטא העגל. לא נוכל לרדת לכל עומקו של העניין אבל בהחלט נתבונן מדוע חטא העגל היה חייב לקרות ומה יש לנו ללמוד מכל המעשה. לסיום, לאחר שמשה שיבר את הלוחות הראשונים, הוא עולה חזרה להר סיני לבקש כפרה על עם ישראל. ברדתו, הוא מוציא את אוהל מועד אל מחוץ למחנה ישראל. לאחר מכן הוא פוסל לוחות חדשים ועולה שוב להר סיני להביא לוחות חדשים. כשיורד משה, קורן אור פניו.
הפרשה נוגעת באחד מרגעי המשבר הגדולים של דור המדבר - פרשת עגל הזהב. מתוך הלימוד עולה נקודה חשובה מאוד. דוקא ברגעי המשבר ישנה הזדמנות לבחון את מצבנו ולגלות את הרצון הפנימי האמיתי שמסתתר מעבר לחיצוניות שבדבר. גילוי של הקשר בין הגוף והנשמה.
האם השבת היא עניין סוציאלי? מה ההבדל בין העבודה בימי החול לבין העבודה בשבת? למה אוכלים בשבת אם זה יום כל כך רוחני? למה אנחנו אומרים שבת שלום? האם שבת היא מתנה או שכר? והאם יש משמעות לשמירת שבת אם אני לא שומר על דברים אחרים?